המונחים 'נידוי' ו'חרם' הם מן המושגים הטעונים ביותר בעברית ולוכדים בחובם חששות עמוקים ורבדים רגשיים רבים ועוצמתיים. ד"ר יאיר אלדן מתאר את שורשיהם ההיסטוריים והרעיוניים של מושגי החרם והנידוי ביהדות ומסביר כיצד – ומדוע – מטילות מילים אלו עלינו גם היום מורא כה מטלטל

ילד חוזר בוכה מבית הספר ומתלונן: "הילדים 'עשו' עלי חרם". השומע מצייר לו בדמיונו בקלות את מיני ההרחקה שהילד חווה: לעג, הפסקת תקשורת, בוז. מה הקשר בין אלה לבין מושג החרם כפי שהתפתח במשפט העברי? במקרא מציין המונח 'חרם' דבר שאסור ליהנות ממנו מפני שהוקדש או מפני שצריך לכלות אותו. רק מאוחר יותר התייחד המונח לציון הרחקה של אדם מתוך הקהילה. מקור ההבחנה בין 'נידוי' ו'חרם' הינו בתלמוד הבבלי. לפי הבחנה זו, החרם מוטל לאחר 60 יום של נידוי שבמהלכם לא התרצה המנודה לשוב מסורו. החרם מציין החרפה של הנידוי: המוחרם אסור בתלמוד תורה ובמלאכה.

אוריאל ד'אקוסטה מלמד את שפינוזה הצעיר, שמואל הירשנברג (1865-1908)

באין מוסדות מוסמכים ומוכרים של אכיפה וענישה הפך החרם לאמצעי המרכזי המשמר את סמכותם של חכמים; בימי התנאים, סמוך לחורבן, שימש הנידוי כלי משמעתי שננקט אך ורק בקרב החכמים והופנה כלפיהם בלבד, ותכליתו היתה שמירת אחידות ההלכה בתקופה שבה חלה התרופפות של מוסדות ההנהגה. בתקופת האמוראים נעלם השימוש בנידוי וחרם כלפי חכמים והופנה על ידם לשמש כלי ענישה כלפי הציבור על פגיעה במוסר ובתקנות חכמים. ואולם, הנידוי והחרם לא היו רק כלים להטלת מוראם של פרנסי הציבור. הם גם מילאו תפקיד חשוב בשמירה על יציבות חברתית ועל אורחות חיים תקינים המאפשרים את החיים יחד, איש עם רעהו. עיון ברשימת 'על מה מנדין' שמנה הרמב"ם ב'משנה תורה' מבהיר נקודה זו. מצד אחד, כלל הרמב"ם את עניין החרם בתוך הלכות תלמוד תורה (פרק שישי) ובכך המשיך מגמה חיה במשנה ובתלמוד הקושרת את הנידוי לעניין כבודם וסמכותם של חכמים. מצד שני, בחינת הרשימה מובילה למסקנה כי מטרת הנידוי אינה רק אכיפת סמכות החכמים אלא גם גיבוש היכולת לסמוך על מספר כללי יסוד שיאפשרו חיים בצוותא: קיום כללי כשרות, חתירה ליחס אנושי בסיסי בין אדם לאדם וקיום פרקטיקות ציבוריות אחידות אשר לוח שנה אחיד בראשן. הנידוי שימש, לפיכך, גם ככלי לשמירת האחידות והאחדות החברתית וכדרך בה הציבור התמודד עם סטייה חברתית.

השורש 'נדה' מוביל למרחב מגוון של משמעויות. הוא קשור לזלזול וביזוי של אדם, הוא קשור לווסת האישה ולמעמדה בזמן הווסת, והוא קשור לבידוד ולהרחקה. בספרות המחקר פזורים מכתמים אודות ההיבטים החברתיים והפסיכולוגיים של הנידוי: "בית סוהר בלי מנעול" ו"כבלי ברזל שאין העין רואה אותם והגוף מרגישם מאוד", "מיתה אזרחית" או "המנודה נודד מסביבתו כאילו היה רוצח או טמא". מה טיבה של המערכת החברתית הזו? מהי המיתה האזרחית? כיצד פועל בית הסוהר בלי המנעול, מהם כלליו, מהן השפעותיו ואיך אמור הגוף להרגיש את הכבלים הבלתי נראים? על פי ספרות חז"ל, צריכים המנודה והמוחרם לנהוג מנהגי אבלות: מקורות תנאיים קובעים כי כמו האבל, המנודה אסור בתספורת ובתכבוסת, בנעילת הסנדל בעיר וברחיצת כל גופו. במספר מקורות מוזכר המנודה בכפיפה אחת עם האבל. הניסוח התנאי המוקדם המחבר בין המנודה והאבל מקבל משנה תוקף בתלמוד: בסוגיה היחידה בתלמוד שבה מפורטים באופן מסודר כל 14 מנהגי האבלות, מלמדת העריכה על יחס עמוק יותר בין המנודה והאבל, שכן היא דנה בהם במשולב. הסדר שבו נמנים מנהגי האבלות בסוגיה מבוסס על מידת המרחק הפיסי ממי שנוהג אותם; בתחילה נמנים מנהגי האבלות המבוססים על ראיה מרחוק. אחר כך אלה הכרוכים בתקשורת מילולית ולאחר מכן אלה הקשורים במרחק פיסי מינימלי. השימוש במרחק הוא מהותי: מנהגי האבלות נמנים בהקשר של הרחקה – ממנהגי אבלות המזהים את מי שנוהג אותם ממרחק ומתייגים אותו, כמו איסור תספורת או איסור הנחת תפילין, דרך הגבלות על תקשורת, כמו איסור שאילת שלום ואיסור תלמוד תורה, וכלה בהרחקות הקשורות במגע פיסי מינימלי, כמו איסור רחיצה או איסור תשמיש המיטה.

מדוע הורחק המנודה? מכיוון שעירער בגלוי על סמכות חכמים ועל סמכות המוסדות הפורמליים של חכמים או של הקהילה בימי הביניים. אבל כיצד נעשתה הרחקה זו? המנודה, כפי שהעירו כבר חוקרים בעבר, איננו מסולק מן הקהילה לגמרי והוא נשאר בתחומיה. כאן מתגלה 'עדינותו' של מנגנון הנידוי בחז"ל: בחינה של מנהגי האבלות שצריך המנודה לנהוג מעלה כי הוא מאבד את הפנים החברתיים שלו אך שומר על היותו פועל-חברתי. כתוצאה מכך, הוא חווה את המוות החברתי שלו שוב ושוב כי הוא עדיין, פורמלית, חבר בעל זכויות בקהילה.

בספרות חז"ל אין זכר לטענת חכמי ההלכה בראשית ימי הביניים שהמנודה אסור בזימון או בהצטרפות למניין. זוהי תוספת מאוחרת המסתמכת על שמירת ד' אמות מרחק מן המנודה, והיא נובעת, לדעתי, מאי הבנתם את מנגנון הנידוי של חז"ל. מצב הביניים של המנודה הוא מצב קשה, שהחכמים עצמם עמדו על אכזריותו: 'שמתא', כינו אותו חז"ל,
כלומר – שם מיתה. זאת ועוד, הלכות הנידוי מדומיינות בחז"ל בהקשר של העלייה לרגל. הנידוי אינו מתבטל בעת הרגל; להיפך, דווקא הרגל מחדד את מצב הביניים של המנודה – היותו חבר בקהילה תוך איבוד הפנים החברתיות שלו. מנהגי האבלות שנוהג המנודה אינם רק לשם ביזויו אלא פועלים פעולה כפולה: הם מהווים שיקוף של תחושת ההיעלמות של המנודה מן העולם ושל חוויית מותו החברתי והם גם גורמים להפיכתו לדוחה ומגעיל בעיני הסביבה החברתית הקרובה שלו.

הילד החוזר בוכה מבית הספר עובר טראומה דומה לזו שעובר המוחרם – הוא עדיין חלק מן הכיתה והוא צריך להופיע לבית הספר אבל התקשורת עמו מוגבלת, הוא מביט בחיים המתנהלים בלעדיו, הוא הופך למעין מת מהלך. הצורך האנושי הבסיסי של אדם שתהיה משמעות לחייו נפגע אצלו באורח אנוש, כפי שמלמד אותנו הדיון התלמודי אודות המנודה בספרות חז"ל.