לאחר מרד גטו וורשה ולנוכח אפלת ימי השואה, כותבת חנה סנש טקסט שכותרתו "מכתב לחבר בוורשה". חנה סנש שואלת את עצמה האם יש לה את הזכות לומר משהו למי שמצוי בלב האימה:
אינני יודעת אם מותר לי. אני יושבת בחדר רחב ומואר, סביבי הכרמל הירוק, אני נושמת אויר צח … היש לי זכות לומר חל דבר נחמה, לבקש אותך: הוסף להאמין באדם, בארץ, בנו? להאמין כי האדם אינו חיה בלבד, כי עוד אהבה, אחווה וחופש, להבין שקיימת ארץ שהיא שלך, מחכה לך זקוקה לך?
חנה סנש מבינה כי אמון באדם אינה עמדה תמימה שאינה רואה את הרוע האנושי. אמון באדם היא הכרעה שהאדם נוטל על עצמו. הכרעה זו אינה בטחון שהרוע ייעלם והעתיד יהיה טוב והרמוני. איש אינו יודע את העתיד. ימי שנותיו של הרוע הם כימי שנותיו של האדם.
אמון הוא הכרעה קיומית הנובעת מהכרת האדם ביכולתו לפעול בעולם, להתמודד עם הרוע, לסרב לו, גם אם לא לנצחו. הכרעה זו היא סירוב לוותר על החירות, על האחווה האנושית, על החמלה ועל האהבה. אמון היא הכרעה להתייצב בעולם וליטול עליו אחריות. ראשיתה היא אמון של האדם בעצמו, סירוב לייאוש, והכרה כי תמיד שמורה לו היכולת להיאבק. אמון באדם פירושו כי לחיי האדם הריאליים, הסופיים והשבריריים יש משמעות. אמון היא אמונה, וודאות ובטחון כי חיי אדם נושאים ערך. אין אמון ללא אמונה באדם, ואין אמונה באדם ללא אמון. פליקס ולטש כותב:
כל תשובה של אמונה חולקת לקיומו הסופי של האדם משמעות שלא תתכלה ביד ייסורים, לא ביד מחסור ולא ביד המוות. ודבר זה אומר: באמונה בלבד יכול אדם למצוא משמעות ואפשרות של חיים … האמונה היא הכרת משמעותם של חיי אדם, שמכוחה אין האדם מתכלה אלא חי. האמונה היא כוחם של החיים.
לעיתים האמונה מזוהה עם הדת ועם האלוהים. אבל האמונה כתופעה ראשונית היא הכרעת אמון שלחיים יש ערך, שאינו מצוי "שם" מעבר לקיום האנושי. ערך זה נחצב על ידי האדם מתודעתו, מהכרתו הפנימית כי הוא המכונן משמעות לחייו, גם כשכלו כל הקיצין. אמון באדם היא קבלת הקיום האנושי כקיום בין-אנושי. הכרעת אמון הוא מאבק על משמעות חיי האדם, הפותח בהתייחסותו של היחיד אל עצמו ומתמשך ביחסו אל הזולת. אם האדם לא מאמין בעצמו הוא לא יוכל להאמין בזולתו. אם האדם מאמין רק בעצמו ולא בזולתו, הוא יוצר מחיצה לא סבירה בינו לבין העולם כי "אין אדם שהוא אי שלם לעצמו, כל אדם הוא חלק מהיבשה, נתח מן האדמה" (ג'ון דאון, אין אדם שהוא אי, שירים ופרוזה, תרגום שמעון זנדבק, עמ' 130).
החשד העמוק של האדם בעצמו ובזולתו, הוא ניגודו של האמון. חשד זה סוגר את האדם בתוך הווייתו הפנימית, ההולכת ומתרוקנת מחיים ערכיים וממשמעות: איך ימצא האדם ערך בחייו כיצור אנושי, אם ניתק עצמו מהקיום האנושי, שהוא קיוום בין-אנושי?! המאבק על משמעות הוא תמיד מאבק הדדי. פרידריך היגל כינה זאת "מאבק של אוהבים לחיים ולמוות". אם הזולת ייהפך למושא של שלילה, אזי גם מהיחיד תישלל אנושיותו, והוא יגווע וימות. מאבק זה הוא מאבק סיזיפי פיתוי החשד; הוא "חשד בחשד", בלשונו של פול ריקור.
מאבק אוהבים זה עלול להיהפך למאבק של אויבים; במקום מאבק משותף שיש בו קירבה, חמלה ודאגה משותפים הוא עלול להתפתח למאבק בו הזולת יישלל כליל. הוא ייעלם מבעד לתיוגו כאויב, דימון המאיים על הקיום האנושי. אבל מי שנאבק ברוע באמצעות שלילתו של הזולת, משתחרר כליל מביקורת מוסרית. הזולת נעלם, נעשה שקוף ואיננו, וקולה של הביקורת המוסרית ייעלם כליל. מי ששולל את הזולת סופו ששולל את עצמו; מי שהופך את הזולת לשקוף או דימון, סופו שייהפך לדימון בעצמו. שלילה זו תמנע מהאדם לראות את הפגום בו. אדם שאינו רואה את הזולת, ואינו שומע את קולו, ייהפך ליצור פתולוגי, ולא תיוותר לו אלא המראה שממנה יבקש ללמוד על עצמו ועל שלימותו. או אז עלול להגיע הרגע, אותו תיאר ברגישות אוסקר ווילד בספרו "תמונות של דוריאן גריי", בו יכיר האדם בכך שהדימוי האידאלי בו צייר את חייו הושחת והוא יוותר ככלי ריק, ללא נחמת ואהבת הזולת.
אמון באדם מחייב הכרה בקיומו של רוע הנטוע בכל אדם מלידתו מצד אחד, ועיצוב תודעה שלפיה בכוח האדם ובאחריותו להתמודד עימו, מצד אחר. כבר המקרא קובע: "הלא אם תיטיב שאת, ואם לא חיטב, לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו" (בראשית, ד, ז). אין איש המשוחרר מהרוע, אבל אין אדם הכבול לרוע. המאבק בו אינו מאבק של היחיד, או של אומה המתיימרים להיות אינקרנציה של הטוב והאידאלי. יחיד או אומה המסמנים עצמם כגילום הטוב, מאבדים את חוש הביקורת ונהפכים להמון חסר רגישות ואנושיות. ראינו זאת בהיסטוריה, ואנו שבים ורואים זאת במציאות ימינו כאן ועכשיו.
אמון ואמונה באדם הן ההכרה בחולשה האנושית בד בבד עם הכרה ביכולת האדם להתמודד ולהתגבר על החולשה. הכרה זו מטילה על האדם אחריות, בראש ובראשונה על עצמו. משנטל האדם אחריות לקיומו הוא עשוי לפתוח את ליבו אל הזולת, לראות אותו, לחוש בכאבו, וסבלו, ולכונן סולידריות שתפלס את דרכה של האנושיות בים הרוע. הסולידריות האנושית מתגלה באופנים שונים. אלבר קאמי בספרו "האדם המורד" כותב:
"לעיתים נבצר מאתנו לשאת מראה הפגיעה בזולת … אין המדובר כאן אף ברגשות של שותפות אינטרסים. אכן, עשויים אנו לסלוד מאי הצדק כלפי אנשים, שאנו רואים בהם את אויבנו"
סולידריות זו היא מטפיזית ומבטאת את המהות האנושית המשותפת המתגלמת באיסור "לא תרצח". לעיתים הסולידריות היא ריאלית, והיא מבטאת את הקשר האנושי הבסיסי בין חברי קהילות המזהים עצמם כקרובים זה לזה, כקהילת "אנחנו".. סולידריות זו אינה סגורה. היא אמנם פותחת בקהילה הקרובה, אבל היא יכולה להתרחב. בני אדם יכולים תמיד לחרוג ממרחב חייהם החברתי-תרבותי אל עבר אופק חדש; בני אדם יכולים לראות ולדמות את כאב הזולת שמעבר לקהילה הייחודית אליה הם משתייכים. הכאב והסבל הם גשר השותפות המוביל אל הדאגה והאכפתיות, ואל החיברות ההולך ומתפתח. וכך נוצרת חברה דיאלוגית פתוחה. קרל יאספרס כתב: "רק הכרה הדדית [של האני וזולת ] מאפשרת לשנינו לצמוח כעצמנו".
יש רק שתי אפשריות יסודיות לכינון חיי אנוש: הכרעת אמון או חשד מתמשך. עמדת החשד מתיימרת לטעון כי החשד מבוסס על המציאות עצמה. שפת החשד היא כוללנית חד-ממדית, ואינה מותירה מקום לפנים ולנוכחות של היחידים. היא מייחסת תכונת יסוד כללית אחת לקהילות, ציבורים, אומות ומדינות. מעת שזוהה אדם, יחיד או חברה, כנושא את תכונת היסוד, כגון: יהודי, ערבי, ישראלי, פלשתינאי, היכולת לראות את הייחוד שבכל אדם נעלם. כפי שטען היגל, זהו "הלילה בו כל הפרות שחורות". שפת החשד מחוללת את אי הנראות, והשקיפות של הזולת שהוטבע בו אות הקלון של הרוע. אבל המושג "המציאות" היא מיתוס. שכן המציאות אינה מצויה שם, מעבר לשיפוטים ולפרספקטיבות של האדם. מאז המהפכה העמוקה שחולל קאנט, אנו יודעים היטב כי המציאות נקבעת על ידי מארג השפה והמשמעות של בני אדם. כך לדוגמא: פרח הורד אינו קיים שם במציאות, אלא בתוך מארג השפה האנושית בה יש מסמן ששמו ורד. נקודת המוצא הראשונית של השיפוט האנושי אינה מצויה שם: רק האדם מכריע אם הרוע הוא יסוד הקיום האנושי, אם לאו.
מאז ומתמיד הייתה מחלוקת בשאלה: האם האדם הוא רע או טוב מיסודו. התיאוריות הפוליטיות על אודות המדינה שהציעו הובס ולוק חלוקות בדיוק בנקודה זו: הובס הטיל חשד עמוק במין האנושי. הוא הניח כי בני אדם הם זאבים הנאבקים אלה באלה כדי לממש את האינטרסים האגואיסטיים שלהם. בני אדם מפקידים את הכוח בידי השלטון כדי שירסן את הרוע הזה. לוק סירב לאמץ עמדת חשד זאת והניח כי החברה הטבעית נושאת ערכים. תפקיד המדינה הוא לדאוג לאפשרות המימוש של ערכים אלה.
החשד העמוק באדם חזר ועלה בתיאוריות פסיכולוגיות, מוסריות ודתיות רבות. די אם נזכיר את אי האמון העמוק שהנחילה המורשת הפרוטסטנטית שלא האמינה באדם ובמערכת המוסרית שהוא יוצר. שכן האדם הוא יצור חוטא. ניטשה, פרויד ופוקו הם נציגים בולטים של מסורת זו המבטאת אי אמון באדם הריאלי. הם מבקשים לקעקע את המסכה שעוטה האדם, ולגלות את טיבו "האמיתי", השלילי. בשיח הפוליטי הישראלי בעת הזאת הותרה הרצועה, וחשיפת "הפנים האמיתיות" של הערבים, הפלשתינאים, השמאלנים, הימניים, החילוני, החרדים וכו' הפכה להיות מאפיין יסודי של השיח.
החשד באדם הריאלי מצוי גם בתפיסות, שלכאורה אינן מפעילות את מנגנון החשיפה של "האמת המוסתרת". קאנט הניח שהרוע האנושי קיים במעמקי הטבע האנושי, ולא היסס לקבוע כי יש "רשע שורשי בטבע האדם". לפיכך תהה:
כיצד אפוא שאדם, שהוא מדרך טבעו רשע, עושה את עצמו לאדם טוב, דבר זה נעלה מכל מושגינו: שהרי כיצד יכול עץ רע להניב פירות טובים.
קאנט דחה את הטענה, שלפיה התרבות האנושית צועדת אל עולם מושלם יותר. הוא טען ש"סברה זו ודאי לא שאובה מן הניסיון […] כי כאן ההיסטוריה של כל הזמנים מדברת בעוצמה יתירה נגדה". לדעתו המקור לעשיית הטוב מבוסס על החירות, על יכולתו של האדם לחרוג מנתוני חייו. החירות, כך הניח קאנט, היא יסוד אונטולוגי ראשוני, לפיכך רק האדם עצמו אחראי על מימושו של הטוב, כדרך שהוא אחראי על קיומו של הרע. לדעתו, מימוש הטוב היא משימת האדם, והוא יכול לעמוד בה:
ראוי שנהיה לאנשים טובים יותר ללא הפחתה בנפשנו שלנו; מכאן שמן ההכרח כי גם נוכל.
השגת הטוב היא יעד המחייב פעולה מתמשכת, שכן רק האדם יכול לכונן את קיומו המוסרי. קיום זה הוא "מאבק של העיקר הטוב עם העיקר הרשעי לשלטון על האדם".עיצובו של האדם כיצור אוטונומי המונע על ידי הראוי ולא נכפה על ידי יצריו ותאוותיו הוא מסע חיי האדם. הוא מתחיל כבול עץ הנוטה לרוע אבל הוא לא חייב להיוותר בממלכת הרוע, הוא יכול להתגבר עליה.
קאנט ביטא אי אמון מוחלט בהוויית החיים היומיומית, בחמלה, באהבה, בדאגה לזולת. הוא חשד בקיום האנושי הריאלי, ולא האמין שבכוחו של האדם היומי להיאבק ברוע; הוא התמקד באדם ההרואי הנאבק על דמותו האידאלית, המתגבר על קיומו הריאלי. האני האידאלי הוא אויבו של האני הריאלי בו תמיד יש לחשוד. תפיסה זו מבטאת אי אמון עמוק באדם. שכן האדם הוא "עץ רע", וכדי להשתחרר מהרוע על האדם לחרוג מקיומו הנתון. המרפא לרוע מצוי בחריגה העצמית, שהיא משימת האדם. על האדם לא להשלים עם קיומו הנתון ולפעול מתוך האפשרות של קיום אנושי אידאלי המושג על ידי החירות. פעולת ההתגברות על הרוע היא פעולתו של היחיד עצמו. היא אינה מסע אנושי משותף, שכן הקיום הבין-אנושי הוא המרחב של החשד הגדול.
רוסו, בניגוד לקאנט האמין באדם, והניח כי האדם בטבעו הוא טוב. שורות הפתיחה של רוסו, בספר החניכה "אמיל או על החינוך", הן: "הכל יוצא טוב מתחת ידיו של בורא עולם, הכל נתנוון בין ידיו של האדם. […] הוא אינו רוצה שום דבר כפי שעשהו הטבע". תיקון האדם ייעשה לא על ידי חירות וחריגה עצמית, אלא על ידי תהליך חינוכי שלילי – שחרור האדם מקיומו התרבותי-חברותי. תהליך זה ישיב את האדם אל הווייתו הראשונית הטבעית. רוסו, בניגוד לקאנט מאמין באדם הטבעי ומניח שנטיותיו הרעות מקורן בהשחתה החברתית. משימת האדם היא להשיב על כנה את הווייתו הטבעית. לפיכך החינוך השלילי לא "מושתת על הוראת האמת ולא על הקניית המוסר, אלא על הבטחת הלב מפני המידה הרעה, והבטחת הרוח מפני הטעות". תקופת הילדות התמימה מסמלת בעיני רוסו את האידאל הנשגב של הקיום האנושי. לפיכך תהליך החינוך שולל את הבגרות הרוכשת יותר ויותר את הנוהגים החברתיים והתרבותיים. רומנטיקת הילדות של רוסו מנוגדת כליל לרוח הבגרות של עידן הנאורות נוסח קאנט.
למרות ההבדלים בין השניים, שניהם שותפים להנחה כי גאולת האדם לא תמצא בתוך חייו הריאליים הקונקרטיים. שניהם הטילו חשד עמוק בחיי האדם הריאליים. גאולת האדם תימצא בחריגה מהם: רוסו ביקש לשוב אל האדם שלפני התרבות והחיים החברתיים, הוא עיצב אידאל רומנטי של שיבה האני האותנטי, שאותו לא יכול היה למצוא כלל במציאות הריאלית. הוא ביקש לשוב אל ראשית מדומיינת. לעומת זאת, קאנט ביקש להתגבר על התרבות והחברה באמצעות החירות המציבה את האדם בממלכת התכליות שמעבר לקיום הריאלי היומיומי. האופק רוסו הוא העבר המדומיין; האופק שמציע קאנט הוא העתיד המדומיין. בין כך ובין אחרת המציאות היומיומית סומנה כשלילית.
עמדות אלה השרישו בלבבות את תיאוריות החשד שחדרה גם אל לב העולם הליברלי, שהציב במרכזו את שיח הזכויות. בשיח זה בני אדם מוצבים זה מול זה כתובעים ונתבעים. שיח זכויות לא תמיד רואה את פניו של הזולת, את זהותו. הוא רואה את הזולת כאובייקט התביעה המיוצגת על ידי הזכות המשפטית. זרמים שונים במחשבה הליברלית סימנו דמות אדם אידאלית: יחיד, אוטונומי, הנאבק על יצירה ומימוש עצמיים, הדוחה כליל תפיסות שאינן מאמצות זאת. ג'והן קקש בספרו "המוסריות של הליברליזם" כינה מגמות אלה – "טוטליטאריזם ליברלי". עמדה זו דוחה את הפלורליזם המכיר ומכבד את עולמם השונה של בני-אדם, ואינו מתיימר לשלול את עולמו של הזולת. הוא מוותר על הפיתוי להשטיח את עולמם של בני-אדם ולכנסם למסגרת אידיאלית אחת. הפלורליזם מבקש למצוא דרך לחיים משותפים, למרות הסתירות וההבדלים. הנחת היסוד של הפלורליזם היא אמון באדם, בד בבד עם ההכרה שאמון זה מחייב להתייצבות מוסרית מכבדת, ובלתי משפילה.
האתגר האנושי החשוב שאנו מצויים בו היום הוא השבת האמון באדם, כי רק על בסיסו אפשר לבנות חיים בהם ישגשגו בני אדם. שירו של שאול טשרנחובסקי "אני מאמין", הוא מניפסט האמונה באדם. האמון באדם פותח בחלום המשרטט את העתיד האפשרי: "שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת". חלום הוא סירוב לכורח העובדתיות. הוא הלוז של האמון באדם וביכולתו: "שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין". לאמון זה יש כתובת מסוימת, זולת זה הניצב מולי: "כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ". האמון באדם מניח כי רוח האדם יכולה להתמודד עם הפיתויים והקשיים, כי נפש האדם בת חורין היא: "כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת". אמונה באדם מחייבת את הזיקה אל הזולת שיחד עמו נרקמים החלומות והתקוות:
שַׂחֲקִי כִּי גַּם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,
אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,
לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו,
יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב".
רקמת החיים המשותפת אמורה להוביל אל עולם המעשה; בני אדם נדונים לעצב את חייהם יחדיו, תוך הכרה בקושי שהחיים מציבים. הכרעת האמון אינה מבוססת על צפייה לגאולה משיחית, התערבות אלוהית או באמונה בעתיד קסום. הכרעת האמון מחייבת פעולה כאן ועכשיו. היא מחייבת את האדם לגאול את עצמו מהגאולה, מחזיונות שווא, משיח חשד ולהתייצב בלב החיים. החיים עמוסי כישלונות. המחנך הצרפתי הנודע, פרננד דילניי בפואמה "זרעי פרחחים", כתב:
הדלק שלנו הוא הכישלון היום-יומי
מפרשינו מתנפחים בצחוק צורם.
ואנו מפרכים את גופנו כדי להעלות אל החוף את דגי-הרקק,
בעוד שיצאנו לדוג את הלוויתן.
אבל אלה הם חיי האדם, מאבק סיזיפי בלב הקיום, ושלילת התשוקה לעולם אידאלי, השולל את חיינו היומיומיים.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
