איך מתמודדים עם חורבן? איך מכילים את הייאוש, כאב האכזבה, תחושת הבגידה והסבל? מגילת איכה, אוסף הקינות שהתחברו בעקבות חורבן ממלכת יהודה, ירושלים ובית המקדש הראשון, פורשת בפני הקוראים מגוון קולות והתמודדויות עם השבר הנורא.
מגילה זו היא אחד הספרים הקשים ביותר לקריאה במקרא: תיאורי חורבן מזעזעים, רעב, מחלות, הרס, מוות ואובדן עולים מכל פסוק. אולם, על אף התיאורים המפורטים והסוערים, המגילה אינה תיאור היסטורי של אירועי החורבן. הקינות אינן מזכירות שנים, שמות מלכים ומנהיגים, ואפילו הבבלים, מחריבי הממלכה, אינם נזכרים בהן בשמם. בניגוד לספרי הנביאים, המגילה גם איננה מציגה את נקודת המבט האלוהית על החורבן.
חמש הקינות הכלולות במגילה נאמרות כולן מנקודת מבטו של העם. בתיאורים קונקרטיים ומטאפוריים, בקריאות שבר ובזעקות תפילה, הן מביעות מגוון תחושות, רגשות והלכי רוח שהתעוררו בעם בזמן החורבן ואחריו.
הקינה השנייה במגילה, בפרק ב', היא לדעת רבים הקשה ביותר לקריאה. קינה זו מתייחדת בזיהוי כמעט מלא של האויב המחריב, הטובח והמתעלל עם האל בכבודו ובעצמו:[1]
בִּלַּע אֲדֹנָי לֹא חָמַל אֵת כָּל־נְאוֹת יַעֲקֹב הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת־יְהוּדָה הִגִּיעַ לָאָרֶץ חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ׃ גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה אָכְלָה סָבִיב׃ דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב נִצָּב יְמִינוֹ כְּצָר וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי־עָיִן בְּאֹהֶל בַּת־צִיּוֹן שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ׃ הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב בִּלַּע יִשְׂרָאֵל בִּלַּע כָּל־אַרְמְנוֹתֶיהָ שִׁחֵת מִבְצָרָיו וַיֶּרֶב בְּבַת־יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה
הקינה פותחת בתיאור מפיו של המקונן, המונה שורה ארוכה של פעולות חורבן המיוחסות בדרך כלל לאויב האנושי, אך כאן מבוצעות בידי האל: האל הורס, גודע, דורך קשתו, הורג, משחת מבצרים ועוד, ועושה את כל אלה ללא חמלה, בכעס נורא. האל הוא האויב, הוא הצר, והאויבים האנושיים מוזכרים רק כמי שנותנים קולם בשמחת הניצחון, כאשר תוכניתם הצליחה מעבר לכל דמיון (ב ז; יז).
ההיגיון התיאולוגי של ייחוס החורבן לאל מובן: כך נשמרת דמותו האוטונומית והכל-יכולה של האל, ונמנעת תפיסה אפשרית אחרת, שלפיה האל הובס בידי אל אחר, חזק ממנו. תפיסה זו פותחת גם פתח לתקווה עתידית: אם האל אוטונומי וכל-יכול, דבר לא ימנע ממנו לגאול את העם כאשר יבחר בכך.
אולם כדי להביע תפיסה זו, די בכך שהאל יתואר כמי שנטש את עמו, כמי שעמד מנגד בשעה שזרים פלשו אל העיר ואל המקדש, או אפילו כמי שהסגיר את עמו בידי האויב (השוו למשל: יחזקאל ז כב; תהלים עח ס; קו מא-מב). אך דימוי האל לאויב עצמו הולך עוד כמה צעדים קדימה: האל תופס את מקומו של האויב האנושי ופוגע בעמו בכוונה תחילה, ביסודיות מחרידה וללא רחמים.
מעבר לאינטנסיביות של התיאור, בולט אופיים של מושאי ההרס. בניגוד לתיאורים קשים אחרים במגילת איכה, בפסוקים אלה המקונן מתאר את האל, האויב, כמי שפוגע במבנים ובמוסדות ולא בקורבנות אנושיים. אפילו כאשר נזכרים בני אדם, הם מייצגים את הממסד: מלך, שרים, כוהנים.
רק בסוף חלקה הראשון של הקינה, בפסוק י', מופיעה לראשונה אוכלוסייה אזרחית: "זקני בת-ציון" ו"בתולות ירושלים"; וגם כאן הם אינם מוצגים כנפגעים ישירים של פעולות האל, אלא כמתאבלים על תוצאות החורבן. קינות אחרות, לעומת זאת, אינן חוסכות בתיאורי סבלם של עוללים ויונקים, בחורים ובחורות, זקנים וצעירים, לכל אורך הקינה.
ההימנעות מתיאור סבל האוכלוסייה בדימוי האל לאויב מפתיעה עוד יותר לאור המשכה של הקינה. כאן המקונן, שתיאר עד כה את מהלך האירועים בגוף שלישי, עובר לדבר בקולו, בגוף ראשון, וכבר בפתח דבריו הוא מתייחס לסבל העוללים, שכלל לא נזכר בקטע הקודם:
כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל־שֶׁבֶר בַּת־עַמִּי בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה. לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ אַיֵּה דָּגָן וָיָיִן בְּהִתְעַטְּפָם כֶּחָלָל בִּרְחֹבוֹת עִיר בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל־חֵיק אִמֹּתָם
בהמשך דבריו המקונן פונה אל בת-ציון, דמותה המואנשת של העיר, ומעודד אותה לפנות אל האל ולהתפלל על אותם עוללים הגוועים ברעב. ואכן, לקראת סוף הקינה, בת-ציון קוראת אל ה':
רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה אִם־תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלֲלֵי טִפֻּחִים אִם־יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא׃ שָׁכְבוּ לָאָרֶץ חוּצוֹת נַעַר וְזָקֵן בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי נָפְלוּ בֶחָרֶב הָרַגְתָּ בְּיוֹם אַפֶּךָ טָבַחְתָּ לֹא חָמָלְתָּ׃ תִּקְרָא כְיוֹם מוֹעֵד מְגוּרַי מִסָּבִיב וְלֹא הָיָה בְּיוֹם אַף־ה' פָּלִיט וְשָׂרִיד אֲשֶׁר־טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי אֹיְבִי כִלָּם
תביעתה המצמררת של בת-ציון, "רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה", מדגישה עוד יותר את ההיעדר של בני האדם בפתיחת הקינה: שם לא נזכרה כלל הפגיעה באוכלוסייה אזרחית, ואילו כאן מופיעה רשימה ארוכה ונוראה של נפגעים: נשים, עוללים, כוהנים ונביאים, נערים וזקנים, בתולות ובחורים.
גם כאן, בדברי בת-ציון, האל מתואר כאויב, ואפילו נזכרים כמה ביטויים שראינו בחלק הקודם, אך מה רב ההבדל: תחת רשימת המבנים והמוסדות הסובלים מנחת זרועו של ה', מוצגת כאן רשימה של בני-אדם, סבל אנושי מזעזע. כנגד "וְלֹא־זָכַר הֲדֹם־רַגְלָיו (=המקדש) בְּיוֹם אַפּוֹ" בת ציון בוכה "הָרַגְתָּ בְּיוֹם אַפֶּךָ, טָבַחְתָּ לֹא חָמָלְתָּ". אל מול "הִסְגִּיר בְּיַד־אוֹיֵב חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ" מקוננת העיר-האם "אֲשֶׁר־טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי אֹיְבִי כִלָּם".
בת-ציון מבקשת לקרוע את מסך הניכור. היא תובעת מבט, הכרה. תביעתה מתבהרת לאור הפסוקים הפותחים את תיאור האל כאויב, בראש הקינה: "אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת־בַּת־צִיּוֹן הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל…" (ב א).
המקונן מתאר את האל כמי שחצץ בינו ובין בת-ציון בענן, בעב. הוא שם מסך ביניהם (השוו: איוב, כב יד). מכאן ואילך הקינה מתארת אותו כמי שפועל כאויבה של העיר. מטאפורה זו ממחישה היטב את תחושת העם שהאל פועל ללא חמלה, בניכור מוחלט. האויב אינו רואה את הנפגעים, אינו מקשיב לזעקתם. מבחינתו, אין להם פנים. האויב, באשר הוא אויב, "לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן" (דברים כח נ). ההתמקדות בחורבן המוסדות וההימנעות הכמעט מוחלטת מאזכור סבל האוכלוסייה מובנות עתה: הן מדגישות את הניכור שבמעשי האל ואת היעדרו של המבט החומל.
אל מול התפיסה הזו ניצב בהמשך הקינה קולה של בת-ציון, קול הקורבן. בת-ציון מבקשת להזכיר שהאוכלוסייה קיימת וסובלת. האל אינו פוגע בבניינים בלבד. הוא אינו שופך חמתו רק על עצים ואבנים. הוא פוגע באנשים, בעוללים, בבני-טיפוחים. בזעקתה, בת-ציון מבקשת לקרוע את מסך הניכור, להסיר את הענן – "רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה!" – לא "לְמָה" אלא "לְמִי": היא תובעת מהאל להישיר מבט אל התינוקות, הנשים והזקנים שבהם פגע "ביום אפו". הקינה מביעה אפוא את חווית העם אל מול האל המנוכר, שלא זו בלבד שרחק מהם והסיר את הגנתו, אלא פעל בעצמו כאויב.
לניכור של האל כלפי העם יש תוצאה נוספת וטראגית. כמו במקרה של מלחמה אנושית, העוינות איננה נותרת רק מצדו של התוקפן. תחושת העם שהאל פועל כאויב גוררת עוינות וכעס גם מצדם. עוינות זו מתבטאת בהיעדרו של מוטיב חשוב, המופיע בכל הקינות האחרות במגילת איכה אולם נעדר מן הקינה שלפנינו: הווידוי על החטא.
בכל הקינות האחרות מכירים הסובלים – העם או דמותה המואנשת של בת-ציון – בתרומתם לנסיבות שהביאו לסבלם ורואים בו עונש אלוהי, גם אם מוגזם ולא מידתי. וידוי כזה חסר בקינה שלנו. בחוויית הסבל מיד אויב אכזר וזועם, הסובל מתקשה לתת מקום לדיון בנסיבות שהביאו לזעם האויב, או להכיר באחריות או בתרומה כלשהי מצדו למצב שנוצר. בשיח כזה אין קונטקסט: בעיני הסובל, לצורר אין נסיבות ואין הקשר; בעיני האויב, לסובלים אין פנים ואין דמות. כאשר אין מקום להבנה, רחמים או חמלה, משני הצדדים, נותרים רק הכעס, הניכור והסבל.
אם כן, הקינה של פרק ב' היא הקשה מכולן כי התחושה המובעת בה, שהאל פעל כאויב נגד עמו, אינה מותירה מקום לתקווה. אכן, בניגוד לרבות מהקינות האחרות, ולמקובל בספרות הקינות המקראית והמזרח-קדמונית בכלל, קינה זו איננה מסתיימת בפנייה אל האל לפעול לטובת העם.[2] הנתק כה גדול, שתביעתה היחידה של בת-ציון מהאל היא להתבוננות, למבט, לשבירת הניכור. ללא ההתבוננות וההכרה בפגיעה הקשה באוכלוסייה כולה, בבני הטיפוחים, בעוללים ובזקנים, אין סיכוי להשלמה ולתיקון.
דימוי האל כאויב נותן אפוא קול ותמונה לנקודת השפל העמוקה ביותר ביחסי האל והאדם באמצעות עמידה על נקודת השפל העמוקה ביותר ביחסים אנושיים. בעימות בין בני אדם, תפיסת הזולת כאויב מוחקת את ההקשרים, את הנסיבות ואת הכאב הפרטי, האנושי. הזולת נתפס אך ורק כמי שרוצה להרע, לממש את אכזריותו ואת יצריו האפלים. לקורבנות אין שם, אין זהות אישית, אין פנים. בני אדם נתפסים בעיני זולתם רק כהתגלמות של מוסדות.
התמונה הכואבת הזו מציבה בפנינו מראה שלא פשוט להתבונן בה. היא איננה חוסכת מן הצד הפוגע את האשמה, אך מטילה אחריות לסיום הנתק גם על הצד הנפגע. אף שיש מקום גם להבעת תחושות קשות של כאב וצער, בסופו של דבר תפיסת הזולת כאויב באופן מוחלט וגורף רק מעמיקה את הניכור ומרחיקה את הפתרון.
קריאתה של בת-ציון אל האל היא גם קריאה לכולנו, בכל אחד מן ההקשרים והשברים שאנו מתמודדים איתם כיום, להתבונן, להביט בַּפָּנִים, לחפש את ההקשרים והנסיבות. ההתבוננות לא תבטל בהכרח את העוינות, הכעס והרגשות הקשים, אך היא אולי תיצור סדק בחומת הניכור והזרות. בסדק הזה טמונות השאיפה והתקווה, רחוקות ככל שיהיו, להפוך אויב לאוהב.
–
[1] תיאור האל כאויב הוא מוטיב מוכר בקינות במקרא ובמזרח הקדום, והוא נזכר גם במקומות אחרים במגילת איכה (א יג, ד יא). אולם באיכה ב המוטיב מפותח ומורחב באופן יוצא דופן, כפי שנראה להלן.
[2] להרחבה בנושא זה, ראו בספרו של אליהו עסיס, איכה – מייאוש לתפילה, אלון שבות תש"פ. עסיס מזהה במגילה כולה מהלך של שיקום הקשר עם האל לאחר החורבן, כאשר הקינה השנייה משקפת את הייאוש העמוק ביותר, שלאחריו צומחת לאיטה, בקינות הבאות, התקווה.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
