זה שיר פרידה: רקוויאם לאליטה ישנה

הדתיים האשכנזים והמזרחים המסורתיים שנדחקו הצדה כל השנים, הדיחו את אחיהם החילונים מהבכורה. המופע של שלום חנוך ומתי כספי - סמלי ההגמוניה היוצאת - הוא פרידה מהתרבות שהצמיחה את הציונות

לא יודע מה יכתבו המבקרים המקצועיים על המופע הזה. אבל בעיניים של סתם אוהב מוזיקה ישראלית, עוד מהימים שהיא נקראה 'זמר עברי', זה היה אחד המופעים הגדולים שחוויתי: מופע משותף של מתי כספי ושלום חנוך, אתמול (19.12.22) בהיכל התרבות בתל-אביב. אחלה דמי חנוכה שנתתי לעצמי ולאשתי.

לשניים האלה יש 149 שנות חיים ביחד (שלום 76, מתי 73). אבל יותר משנות החיים, מדובר כמובן ביוצרים שהעניקו לתרבות הישראלית מאות שירים, מתוכם כמה עשרות שהפכו ממש לנכסי צאן ברזל, ורבים מהם הם שרו אתמול בהיכל, כשהגימיק הצפוי הוא שמתי היה סולן בשירים של שלום, ולהיפך: יום יום אני הולך למעונך, ואותך, ילדותי השנייה, מאיה, אהבת נעוריי, נגד הרוח, ועוד רבים רבים.

הליהוק המשותף לא לגמרי מובן מאליו. שניהם אמנם כוכבי ענק, ולשניהם אפילו ביוגרפיה דומה של ילדות בקיבוץ (מתי בחניתה, שלום במשמרות). אבל ללהק אותם יחד זה בערך כמו מופע משותף של ליאונרד כהן וברוס ספרינגסטין. אולי בגלל זה, רוב הערב הוקדש לשירים השקטים יותר; מתי תמיד הצטיין במיוחד בהם, ושלום כאמור כבר בן 76. הוא לא יכול להשתולל על הבמה כמו פעם (רק בחודשים האחרונים הוא ביטל הופעות כמה פעמים, בגלל 'בעיות בריאות'), וממילא היכל התרבות זה לא בדיוק פארק הירקון. אבל הוא בכל זאת לא ויתר על 'מחכים למשיח', שהצליח להלהיב אפילו את הצופים שחשבו שבהיכל התרבות 'נותנים הערב' עוד קונצרט של הפילהרמונית. בכל זאת מדובר ברוקר אמיתי, עם כל הנשמה. והטקסט נשמע אקטואלי במיוחד בימים אלה.

השירים הקצביים יותר היו גם האכזבה הפרטית שלי במופע: לא מהאמנים, אלא מהקהל. מדובר בשירים שנועדו לריקוד מעצם הווייתם. אבל למרות שחלק גדול מהנוכחים נראו צעירים בהרבה מהקהל הרגיל של היכל התרבות, הם הקפידו להתנהג לפי הנורמות המקובלות במקום; הקהל מביע התלהבות במחיאות כפיים מנומסות, ובשירה יחד עם האמנים. לא יותר. פה ושם מישהו שר איתם ממש בקול גדול, אבל הבין שהוא לא במקום הנכון, והשתתק. אין מה לעשות איתם, חשבתי לעצמי. הם רק רוצים לצלם סרטונים לנכדים.

אבל מתי ושלום יודעים להתחכם אפילו לקהל הזה. הם ביצעו ירידה מהבמה מוקדם יחסית, כדי לפנות מהאולם את הבורגנים שיותר חשוב להם להגיע ראשונים לחנייה מאשר לזכות בעוד טעימה ממופע שמי יודע מתי יחזור. ואז ביצעו לא הדרן אחד, אלא ארבעה-חמישה, ביניהם כמובן שניים מהשירים הכי טובים של הצמד הזה: ברית עולם, שיר אהבה שנותן פייט רציני אפילו לשיר השירים (בלי לטעון שהוא מדבר על אהבת הקב"ה וכנסת ישראל), ו'בגלגול הזה', אחד משירי הנשמה הכי גדולים של הרוק הישראלי. העובדה שאנשים כבר נעמדו על הרגליים, כביכול כדי לצאת כשחשבו שמדובר בסוף המופע, גרמה לרבים להישאר על הרגליים גם בזמן ההדרנים, וסוף סוף גם להזיז אותן.

אבל מעבר לשירים ולביצועים הנפלאים, צריך להודות שדוק ברור של עצב שרר על המופע הזה. לא רק בגלל הידיעה הברורה שסוף הקריירה המקצועית של שני הגדולים האלה כבר נראה באופק (שלום כאמור 'עם בעיות בריאות', ומתי כבר הודיע לפני ארבע שנים שהוא 'הולך ומתחרש'), ומי יודע עוד כמה זמן נוכל לראות אותם מופיעים. אני לפחות הרגשתי שעיתוי המופע גם מאוד סמלי, במקביל לתהליך שקיעתה הכללית של התרבות שהולידה אותם; התרבות שכונתה 'עברית', אכן כדי לבדל אותה מהתרבות היהודית העתיקה. תרבות של 'יהודים חדשים', חופשיים בזהותם וברצונם להדגיש את הזהות הלאומית על פני הזהות הדתית.

התרבות הזו היא שהצמיחה את הציונות, ובלעדיה, כפי שהשכיל להבין גם הרב קוק, לא היתה ציונות, ולא היתה התחדשות של השפה העברית, ולא היתה חזרה לארץ ישראל, ובוודאי שלא מדינת ישראל. אבל היום היא מותקפת ומבוזה מכל עבר. ו'היהודים הישנים' ההם, אמנם בגירסה חדשה וכוחנית שיונקת בעצמה מן הבטחון העצמי הציוני, שוב חוזרים למשול בכיפה.

בחקר הספרות מצאו לתופעה הזו כינוי יפה: שיבת המודחק. האשכנזים הדתיים שנדחקו על-ידי אחיהם החילונים, והמזרחים, שאף פעם לא היו ממש חילונים, חברו יחד כדי להדיח את התרבות החילונית מבכורתה – בשעה שהיא עצמה ממילא כבר אינה מאמינה עוד בכוחה, ובמקום מתי ושלום מייצרת עכשיו גדודים של סטטיק ונונו.

כך שהמופע אתמול לא היה רק מופע מחווה לשני יוצרים גדולים, כשהם כבר מעבר לשיאם היצירתי (אבל ברוך השם, עדיין יכולים להציג אותו בגאווה). המופע הזה סימל גם פרידה מתרבות שלמה. בתקווה עמוקה, אבל לא לגמרי בטוחה, שהמודחקים החוזרים לגדולה למדו ממנה לפחות את סוד החופש היצירתי, שבלעדיו אין חיים, אלא רק ניוון. ומי שלא מאמין, שיסתכל על השכנים כאן באזור.

  • המאמר פורסם לראשונה באתר האינטרנט של העיתון מקור ראשון, ב-20.12.22
השארת תגובה