התלמוד הבבלי במסכת בבא קמא (דף ס ע״ב) נותן שתי עצות שונות בתכלית בנוגע לשני מצבי קיצון שעלולים להפתיע את הקהילה – לברוח מהעיר במקרה של רעב, ולהיסגר בבית כאשר מגיעה מגיפת דבר:
דֶבר בעיר – כנס רגליך, שנאמר: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר", ואומר: "לך עמי, בוא בחדריך וסגור דלתיך בעדך", ואומר: "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה"… רעב בעיר – פזר רגליך, שנאמר: "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה ויגר שם", ואומר: "אם אמרנו נבוא העיר, והרעב בעיר ומתנו שם'".
רבים מפוסקי ההלכה דנו בהמלצות אלו ובמשמעויות ההלכתיות שלהן למצבים אחרים כגון מגיפות אחרות או משברים כלכליים, אבל בשורות הבאות ארצה לדון במשמעות התודעתית של הבריחה החוצה והבריחה פנימה.
במקרה של רעב, מעבר לעיר אחרת או לארץ אחרת הוא כמעט מתבקש. כך נהגו כל האבות וההיסטוריה היהודית מלאה בהגירות שנובעות מתוך מצוקה כזו או אחרת. למקרה של דֶבר, או של מגיפות אחרות הדוחקות אותנו לבית – אין לנו המון אירועים בהיסטוריה המהווים תקדים. מה עושים במקרה שבו הבריחה מהמוות היא לתוך ארבע הקירות של הבית, ואילו ה״בחוץ״ הופך להיות מאיים?
אין לי תשובה מקיפה אבל אני מרגיש כי בחודשים האחרונים התחדדה אצלי תובנה מסוימת שנוגעת לא רק במצב הקיומי אלא גם בתחושות ובמחשבות הנוגעות למשפחה, לקהילה וליהדות הקהילתית.
הדבר המרכזי שהמשפחה שלי ואני חווינו בחודשי הקורונה האחרונים הוא החזרה האינטנסיבית לחיק המשפחה. הבדיחה הידועה מספרת שהסיבה שאת תפילות מנחה וערבית מתפללים בסמוך זו לזו, עם שיעור קצר ביניהן, היא שלגברים יהיה תירוץ בגינו יוכלו להתחמק מלהיות בבית בזמן השכבות הילדים. מעולם לא הייתי האיש הזה מהבדיחה, שלא נמצא במקלחות ובהשכבת הילדים, אבל הקורונה הפכה את החוויה המשפחתית למשמעותית הרבה יותר.
הכניסה לתוך הבית היא הכרח ובוודאי שתגבה מחירים מכולנו. אבל המשפחתיות במשרה מלאה מאפשרת חשיבה מחודשת על התא היהודי הבסיסי
היממה שעוברת עם כולם בבית יוצרת רגעים מקסימים, מתוחים, עצבניים ובלתי נשכחים. המשפחה הופכת להיות זו שמנצחת כמעט כל פעילות יומיומית אחרת, ובכללה היהדות הקהילתית שבדרך כלל חיכתה מעבר לדלת. את החברים לתפילה, ללימוד או לסתם בירה רואים פעמים בודדות בחודש או פעם בשבוע, ואילו המשפחה היא זו שזו שרואים בכל רגע של עירנות.
רבים מאלו ששוחחתי עמם אמרו שיש כאן נסיגה מסוימת בפירמידת הצרכים של מאסלו: במקום לעסוק בתרבות, באומנות ובפיתוח עצמי, חזרנו לעסוק בהכנת אוכל ובצרכים הבסיסיים של ילדנו. אבל אני חש כי יש כאן משהו גדול יותר.
הבריחה פנימה מציבה למעשה את השאלה הבאה: מהו התא החשוב ביותר לקיום היהדות? האם זהו המניין? האם זו הקהילה החוגגת יחד את האירועים החשובים בחיי היחיד? האם זהו היחיד המתפלל, מברך ומקיים את המצוות? אני מבקש לטעון שזוהי המשפחה. זו אינה טענה שנכונה בכל עת. אפשר בהחלט להעלות אפשרויות אחרות בזמנים שונים, אבל ״כניסת הרגלים״ של הקורונה הדגישה וחיזקה את האופציה המעניינת הזו.
העם היהודי מתחיל במשפחה. איש אחד שקם והולך אל ארץ זרה עם הבטחה למשפחה ענקית. לוקח זמן למשפחה לגדול ולהפוך לקהילה ואחר כך לעם. המשפחה יוצרת בעיות שונות ומשונות אך מזקקת את המהות שלה. מה מטרתה של המשפחה הזו? באחת מהבטחותיו לאברהם אומר האלוהים: ״וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ״ (בראשית יז ז). המטרה של המשפחה היא להמליך את האלוהים כאל. זרעו של אברהם הוא השופר האלוהי בעולם.
בעקבות האהבה שלנו לספר וללימוד ובשל צורכי הפרנסה, מסרנו את הלימוד הזה לבתי הספר. בבתי הספר מלמדים ומחנכים מחנכות מעולים את ילדנו את סודה של המשפחה שלנו. את היכולת להשמיע את דבר האל בעולם.
והנה הגיע רגע בהיסטוריה שבו אנו עסוקים במשפחה. אנו מבשלים ומנקים אבל גם מעבירים את המסר הכה חשוב הזה. דעי לך בתי: אנו חלק משלשלת ענקית ועתיקה. בואי אספר לך על החשיבות של תפקידך בעולם. כשיוצאים לגן השעשועים ואומרים למישהי ״בוקר טוב" ו"מה שלומך?״, מגשימים את החזון של האבות והאימהות. הנה, אנו עושים משהו כמשפחה. משפחה עם רעיון מאחוריה.
הכניסה לתוך הבית היא הכרח ובוודאי שתגבה מחירים מכולנו. אבל המשפחתיות במשרה מלאה מאפשרת חשיבה מחודשת על התא היהודי הבסיסי, שבמידה מסוימת התחיל את הסיפור כולו. היא מאפשרת לנו תודעה חדשה: יהדות של משפחה. אני יודע שהחודשים האחרונים הפכו אותי לאבא במשרה מלאה אבל גם ליהודי קצת שונה – יהודי משפחתי.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
