המתת חסד

בדיון הציבורי והמשפטי בישראל על אודות המתת חסד מגויסת ההלכה היהודית שוב ושוב לצדם של המתנגדים למעשה זה. עם זאת, כפי שמראה ד"ר עירית עופר שטרק, במסורת היהודית קיימים קולות שונים בסוגיה זו. ראוי שהדיון הציבורי יעשה שימוש בשיח ההלכתי העשיר, על שלל גווניו, ולא רק בעמדה הלכתית אחת ויחידה

לאחרונה דחתה מליאת הכנסת בקריאה טרומית את הצעת החוק "מוות במרשם רופא", הקובעת כי חולה הנוטה למות רשאי לקבל מרופאו האישי מרשם לתרופת הרדמה במינון ממית. שר הבריאות יעקב ליצמן נימק את התנגדותו לחוק בטענה שמדובר ברצח, האסור גם מבחינה הלכתית. באופן כללי, סוגיית המתות החסד מעוררת לא פעם פולמוסים נוקבים בין מגזרים שונים בחברה הישראלית, ומהווה פרק נוסף בדיון המתמשך על יהדות ודמוקרטיה. בפולמוסים אלו "מגויסת" בדרך כלל ההלכה היהודית לטובת הצד השולל המתת חסד, תוך הצגת התנגדותה החריפה של ההלכה לכל סוג של נטילת חיים או התאבדות. אך עיון במקורות ההלכה חושף תמונה מורכבת יותר באשר לסוגיית המתת החסד. מסתבר שכמו בדיונים רבים אחרים, ניתן למצוא בהלכה היהודית קולות שונים ומנוגדים בנושא זה.

כשלעצמה, התאבדות היא אכן מעשה פסול וחמור מבחינה הלכתית, הנכלל באיסור על רצח ושפיכות דמים. אולם קיימים תקדימים במסורת היהודית, לפיהם בנסיבות חריגות התאבדות עשויה להיות מעשה לגיטימי. דוגמא מקראית מובהקת לכך היא התאבדותו של שאול המלך, שלאחר התבוסה בקרב מול הפלישתים על הר הגלבוע נפל על חרבו והמית את עצמו (שמואל א פרק לא). דומה שהמקרא מתאר אירוע זה ללא ביקורת על המעשה עצמו, וכך אמנם גם סברו חז"ל, שקבעו שהאיסור "אך את דמכם לנפשתיכם אדרוש" איננו חל על שאול (בראשית רבה לד, ה). פרשני המקרא דנו בשאלה מהן הנסיבות המקלות שהתירו לשאול לפעול כך, והעלו אפשרויות שונות: הידיעה המוקדמת של שאול שסופו למות במלחמה, חששותיו מעינויי הפלישתים, רצונו להימנע משפיכות דמים גדולה יותר במלחמת נקם, שמירת כבוד המלכות, ועוד. כך או כך, מגמות פרשניות אלו מלמדות כי במסורת היהודית קיימת תפיסה ערכית המצדיקה התאבדות בנסיבות מסוימות.

הקולות השונים כלפי המתות חסד עולים באופן מובהק גם בכמה אגדות תלמודיות העוסקות בשעת המוות של גדולי התנאים. כך למשל, במסכת עבודה זרה בתלמוד הבבלי (יח ע"א) מתואר מותו הטראגי של ר' חנינא בן תרדיון, שהוצא להורג על ידי הרומאים בגין התעקשותו לקיים את מצוות הדת היהודית:

הקיפוהו [הרומאים] בחבילי זמורות והציתו בהן את האוּר והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה […] אמרו לו תלמידיו: […] אף אתה פתח פיך והכנס [בך] האש! אמר להן: מוטב שיטלנה מי שנתנה, ואל יחבול הוא בעצמו.
אמרו לו קלצטונירי: רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: הן. […] מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו יצאה נשמתו במהרה […] יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא.

דמותו של רבי חנינא בן תרדיון מוצא להורג ב"מנורת הכנסת" של בֶּנוֹ אֶלְקָן
צילום: תמר הירדני

האגדה התלמודית משקפת מורכבות באשר ללגיטימיות של מעשה הגורם לקיצור חיים. מצד אחד, סירובו של ר' חנינא להצעת תלמידיו להחיש את מותו מבטא התנגדות דתית למעשה כזה. מצד שני, הסכמת ר' חנינא להצעת הקלצטונירי 'להרבות בשלהבת' וכך לזרז את מותו, מלמדת על קיומן של נסיבות מסוימות בהן מותר לנקוט בפעולה המקרבת את המוות. תובנה זו מתחזקת נוכח דברי בת הקול בסיום האגדה, לפיהם זוכים השניים לעולם הבא. באופן דומה, גם באגדה המתארת את מותו של ר' יהודה הנשיא (בבלי כתובות, קד ע"א) ניתן למצוא את שני הקולות המנוגדים: למרות חוליו הקשה של ר' יהודה הנשיא, ממשיכים חכמים להתפלל ללא הפסק שלא ימות וכך מאריכים את חייו, על אף שהם רווי סבל. לעומתם, אמתו של ר' יהודה הנשיא רואה את הסבל בו הוא שרוי ולפיכך גורמת לחכמים להפסיק את תפילתם (על-ידי שבירת כד, המסיחה את דעתם) וכך מביאה למותו. גם כאן אפוא נשמעים קולות מנוגדים בשאלת המשכת החיים של אדם סובל.

קולות אלו ממשיכים להדהד גם במקורות הלכתיים מאוחרים יותר, כמו למשל ספר חסידים מן המאה ה-12, המציג קביעות המתנגדות לעיכוב מכוון של יציאת נשמתו של הגוסס ואף מתירות את החשת המוות, לעומת קביעות האוסרות לקצר את חיי החולה באופן אקטיבי (ספר חסידים, סימן תשכג).

הדבר המעניין הוא כי בשיח ההלכתי המודרני, הכולל פסיקות מנוגדות בנוגע לשאלת המתות חסד, מסתמכים הפוסקים על הקולות השונים שבמסורת ההלכתית, כל אחד – לשיטתו שלו. כך למשל, הרב אליעזר יהודה ולדנברג (1915 – 2006), מגדולי הפוסקים במאה העשרים, הביע בשורה של פסיקות התנגדות נחרצת להמתות חסד. הרב ולדנברג מחזיק בתפיסת עולם המעניקה חשיבות יתרה לערך קדושת החיים על פני ערך איכות החיים. לדבריו, "אף אם יתעטפו [הרופאים] בטלית של חמלה ומעשה חסד בקיצור סבלו של ההולך למות, בכל זאת לרוצחים גמורים יחשבו…" (ציץ אליעזר, קו' רמת רחל, כט). את קביעתו הוא סומך על המקורות ההלכתיים שהוזכרו לעיל, אלא שהוא מצטט אותם באופן סלקטיבי, המשרת את מגמתו המחמירה (כפי שהראה בעבר פרופ' נעם זהר). כך למשל הוא מזכיר את אגדת מותו של ר' חנינא בן תרדיון, אולם מסתמך רק על חלקה הראשון, המבטא מגמה של התנגדות לקיצור החיים. באופן דומה, גם את האגדה על מותו של רבי הוא מפרש לשיטתו ומבקש ללמוד ממעשי חכמים שהתפללו להמשכת חייו (לדידו, לא ניתן ללמוד ממעשי אמתו של רבי שכן היא היתה במעלה רוחנית גבוהה שאין הציבור יכול לעמוד בה: ציץ אליעזר חלק ה, קו' רמת רחל, ה), ומתוך ספר חסידים הוא מצטט רק את הקביעות הנוטות לאסור את החשת מות החולה.

מנגד, הרב משה פיינשטיין (1895 – 1986), אף הוא מגדולי פוסקי ההלכה במאה העשרים, נטה להתיר הפסקת טיפול רפואי לחולה הסובל מייסורים קשים, וקרא לכינוס של פורום תלמידי חכמים ורופאים שידונו בהיתר ההלכתי כזה (אגרות משה, חושן משפט, עד ב). והנה, לחיזוק הצעתו הוא מצטט את האגדה על מותו של ר' חנינא בן תרדיון, ומדגיש את חלקה האחרון, בה מתיר ר' חנינא לקלצטונירי להרבות בשלהבת ולגרום לזירוז מותו. מקור אגדי זה משמש אותו כאסמכתא להיתר להימנע ממתן תרופות מאריכות חיים במקרה של חולה הסובל מייסורים כשהדבר נעשה על ידי לא-יהודי. בסדרת תשובות נוספת מתיר הרב פיינשטיין להימנע ממתן טיפול תרופתי לחולה סופני הנוטה למות וסובל סבל משמעותי, וזאת בהסתמך על אגדת מותו של רבי יהודה הנשיא ועל ספר חסידים – כמובן, תוך הדגשת אותם חלקים מן הטקסטים המצדדים בגישתו (אגרות משה, חושן משפט, עד א). בהקשר זה יש לציין כי השיח ההלכתי המודרני כולל אף מגמות מתירניות יותר, המכירות בלגיטמיות של המתת חסד אקטיבית בנסיבות מסוימות, בין השאר בהסתמך על תקדים התאבדות שאול (ראו למשל פסיקת הרב רפאל אהרון בן שמעון: נהר מצרים, סימן מז).

עיון במקורות ההלכה הראשוניים, כמו גם השוואת פסיקותיהם של הרב ולדנברג והרב פיינשטיין מלמדים אפוא על קיומן של תפיסות ערכיות שונות במסורת ההלכה בנוגע לשאלת המתת החסד. הרובד הערכי המצוי בשיח ההלכתי מבטא דיאלוג מוסרי חשוב, שחשיפתו עשויה לתרום רבות לדיון הישראלי והאוניברסלי בשאלת המתות החסד. אכן, לשיח ההלכתי יכול להיות מקום מכובד וראוי בדיונים הפוליטיים והמשפטיים בישראל, אך לשם כך יש להשתמש בקולות ההלכתיים השונים כדי להפרות את השיחה, ולא לצטט עמדה אחת ויחידה בכדי לחתום את הדיון.

 

השארת תגובה