בשבוע שעבר הורשע החייל היורה מחברון, סמל אלאור אזריה. בעקבות הדיון הציבורי הסוער שהתעורר במהלך המשפט החלטנו להתייחס לפרשה והכנו מערך שיעור שעוסק בחלק מהשאלות שעולות ומסעירות את דעת הקהל. מטרת השיעור היא לבחון את סוגית החייל היורה על בסיס ערכי, בגישה ממלכתית, על בסיס מסמכים רשמיים ומקורות היהדות:
את השיעור נפתח בסקירת האירועים והסערה הציבורית שהובילה בשבוע שעבר להרשעת החייל היורה מחברון אלאור אזריה במחבל מנוטרל. לאורך החודשים האחרונים התנהל דיון ציבורי ער סביב שאלות מוסריות ונורמטיביות רבות הנוגעות ליחס הראוי לחייל היורה, למניעיו, למידת הצדק (או אי-הצדק) שבמעשיו, לאחריות הצבא לגבות את חייליו, ולהתערבות של פוליטיקאים, תקשורת, ואנשי ציבור בהליך משפטי.
לכאורה, יש משהו מפתיע בכך שאזריה הועמד לדין, ולא כל שכן בכך שהורשע: אילו היה מבצע בדיוק את אותו מעשה – יורה במחבל והורג אותו – רק כמה דקות לפני כן, לא זו בלבד שלא היה מורשע בהריגה, אלא כנראה שהיה זוכה לצל"ש על מעשיו. ובמילים אחרות, חייל שהורג מחבל בזמן שהוא מאיים על חיי אזרחים וחיילים עושה מעשה ראוי, בעוד שאותו חייל שהורג את אותו מחבל רק כמה דקות מאוחר יותר, עושה מעשה לא-ראוי.
כיצד זה יתכן? איך אותו מעשה יכול להיות גם טוב וגם רע בפער של כמה דקות? מהו השינוי שחל באותן דקות, ומדוע הוא כל כך משמעותי באופן שבו אנו מבינים את המעשה של החייל?
כדי להשיב לשאלה זו, נעיין במסמך רוח צה"ל. מסמך זה מוגדר כ"תעודת הזהות הערכית של צה"ל, אשר ראוי שתעמוד ביסוד הפעולות של כל חייל וחיילת במסגרת צה"ל, בשירות סדיר ובשירות מילואים". תפקידו של מסמך רוח צה"ל הוא לשמש מצפן מוסרי, ולהנחות כל חייל וחיילת בהבחנה שבין טוב לרע, ובין מעשים ראויים למעשים פסולים.
כעת, נעיין בשניים מתוך הערכים המופיעים ברוח צה"ל, ונדון בהם:
☜ דבקות במשימה וחתירה לניצחון
החייל יילחם ויפעל באומץ לב נוכח כל הסכנות והמכשולים שבפניו, וידבק במשימתו בנחישות ובתבונה, עד כדי חירוף הנפש.
☜ טוהר הנשק
החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם, וברכושם.
שאלות לדיון
(בדיון הראשוני כדאי לנסות ולהתנתק ממשפט אזריה ומההקשר הפוליטי בו מתרחש, ולדון בנושא השימוש בנשק ברמה העקרונית כפי שבא לידי ביטוי בהוראות הפתיחה באש ורוח צה"ל)
התביעה טענה שהחייל אלאור אזריה אשם בהריגה מפני שעבר על הוראות הפתיחה באש, שקובעות כי "מותר לפתוח באש ע"מ להסיר את האיום רק כאשר סכנת החיים היא ממשית ומיידית" (מתוך פסק הדין).
ההלכה היהודית קובעת שחובה להציל אדם שרוצח רודף אחריו להרגו אפילו במחיר הריגת הרודף:
"הרודף אחר חבירו להרגו, אפילו היה הרודף קטן, הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של רודף"
(רמב"ם, משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש פרק א הלכה ו).
אולם כיוון שהמטרה היא עצירת הרוצח יש לנסות לעשות זאת במינמום פגיעה ברודף:
"ואם יכולים להצילו באבר מאיברי הרודף כגון שיכו אותו בחץ או באבן או בסייף ויקטעו את ידו או ישברו את רגלו או יסמו את עינו עושין, ואם אינן יכולין לכוין ולא להצילו אלא אם כן הרגוהו לרודף הרי אלו הורגין אותו ואע"פ שעדיין לא הרג"
(שם, הלכה ז).
ולכן:
"כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אבל אין בית דין ממיתין אותו"
(שם הלכה יג).
כלומר, הריגת הרודף במצב שבו לא היה צורך להרוג אותו אלא מספיק היה לנטרל את יכולתו לפגוע, נחשבת כשפיכות דמים והיא אסורה לחלוטין.
שאלה:
1. האם רוח צה"ל תואמת את ההלכה היהודית?
2. כיצד הייתם דנים את אלאור אזריה לפי ההלכה?
למורה: השאלה העקרונית במשפט אזריה היתה האם החיילים היו בסכנה. אם הם לא היו בסכנה, אסור היה להרוג את המחבל. החלק הבא של השיעור יעסוק בפסק הדין שקובע שאכן לא הייתה סכנה מבחינה אובייקטיבית, ומעשהו של אזריה לא נבע מכך שהוא חש בסכנה.
חלק ד: הדיון באירוע ופסיקת בית הדין
לסיכום השיעור נציג את הכרעת בית המשפט בנוגע לשאלות שעלו בשיעור זה. אזריה טען במשפטו כי חש סכנה, ותחושה זו היא שהובילה אותו לבצע את הירי שהוביל למותו של המחבל. החייל טען בין היתר כי המעיל שלבש המחבל לא התאים למזג האויר, שנשמעו קריאות שיש על המחבל מטען, ושהסכין שבו השתמש במהלך הפיגוע שביצע היה עדיין בסמוך אליו.
לאחר שעיין בכל העדויות והממצאים שהגיעו לידיו, הכריע בית המשפט כי טענות אלו אינן משכנעות, ושהסיבה שהובילה את אזריה לירות במחבל לא היתה תחושה של פחד אלא רצון לנקמה. נקרא פסקה אחת מתוך הכרעת הדין, ונדון בה לאור ערך טוהר הנשק:
במצב דברים זה, לאור הניתוח שהובא לעיל, סברנו כי יש לדחות כבלתי מהימנה את גרסתו של הנאשם במצ"ח ובבית הדין ואין מקום לקבל את הסבריו המאוחרים לגבי סיבת הירי…
אנו קובעים אפוא, בהסתמך על ההתבטאויות של הנאשם בסמוך לפני ולאחר הירי, כי הסיבה לירי לא הייתה נעוצה בתחושת סכנה כלשהי של הנאשם, אלא בהסבר שסיפק מייד בתום הירי – "כי הגיע למחבל למות", משום שדקר את חברו קודם לכן. פשוטו כמשמעו.
לקריאת הכרעת הדין במלואה לחצו כאן (קובץ pdf)
