מפתיע לעסוק במלחמת אחים בגיליון שמוקדש לשלום – שלום שעושים עם אויבים, שלום שמגיע אחרי מלחמה. ובכלל, מדוע לדבר על מלחמת אחים? עדיף להסתפק בעוד נאום מרגיע על אחדות העם, או לשוב לנטייה היהודית המסורתית לייחס כל פורענות לחסרונה של אחדות פנימית. הנטיות המובנות הללו חושפות את היעדרה של חשיבה ישראלית על מלחמת אחים או מלחמת אזרחים. להיעדר זה יש יתרונות – מנגנון ההדחקה הפסיכולוגית הכרוך בו מונע עלייה של קיצוניות ואלימות. אבל יש לו גם מגרעות. מבחינת המצפון היהודי, מלחמת אזרחים היא תמיד צל מאיים או עבר מודחק. צל מאיים – כי ההיסטוריוגרפיה היהודית מחברת בדרך כלל מלחמות אזרחים עם אובדן ריבונות; ועבר מודחק – כי מחלוקות עמוקות כאלה אפשר למצוא כמעט בכל שלב חשוב בהיסטוריה של עם ישראל לדורותיו, אמיתיות ומדומיינות כאחת: למן מריבות האחים במקרא, דרך הקרע בין ממלכות יהודה וישראל, ועד לסיעות השונות במלחמות היהודים. לעיתים ההדחקה מצליחה: חִשבו על השכתוב המוצלח של העימות בין המתייוונים היהודים למתנגדיהם, שהפך בזיכרון התרבותי היהודי לחגיגת ניצחון החלש על החזק, ירושלים על אתונה.

לגיליון המלא בגירסת הדפדפן

טאבו תרבותי

המחווה הכפולה הזאת של איום והדחקה מולידה שיח פוליטי סכיזופרני, שמצד אחד חוזר בלי הרף על מנטרה של אחדות, ומצד שני מאשים תמיד אחרים שבגללם עומד להתחולל הקרע ועומדת לפרוץ מלחמת האזרחים. כל מי שמדבר על האפשרות או נוקב בשמה מייד נחשד כמי שמאפשר את קיומה. זוהי כמעט חשיבה מאגית, אמונה טפלה. את המצוקה מעלימים באמצעות שטף שירים דביקים המושמעים שוב ושוב ברדיו, שמטרתם לתקֵף את המנטרה. כל זה אינו מונע מאותם אנשים להמשיך בדיבורים ובמעשים, שעלולים להוביל בפועל למלחמת אזרחים. לדעתי, ההתנהגויות הללו מקשות מאוד על הישראלים לזהות את מרכיבי מלחמת האזרחים שכבר נמצאים בקרבנו; אבל יותר מכך – הן מקשות לחשוב על מוצא מן המשבר, שיהיה יותר ממחווה ריקה מחד גיסא, ולא יחולל הסלמה קטלנית מאידך גיסא.

התרבות הפופולרית היא כנראה המקום היחיד שבו יש עיסוק במלחמת אחים בישראל. מעניין שלעיתים קרובות הדבר נעשה באמצעות הצבה של מתרס בין חילונים לחרדים, אף שברור שאין זה קו השסע היחיד בישראל של ימינו. חשבו, למשל, על מונולוג מלחמת האזרחים הוויראלי של שאולי בתוכנית ״ארץ נהדרת״, או על הסִדרה ״אוטונומיות״, שמתרחשת בעולם דיסטופי שבו מתקיימת הפרדה בין אוטונומיה חרדית באזור ירושלים ובין מדינה ישראלית חילונית בשאר חלקי הארץ. הסדרה נפתחת בתמונה מוכרת למדי לכל ישראלי, שבה עובדים חרדים מטעם חברה קדישא מגיעים לאסוף את גופתו של גבר צעיר שנפטר מסרטן בבני ברק. המת אינו ירושלמי, וכך גם לא חברתו אנה; אבל הוא ביקש להיקבר בירושלים, העיר שבה גדל. המפגש הראשון בין איש חברה קדישא יונה ברוידא ובין אנה הוא מפגש של אמפתיה וניחומים. יונה ושותפו אוספים את הגופה ומניחים אותה בארון. לעינינו הנדהמות האחד מושיט לשני דיסקים של סרטים פורנוגרפיים ושקית נוטפת שומן כדי להטמין אותם בארון. הצופה, בין שהוא מאמין ובין שלא, משתנק ברגע זה של חילול הקודש, מזועזע מן הסתירה שבין כבוד המת ובין השימוש בו להברחות של חומרים אסורים לתוך האוטונומיה הירושלמית. יונה מסרב להניח את השקית בארון ואומר ש״לאף יהודי לא מגיע לשכב בארון עם חזיר״.

הם חוזרים לשטח האוטונומיה החרדית, ולראשונה אנחנו רואים את שלט הכניסה לירושלים בשלוש שפות – יידיש, עברית ואנגלית: ״ברוכים הבאים לאוטונומיה היהודית בארץ הקודש״. חיילים חרדים, לבושים מעילים ארוכים ועוטים דרגות על זרועם, בודקים בקפידה את המכוניות הנכנסות, אבל לא את הארון. עוד לפני שאנחנו נחשפים לדיכוי הטיפוסי של משטרים תיאוקרטיים ורודניים מכל סוג שהוא, נגלה בפנינו הדבר שתמיד נלווה אליהם: הברחות, טיפות יקרות של חופש, חיים מחתרתיים מתחת לרדאר.

יונה ושותפו מוסרים את המשלוחים שלהם: בשר חזיר לזה, סרטי פורנו לזה, וכן ספר מאת תוקידידיס, תולדות מלחמת פילופוניס, עבור חושב חופשי אחד. הבחירה בספר אינה מקרית, כמובן, שכן סיפור המלחמה הזאת, בין אתונה לספרטה, הוא סיפור של מלחמת אזרחים.

אולי מן הראוי אפוא שנלך גם אנחנו בעקבות הספר הזה, ונחזור אל התרבות שבלי ספק עסקה יותר מכל תרבות אחרת בטיבה של מלחמת האזרחים: יוון העתיקה. המעקף הזה יסייע לנו לשבור את הטאבו האינטלקטואלי על מלחמת אזרחים בישראל, ויאפשר לנו לקרוא בשם לחלק מהחוויות שאנחנו חווים כיום, ואז לדמיין מוצא מהן.

הסטזיס היווני: המשפחה כבעיה וכפתרון

בהגות היוונית, הסכסוכים הפנימיים בין אזרחים, סכסוכים שכונו ״סטזיס״, התייחדו מהקשרים אחרים של התנגדות אתנית או דתית. בדרך כלל הם נגעו למחלוקת עמוקה בעניין טיבו של הממשל הראוי. זהו אפוא המאפיין הראשון של הסטזיס: מאבק בין דמוקרטיה לרודנות נאורה (כך בעת העתיקה, ובימינו: בין דמוקרטיה ליברלית לדמוקרטיה לא ליברלית).

המאפיין השני: כפי שהעברית משתמשת במונח ״מלחמת אחים״ ביתר קלות מאשר במונח ״מלחמת אזרחים״, כך היוונית קושרת את המושג ״סטזיס״ ברעיון המשפחה. מלחמת אזרחים יכולה להיקרא stasis emphylos, כלומר סכסוך שהוא ייחודי ל־phylon – קרבת דם. כך שמשמעותו הפשוטה של הצירוף ta emphylia (מילולית: ״הדברים הטבועים באילן היוחסין״) היא: מלחמות אזרחים.

ניקול לורו התייחסה לאופי המשפחתי הזה של מלחמת האזרחים, והדגישה את משמעותו באשר לאופי פתרון הסכסוך: ״האתונאים היו יוצאים למלחמה פנימית רק כדי שייטיבו להתאחד מחדש בשמחת החגיגה המשפחתית״.1 אכן, בדיאלוג האפלטוני ״המדינה״, כותב אפלטון שהיוונים ״נהגו במחלוקתם כאנשים העתידים להשלים״.2 ההבחנה המכרעת הזאת מדגישה מאפיין יסודי במלחמת האזרחים: פתרונה הפוטנציאלי חקוק בעצם טיבה.

בנתחו את המושג ״סטזיס״, ג׳ורג׳ו אגמבן מציין שהוא ״אינו ממוקם בבית וגם לא בפוליס, לא במשפחה וגם לא בעיר: הוא מכונן תחום לא מובחן בין המרחב הלא פוליטי של המשפחה ובין המרחב הפוליטי של העיר״.3 מרחב ביניים זה הוא שמאפשר את ההתפייסות. ז׳אן־פייר ורנאן מנסח זאת כך: ״בעיני היוונים, אי אפשר, במרקם היחסים החברתיים כמו גם במרקם העולם, לבודד את כוחות הסכסוך מכוחות האיחוד״.

ניקול לורו מציגה דוגמה מרתקת, הממחישה את הדיאלקטיקה הזאת שבין סכסוך להתפייסות. בעיר הסיציליאנית נקונֶה, אחרי תקופה של סטזיס, ארגנו האזרחים פיוס בדרך ייחודית: הם העלו בגורל קבוצות של חמישה אנשים, שהפכו באחת ל״אחים מכוח גזרת הגורל״.4 התנאי המפורש היה שלא יתקיים קשר דם בין אותם ״אחים״ חדשים. היצירה המלאכותית של קשר משפחתי ברמה הפוליטית ממחישה הבנה עמוקה של העובדה שאף כי המשפחה היא המקור למחלוקת, היא גם מודל לפיוס.

כלליה של מלחמת האחים

ההגות היוונית לא חשבה על מלחמת אזרחים באופן תיאורטי בלבד. היא מסגרה אותה בכללים מדויקים, אשר באופן פרדוקסלי עשויים לשפוך אור גם על מצבנו בישראל של היום. שלושה כללים דורשים במיוחד את תשומת ליבנו, מאחר שכל אחד מהם חושף ממד יסודי באופן שבו חברה יכולה לחוות מלחמת אזרחים ולשרוד.

הכלל הראשון, שאותו ניסח אפלטון בדיאלוג ״החוקים״, נראה מנוגד לאינטואיציה: ״אם אח יהרוג את אחיו במלחמת אזרחים [סטזיס] או בקרב כיוצא בזה, והלה שלח בו ידו תחילה והוא אינו אלא מתגונן – יראוהו כאילו הרג אויב ויינקה״.5 הכלל המפתיע הזה מכיר בטיבו הפוליטי של הסכסוך: בסטזיס, הקשר המשפחתי מושהה זמנית לטובת עימות על עצם טיבו של הגוף הפוליטי. עם זאת, הסטזיס אינו משהה את כללי ההגנה העצמית ולא את רעיון המשפט.

הכלל השני, המוצג אצל אריסטו במדינת האתונאים, הוא אולי המדהים ביותר: ״מי שאינו מתייצב עם נשקו לצד אחת הסיעות בעת מחלוקת [סטזיס] בעיר, חרם יוטל עליו ותישללנה ממנו זכויות־האזרח״.6 החובה לנקוט צד חושפת אמת נוקבת: ניטרליות במלחמת אזרחים איננה מידה טובה, אלא ותרנות והשלמה. העימות נוגע לסוגיות יסוד שמשליכות על עתיד הקהילה כולה, ובנסיבות אלה אדישות היא מידה מגונה, הנושאת בחובה סנקציה של שלילת זכויות אזרחיות מן המסרבים לנהוג כאזרחים מעורבים.

שלילת זכויות האזרח, בדומה לעונשי חרפה וקלון אחרים בתרבויות פוליטיות שונות, היא אחד העונשים המוטלים על מי שמוגדרים בלתי ראויים לממש את הזכויות ואת זכויות היתר שלהם כאזרחים. איני מציעה להשיב סנקציות מסוג זה – שעלולות להתבטא אפילו בשלילת חירות ובהגליה – במערכת פוליטית ליברלית מודרנית. אולם מעניין לשקול להחיות בשיח הציבורי את הקשר בין חוסר עניין עמוק כלפי האינטרס הציבורי ובין סנקציה אפשרית של אי־כשירות לכהן במשרה ציבורית, בבחינת ״מידה כנגד מידה״. בניגוד לגישתם של פוליטיקאים ישראלים רבים, הזכות להיבחר איננה זכות בלתי מעורערת.

לבסוף, הכלל השלישי: בשנת 403, לאחר מלחמת האזרחים באתונה שהסתיימה בתבוסת האוליגרכיה, התחייבו הדמוקרטים המנצחים, בהנהגתו של ארכינוס, שלא להזכיר בשום אופן את האירועים שהתרחשו בעבר. פרקטיקה זו של חנינה ושִכחה ממוסדות אינה סתם אמנזיה קולקטיבית, אלא תנאי לבנייה מחדש של הקשר החברתי. הטקסיות והרשמיות הכרוכות בטקסי ברית ונדר אומנם אינן שכיחות עוד בימינו, אבל גם כאן לא בלתי אפשרי לדמיין צורות דומות, גם אם עדינות יותר, של שִכחה חלקית או של זיכרון סלקטיבי לאחר מלחמת אחים. כך, אף שהנושא טרם יוּשב, והוא כרגע פצע פתוח בבשרה של החברה הישראלית, ייתכן שהנרטיב הממלכתי שלאחר המלחמה יצטרך להתקבע סביב הבְּדָיה ההכרחית, ולפיה העם כולו רצה בהשבת החטופים ופעל למענה. נרטיב כזה ינקה את מצפון הציבור ויאפשר להתמקד בכשלים ובפגמים המוסריים של הדרג הפוליטי. השיח הציבורי הנוכחי באשר לחטופים שכבר שוחררו נוטה במובנים מסוימים לכיוון זה.

שלושת הכללים הללו יחד משרטטים פוליטיקה מעשית של מלחמת אזרחים: הכרה בטיבה הפוליטי (הכלל הראשון); האי־אפשרות להתנער ממנה ולעמוד בצד (הכלל השני); והצורך לארגן את שכחתה כדי לאפשר שיקום (הכלל השלישי). הם מצביעים על כך שמלחמת האזרחים איננה פתולוגיה חברתית, והיא עשויה להיות הרגע שבו חברה מתמודדת סוף־סוף עם הסתירות העמוקות ביותר הגלומות בה.

פילגש בגבעה: קריאה מחודשת

תיאור מלחמת האחים החותם את ספר שופטים, לאחר סיפור פילגש בגבעה, מציג מקבילה מאלפת לתפיסת הסטזיס היווני.7 כזכור, הסיפור נפתח באונס קבוצתי וברצח אכזרי של אישה הנמסרת לידי בני־בלייעל משבט בנימין בידי בעלה האנוכי וחסר עמוד השדרה. לאחר מכן מכריזים שאר השבטים מלחמה על שבט בנימין, ונשבעים שלא להשיא עוד את בנותיהם לבני השבט. שבועה זו היא הסימן הברור ביותר לקרע מוחלט, ויכולה להיקרא כתיאור פרדיגמטי של מלחמת אזרחים מקראית עם כל המרכיבים שזיהינו במודל היווני.

ראשית ומעל הכול, אנחנו מוצאים את הפרדוקס היסודי של הסטזיס: סכסוך שמאיים על עצם קיומה של המשפחה (במובן הרחב של קהילה שבטית), שניתן ליישבו רק באמצעות שיקום של קשרי המשפחה. כמו במקרה של חטיפת הנשים הסבּיניות – המקבילה הרומית – גם ספר שופטים מציע פתרון באמצעות נישואים הכרוכים בחטיפת נשים, נשות יבש גלעד. כך משתלבים מחדש המוּדָרים במרקם היחסים המשפחתיים. כמובן, אין כוונתי לשבּח את חטיפת הנשים וגם לא את טבח הגברים ביבש גלעד, שקדם לחטיפה זו, אלא לציין שמי שמשלמים את מחיר פתרונה של מלחמת האזרחים הם דווקא אלו ששמרו על ניטרליות ובחרו שלא להשתתף בה, ואילו הפיוס נערך בין הסיעות היריבות – כמו בכּלל השני של הסטזיס היווני שהוזכר לעיל.

הדמיון למודל היווני בולט בארבעה היבטי מפתח: ראשית, אנחנו עומדים מול סכסוך פנים־משפחתי, שמקורו בסיפור פילגש בגבעה; שנית, ניתן לזהות את נחישותו של הגוף החברתי להיטהר מן האלמנטים הפלגניים בתוכו (לרבות האשמת מי שעומד מן הצד במלחמה נגד רוע מוסרי המכרסם בגוף החברתי); שלישית, המודעות החריפה לכך שאיחוד מחודש יושג רק באמצעות נישואים, כלומר באמצעות כינון מחודש של הקשר המשפחתי; ורביעית – וזהו מרכיב חשוב במיוחד – מנגנון החנינה והשִכחה: במסורת היהודית הפך הסיפור הטרגי הזה לחגיגה שמחה, הנערכת בט״ו באב בכל שנה, ובה נערות צעירות מחפשות להן חתנים.

מלאכת עיבוד הזיכרון הקולקטיבי הזאת, ש״החליקה״ את סיפורה של מלחמת אזרחים מחרידה והפכה אותה לסיפור של מפגשי שידוכים, מזכירה את דבריה של ניקול לורו על אתונה: הנטייה להפוך את זֵכר הסטזיס ל״חגיגה משפחתית״. עצם מעשה השכתוב מאלף; הוא מראה שאבותינו הבינו, בדומה ליוונים, שפתרונה של מלחמת אזרחים מחייב את כינונם המחודש של קשרי משפחה – בין שבאופן סמלי ובין שבאופן ממשי.

סוף דבר

איני מבקשת לייבא חזרה את המודל היווני הקדמון, שכידוע לא היה מושלם. אולם רציתי להציע כי אף שלנוירוזות הקולקטיביות והתרבותיות היהודיות נגד העיסוק במלחמת האחים יש יתרונות מסוימים (בעיקר: הימנעות משפיכת דם), בתצורתן הנוכחית יש להן גם פונקציה מטשטשת. לצד המלחמות הקיומיות של מדינת ישראל, מתפתח לנגד עינינו מתח פנימי המזכיר מלחמת אזרחים. מתח זה נוגע לשאלות יסוד: מי באמת שייך למפעל הישראלי? מהי צורת החיים הפוליטיים הרצויה לנו? איזו שאלה חברתית ראויה למאבק ולמחלוקת עמוקה? וכיצד ניתן ליצור אחווה פוליטית ישראלית חדשה, המשלבת בהצלחה בין המסורת היהודית ובין הערכים הפוליטיים הישראליים המודרניים?

ובאשר לאפשרות של מחילה או שכחה, שאת ערכן כבר הדגשתי: אין הכוונה לוותר על החתירה לאמת (חתירה שדורשת ועדת חקירה ממלכתית) או על תביעת אחריות מהדרג הפוליטי. מדובר בצורך לדמיין טיהור קולקטיבי, במעורבות הציבור; תהליך של ריפוי לאומי משותף.