חוקרת הספרות איב קוסופסקי סדג'וויק בוחנת בדיונה על הזהות הקווירית את מגילת אסתר כדוגמה לחשיפת עצמיות שנותרת "סוד גלוי" גם לאחר ביטויה המילולי והישיר , ותובעת מהגיבורה התמודדות מתמדת. בספרה המכונן שראה אור בשנת 1990, "האפיסטמולוגיה של הארון", מתארת המחברת את היציאה מהארון – המגדרי, הלאומי, הנפשי – כארוע שלעולם לא מסתיים באחת, אלא מבטא תהליך מתמשך של כינון זהות שיש בו סכנה ופגיעות רבה. מילותיה של אסתר "וכאשר אבדתי אבדתי" מבטאות אפוא תודעה עצמית שברירית המצויה על פי תהום.

דרשת הרעיא מהימנא בזוהר כי תצא שייכת לשכבה המאוחרת של הזוהר, ומבוססת על דברי חז"ל בתלמוד הבבלי, לפיהם "אסתר קרקע עולם היתה" (סנהדרין עד, ע"ב). חז"ל שואלים – מכיוון שעל עריות נאמר "יהרג ולא יעבור", ולכאורה המעשה נעשה בפרהסיה ואפילו בדבר פעוט יש להיהרג עליו, מדוע לא מסרה אסתר נפשה? תשובתם היא שהיא היתה אנוסה ופסיבית בתשמיש. נוסף לכך, לפי מסכת מגילה, אסתר נשואה היתה למרדכי, ועוברת מבית בעלה לבית המלך, וטובלת בין השניים: "שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי" (מגילה יג, ע"ב).

תפיסת האישה כ'קרקע עולם' במצבים מסויימים, עלולה לשעתק את חולשת הנשים וליטול מהן יכולות (agency) ובעלות על התשוקה והיצר. על גבי רעיון זה מציע הזוהר קריאה נוספת:

וְאִשָּׁה הִיא קַרְקַע בָּאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ, אֶסְתֵּר קַרְקַע עוֹלָם הָיְתָה… וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שְׁכִינָה הָיְתָה, שֶׁהִיא שֵׁם שֶׁהִתְלַבְּשָׁה בְאֶסְתֵּר… וְאִם תֹּאמַר שֶׁהִתְיַחֵד עִמָּהּ, אַף עַל גַּב שֶׁהָיוּ בְּבַיִת אֶחָד – חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא כְּמוֹ יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר בו (בראשית לט) וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ… לְשׁוֹן (ישעיה טז) בּוֹגְדִים בָּגָדוּ. וְכָאן סוֹד גָּדוֹל וּמִשּׁוּם זֶה אֶסְתֵּר, לְשׁוֹן הַסְתָּרה (תהלים לב) 'אַתָּה סֵתֶר לִי'. הַשְּׁכִינָה הִסְתִּירָה אוֹתָהּ מֵאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וְנָתְנָה לוֹ שֵׁדָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהִיא חָזְרָה לִזְרוֹעוֹת מָרְדְּכַי. וּמָרְדְּכַי שֶׁיָּדַע אֶת שֵׁם הַמְפֹרָשׁ וְשִׁבְעִים לָשׁוֹן, עָשָׂה כָּל זֶה בְּחָכְמָה. וְלָכֵן פֵּרְשׁוּהָ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, שֶׁאֲפִלּוּ בְּלִי זֶה יֵשׁ לָאָדָם לִפְנֵי שֶׁיִּתְיַחֵד עִם אִשְׁתּוֹ לְדַבֵּר עִמָּהּ, מִשּׁוּם שֶׁשֶּׁמָּא הִתְחַלְּפָה שֵׁדָה בְּאִשְׁתּוֹ.

(רעיא מהימנא ח"ג, רע"ה ע"ב-רעו ע"ב)

שמה של אסתר נלמד מלשון הסתר, וכאן הסתרה זו אינה נדרשת כהגנה בלבד, אלא כמחיקה ממש, המרת דמותה והעמדת שדה ושחקנית אחרת תחתיה. בסיום הדרשה הזוהר משליך את הפיצול על מכלול הנשים, ומזהיר גברים שעליהם לבדוק היטב שמא לא הוחלפו נשותיהם בשדות. הבגד, בדומה לסיפור יוסף, נדרש מלשון בגידה, ותכונה זו רומזת למכלול הנשים, העשויות בן רגע להפוך עורן ולהתהפך לשדות. הזוהר קובע כי אסתר זכתה להתלבש בשכינה, המכונה גם ספירת המלכות, כנרמז בפסוק "ותלבש אסתר מלכות" (אסתר ה, א). אלא שכאן, התלבשות זו נמתחת עד קצה איבוד הזהות, טמיעה ופאסיביות מוחלטת של אסתר כ"קרקע עולם". אפשר להביאה ("ותלקח"), ואפשר להוציאה מהתמונה, אפשר להחליפה בשדה, בעוד האישה לא אומרת דבר, ואולי איננה מצויה שם בכלל. מבחינה פסיכולוגית זוהי אחת ההגדרות של דיסוציאציה וטראומה מינית: היכולת להתנתק, להיות "לא אני", להשתתף במעשה באופן פאסיבי ואוטומטי.

בגוף הזוהר, בפרשת חוקת מובאת דרשה ברוח דומה, המעודדת השתקה, הסתתרות והחבאת הזהות האותנטית:

ר' יצחק פתח, ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות וגו'. מהו מלכות, אם תאמר בלבושי יקר וארגמן, אלו אינן נקראים כן, אלא ותלבש אסתר מלכות, שנתלבשה במלכות העליונה הקדושה, ודאי שלבשה רוח הקדש. מהו הטעם שזכתה ללמלכות? הוא משום ששמרה פיה שלא להגיד כלום, זה שאמר אין אסתר מגדת מולדתה. וְלָמַדְנוּ, כָּל מִי שֶׁשּׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ, זוֹכֶה לְהִתְלַבֵּשׁ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וְכָל מִי שֶׁסּוֹטֶה פִיו לְדָבָר רָע, הֲרֵי וַדַּאי אתוֹ דָּבָר רָע עָלָיו (ואם לא הֲרֵי נְגָעִים אוֹ צָרַעַת שֶׁשּׂוֹרְפִים כְּנָחָשׁ עָלָיו, וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהוּ.

(זוהר ח"ג, קפג ע"ב)

כאן נדחה הרעיון של המלבושים הבוגדניים, ותחתם מוצגת רוח הקודש אותה עוטה אסתר. אלא שזכייתה במלכות נקנית ביסורים, כמו בסיפור בת הים הקטנה שוויתרה על הקול תמורת הרגליים שקיבלה מהמכשפה. במגילה נאמר "אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ" (אסתר ב כ), ומוסיף המדרש: "מלמד שתפשה שתיקה בעצמה כרחל זקנתה שתפשה פלך שתיקה" (אסתר רבה ו, יב). כמו רחל, שסבלה תחת המטה כאשר יעקב שכב עם לאה בליל הכלולות, אסתר שותקת ואינה מגדת זהותה. דרשה זו מזהירה ומאיימת על כל אדם לשמור לשונו, וכך מחזקת את תחושת הסכנה הכרוכה ביציאה "מהארון", תוך העמקת המתחים שביסוד חגיגת פורים, שנראית על פניה כקלילה ומשועשעת, אך למעשה עוסקת בדיני נפשות, ובתפיסה כי לעיתים הדרך היחידה לשרוד ולזכות בישועה הוא במחיר ויתור על הקול.

בזוהר לפרשת פנחס מתואר כיצד עוברת אסתר בין האל לבין הצדיקים הארציים וכל אחד מדמה שהיא מצויה בשליטתו: "בערב היא באה לגבי בעלה ובבקר היא שבה לגבי הצדיקים של העולם והכל ברשות בעלה" (זוהר ח"ג, רכ ע"ב). כך לכאורה נשמרת תבנית פטריארכלית, שמעניקה לכל צד תחושת בלעדיות. אלא שמבט נוסף מגלה מערך פוליגמי-מטריארכלי, בעל נופך אנטינומיסטי. השכינה מנהלת "הרמון גברי", בו הקנאה מלבה את הקשר בין האלוהות לעולם האנושי.

אט אט עוברת אסתר לייצוג נשי חדש: מהיותה אובייקט נשלט ופאסיבי, לדמות שריבוי פניה נחשף בעולמות השונים בהם היא מופיעה במגוון לבושיה. כך בזיווגה עם האלוהות העליונה (בחינת אחשוורוש, כמשל למלך מלכי מלכים, עליו מועברת ביקורת סמויה), וכך בייחודה עם הצדיקים הארציים, שכל אחד מהם מוצא בה את האישה האחת והנחשקת.

‍

בזוהר לפרשת שלח לך, בחטיבת רב מתיבתא, בה הפנטסטי רב על המציאותי, מוצג ההיבט החיובי של ההתחפשות וההתלבשות באור העליון, ללא מורא חשיפת הזהות:

וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת, הִתְלַבְּשָׁה בְאוֹתָהּ דְּמוּת שֶׁל הָעוֹלָם הַהוּא. מַלְכוּת – זוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהֲרֵי מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם נוֹשֶׁבֶת רוּחַ מֵאוֹתָהּ רוּחַ הָאֲוִיר שֶׁל אוֹתוֹ עוֹלָם, וּבָהּ הִתְלַבְּשָׁה אֶסְתֵּר. וּכְשֶׁנִּכְנְסָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְרָאָה אוֹתוֹ לְבוּשׁ שֶׁל אוֹר, דְּמוּתָהּ נִדְמְתָה לְמַלְאַךְ אֱלֹהִים, וּפָרְחָה מִמֶּנּוּ נִשְׁמָתוֹ לְפִי שָׁעָה… וַהֲרֵי יָדַעְתִּי שֶׁצַּדִּיקִים בְּאוֹתוֹ עוֹלָם מִתְלַבְּשִׁים בִּלְבוּשׁ שֶׁנִּקְרָא לְבוּשׁ מַלְכוּת, וְכָךְ הוּא וַדַּאי.

(זוהר ח"ג, קסט ע"ב)

ייתכן שתהליך זה אינו אפשרי במציאות הארצית, כדברי הזוהר לפני הדרשה "עולם הזה הפוך מהעולם העליון שאנו מצויים בו". החירות שבהיות עצמי מרובה כרוכה בסכנות, כפי שמבינים המקובלים, ומימושה המלא מתאפשר רק לאחר המוות, או במצבי התפשטות, כגון 'דבקות' והתעלות מיסטית. אסתר זוכה לרוח הקודש, ומתוארת כמלאך אלוהים, דימוי שאולי אינו כה רחוק מתיאורה כשדה; וכפי שאומרות הוגות פמיניסטיות רבות, האדרה או ביזוי נשי למעשה דומים זה לזה, ומבטאים את הקושי בראיית "המין השני" כסובייקט שווה.

בקטע מתיקוני זוהר, אסתר מדמה את הכהן הגדול הנשי המכפר על העם בתפילתו:

וכאשר מתקשטת לפניו בלבושים יפים שהם לבושי כפרה נקראת ציץ שלו, מצנפת שלו, אבנט שלו, והיא כלולה מד' בגדי לבן מימין וד' בגדי זהב משמאל. באותו זמן שמתקשטת בלבושי הכפרה נאמר בה 'ותלבש אסתר מלכות'. ובהם נכנסה לפני ולפנים, זהו שכתוב 'ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית', ובהם נשאה חן בעיניו. וסוד הדבר 'וראיתיה לזכור ברית עולם', ומיד ה' שמעה ה' סלחה ה' הקשיבה ועשה אל תאחר. פורים נקרא על שם יום הכיפורים, שעתידים להתענג בו ולשנות אותו מעינוי לעונג… וזהו שכתוב 'וכאשר אבדתי אבדתי'

(תיקוני זוהר, תיקון כא, נו ע"ב– נח ע"ב)

עמידת אסתר בחצר בית המלך הפנימית (אסתר ה, א) מדומה לכניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים. שלל הצבעים, התחפושות והזהויות משתקפים בבגדי הכפרה הלבנים של הכהן הגדול. אסתר מסכנת את נפשה ומכריזה 'כאשר אבדתי אבדתי', כמו האיש הקדוש, וכדמות האל המוצב בלב הקודש. לכן הזוהר קובע "פורים נקרא על שם יום הכיפורים", שכן בתפילה הכנה ביותר, כמו בתחפושת החושפת מעט מסוד ה'תוך' המוסתר לפני ולפנים, יש סיכוי להפוך עינוי לעונג.

***

מגילה העוסקת בכיסוי פנים ובמשחקי תפקידים וזהויות, עשויה ליצור ריטואלים משחררים, בהם מתעצם שלב המעבר הלימינלי, בו נשברות ההיררכיות בין התפקידים, הסמכויות והמגדרים, כפי שמאיר בחטין בדיונו בקרנבל, וויקטור טרנר העוסק באיכות המעברית של ה"קומיוניטס". הערעור בין שפת החוק לשפת הנרטיב, בין הנשי לגברי, history וherstory מבורך ורצוי; אך טמונה בו גם סכנה של שעתוק עמוק יותר, של יצירת בלבול בין שפת הרוך ושפת התשוקה, ומשם ליצירת טראומה חדשה, להעמקת הפיצולים והדיסוציאציות. לפי גרשם שלום המלבוש נושא בעולם הקבלי משמעות כפולה, כגון מוטיב חלוקא דרבנן, שמשמש הן לכיסוי ומעטפת וכן כביטוי למחלוקת ופולמוס. העברית ברבדיה השונים משמרת עקרון של כפילות ביחס לכל מלבוש, שהוא בה בעת מגן ומייחד אך גם מרחיק ועשוי ליצור כיסוי ורמייה: חלוק ומחלוקת; בגד בגידה; כיסוי וכסות; מעיל ומעילה.

הדרשות על אסתר בזוהר מייצגות כמה גישות: גישה מפצלת, המבקשת להרחיק את הגיבורה מאזורי הסכנה ולהעמיד "שדה" בדמותה הבאה אל אחשוורוש ובכך לרכך את הקושי הכרוך במחירי הגילוי העצמי. גישה הדוגלת בסודנות ובהסתרה, השתקה וכפל זהויות. ייתכן שגישה זו מבטאת את חרדת מחברי הזוהר שחשו מאוימים  מהשלטון הזר שתחתיו לא יכלו לחשוף את זהותם.  הגישה השלישית הולמת דרשות רבות בזוהר ומעודדת את היכולת לעטות תפקידים ומסכות. גישה זו רואה ערך בהתלבשות, כדרכה של אסתר במלבושי אור – במקום בגדי העור – ומזדהה עם פניה החיוביות של מידת המלכות. לבישת רוח הקודש עשויה להתקיים לא רק בעולם העליון אלא גם ברגעי כנות נדירים גם בעולם הזה.

כיצד נוכל לקרב את הפרסונה והמסכה לאינטגרציה עם חלקי העצמי האחרים, ולא להציגם בבחינת שדים שאינם נוגעים לקיומנו? איך נשמע את השוועה שמסתתרת תחת המלבוש? היכולת להכיל את זהותו ואחרותו של הזולת, עשויה לסייע בשחרור זהותנו הכלואה כך או אחרת בארון. תחפושות פותחות פתח לחשיפת עצמי מרובה ונזיל, להתלבשות ב"מידת המלכות" שיש בה יכולת לשאת שבר, וגם להתעלות לפי המקובלים מעל כל הספירות ולהפוך ל"כתר מלכות".