תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

אחרי מות: אליעזר שביד כרב ישראלי

רבים מכּתביו וממפעליו של אליעזר שביד הם בבחינת מדרש יוצר והגות מקורית, השואבים מתוך המקורות ומבקשים לתת באמצעותם פשר לחיינו בהווה. זכינו שהעמיד תלמידים ותלמידות הרבה. לזכרו
חופשי, לא חילוני. פרופ' שביד ז"ל
חופשי, לא חילוני. פרופ' שביד ז"ל
רגב בן דוד הוא בוגר מחזור ג' של בית המדרש לרבנות ישראלית של מכון הרטמן והמדרשה באורנים. הוא חוקר בתחומי יחסי יהדות ומדינה בישראל, זהויות יהודיות מודרניות בישראל, ויחסי ישראל והתפוצות. בן דוד מלמד בתוכנית חברותא במכון ועובד עם נשיא המכון על כתיבתו הפונה לחברה הישראלית. בנוסף, הוא משתתף בקבוצת הדיון העוסקת בחוק השבות במסגרת המרכז ליהדות ומדינה במכון. (זאת בין היתר בעקבות נייר העמדה שפרסם בנושא בשנת 2018 במסגרת מרכז מציל"ה, בעריכת פרופ' רות

בשנת 1953 פורסמה בעיתון "הפועל הצעיר" סדרת מאמרים שעסקה בחינוך היהודי הנדרש במערכת החינוך בישראל. זאת לנוכח חוק החינוך הממלכתי שנחקק באותה שנה, וכחלק מדיון רחב יותר בשאלת זיקתנו למסורת. מחבר המאמרים, צעיר בן 24, חבר קיבוץ צרעה, שהיה אז עדיין חסר השכלה אקדמית, לא היסס להלך בגדולות ולחלוק על הקו התרבותי־חינוכי שאותו הוביל דוד בן־גוריון. במאמרים אלה שרטט אליעזר שביד הצעיר את קווי המתאר לקריירה בת שבעה עשורים של מחקר הגות יהודית, ולא פחות מכך – יצירה של הגות יהודית־ישראלית מקורית.

כך כתב שביד במאמר הראשון בסדרה:

"עליו [על בית הספר העברי] לחנך לא אזרחים נאמנים בלבד, גם לא ציוֹנים טובים בלבד – עליו לחנך יהודים טובים, יהודים בכל הוויתם הרוחנית. מכאן שתי מסקנות הלכה למעשה. בראש וראשונה הגדלת היקף לימודי היהדות בבית הספר העברי… כל השכבות של יצירתנו התרבותית, שכיום הן בבחינת ספר חתום לפני הנער הארצישראלי: משנה, אגדה, הלכה, ספרות המוסר וספרות המקובלים, שירת ימי הביניים וספרות החסידות – כל אלה חייבים למצוא את מקומם בתוכנית הלימודים של בית הספר העברי.

"ושנית: מן ההכרח לשנות את הגישה ללימודי היהדות מן הקצה אל הקצה. יש להאיר אותן מתוכן לא כחומר היסטורי מת שנועד לבחינות, אלא כיצירה חיה שיש בה גישה אל האדם ואל החברה שנועדה לחיות על פיה וללמוד ממנה." [1]

את השקפתו המוצקה הזו הוסיף שביד לפתח וליישם לאורך השנים בשלל במות עשייה: כפרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, כאחד ממייסדי מכון 'כרם' להכשרת מורים ברוח יהודית־הומניסטית, במסגרת 'קרן הזיכרון לתרבות היהודית' ו'המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה', כראש הוועדה הרעיונית המייעצת למועצה הציונית, בהקמת 'המסגרת למחשבה יהודית בת זמננו' במכון ון ליר, כחבר בולט בוועדת שנהר בעניין לימודי היהדות בחינוך הממלכתי, וכן כחבר סגל בבית ברל, במכון שכטר ובמסגרות נוספות. היקף מסחרר כזה נדיר גם בקרב אנשי עשייה מקצועיים, ולא כל שכן אצל אקדמאים. שביד היה במובן זה אינטלקטואל ציבורי בכל רמ"ח אבריו, איש רוח שהוא גם איש חינוך ומעשה.

*

היסודות לדרכו זו נעוצים אולי בבית שבו גדל שביד בירושלים. לימים העיד לגבי הוריו כי "דרך חיי עד היום היא המשך דרכם".[2] הוריו עזבו בצעירותם את אורח החיים הדתי אך שמרו על זיקה חיה למסורת וכן ליידיש, ואת האהבה אליהן העבירו לילדיהם (באוזניי אמר שביד שהוא מגדיר את עצמו כ'חופשי', ולא כחילוני, ובאוטוביוגרפיה שלו הוא מציין כי זו היתה דרכו של אביו).[3]

מטען תרבותי זה הציב מלכתחילה את אליעזר הנער במיקום שונה מבני גילו, שגדלו בתרבות שוללת גולה. חוויה זו, של היות "שייך ולא שייך, בפנים ובחוץ בעת ובעונה אחת",[4] ליוותה אותו לאורך כל שנות נעוריו ובמידה רבה גם לאחר מכן.

אחרי תנועת הנוער 'המחנות העולים' המשיך שביד לשנת הכשרה מגוייסת לפלמ"ח, נלחם במלחמת העצמאות, ובסופה נמנה על הגרעין שייסד את קיבוץ צרעה. לאחר מספר שנים כ'תרבותניק' וכרכז ההדרכה של התנועה, החליט שביד לפנות ללימודים אקדמיים באוניברסיטה העברית, במקצועות היהדות. את עבודת הדוקטורט שלו כתב על הגותו הימי־ביניימית של ר' חסדאי קרשקש, אך משמונה למרצה בחוג לפילוסופיה יהודית היה הראשון שהכניס את הכתיבה הציונית המודרנית לתוך קורפוס ההגות היהודית הנלמד בחוג. היה בכך מהפך דרמטי ביחס שניתן לכתבים אלו, ומבחינה זו לשביד יש מניות רבות באופן שבו אנו מתייחסים עד היום למשנתם של א"ד גורדון (שאותו הוא ראה כמורו הגדול), אחד העם, ביאליק, ברדיצ'בסקי, ברנר ועוד רבים וטובים שאותם הכניס לקאנון המחקרי והציבורי בישראל.

*

שביד היה נטוע בתוך הציבור החילוני, אך מעולם לא נתן למציאות סוציולוגית זו להגביל את עולמות הרוח שלו. הוא הִרבה לכתוב על מושג האמונה, וברוח ההבחנה הבּוּבּריאנית בין אמונה כ'זיקת הכרה' לבין אמונה כ'זיקת אמון', ובנטייה ברורה לאפשרות האחרונה, חתר לפלס מקום לעמידה אופטימית, צנועה ומלאת הכרת הטוב של האדם מול היקום.[5] ברוח דומה, דחה שביד בעקביות את ההנחה בדבר ניגוד מהותי בין 'מאמינים' ו'שאינם מאמינים', ותחת זאת שב והזכיר את עולמותיהם הרוחניים המשיקים, ואת "פתיחוּת הגבול שביניהם":

"למאמין ולבלתי מאמין לא רק נקודת־מוצא של התנסות משותפת, אלא גם עולמות רוחניים המשיקים זה לזה. האמונה נשארת תמיד האפשרות של הבלתי־מאמין, כשם שחידלון האמונה, או הכפירה, רובצים לפתחי לבו של המאמין. כל אחד מהם, במידה שהוא חי חיי־רוח ערים, יכול לבחור בדרך הנגדית, והאפשרות הזאת מורגשת להם היטב… הדרך שלא הלכנו בה נחווית בפעימת המכאוב על כל פרשת דרכים.

"ואמנם, אם רק נרשה לעצמנו להשתחרר מן ההשפעה של מסגרות השייכות הציבוריות, המזהות אותנו חד־משמעית עם מחנה זה או אחר, והמתְנות אותנו לראייה עצמית סטריאוטיפית, ניווכח שהמחוג המראה את מגמות חיינו, אפילו בהכרעות של חיי יום־יום, לעולם אינו נמצא בתנוחה קבועה. הוא רוטט ומתנודד, ולפעמים גם קופץ מצד אל צד. כמה רגעים של חידלון אמונה יש בחייו של אדם המגדיר את עצמו בדרך כלל כמאמין, וכמה רגעים של אמונה בחייו של לא מאמין? כשאין מכירים בשכנות שבין שני העולמות הללו, בשיקופם זה את זה ובפתיחות הגבול שביניהם, לא רק מתעלמים מן הברירה האחרת, המגדירה את השקפת־עולמנו בתחום האינטלקטואלי, אלא גם מן הרקמה העדינה ביותר של החווייה האנושית".[6]

גם בכך סלל שביד דרך לחיים יהודיים שאינם נכנעים להכְתבות החברתיות הדיכוטומיות (דתי/חילוני, מסורת/מודרנה וכדומה) אלא מאפשרים עיצוב דרך עצמאית, ובחירת הישר והטוב עבורנו מתוך עולמות הרוח הנגישים לנו.

באופן דומה, שביד יליד הארץ הפלמ"חניק, המיומן בטיולים והמרושל תמיד, היה בה־בעת מבקרהּ התמידי של הצבריוּת. על ירושלים, עיר הולדתו שבה חי מרבית חייו, כתב כי הייתה

"שונה גם בהרגשה החריפה של גלות בלב לבה של המולדת. […] ידעתי שכ'ירושלמי' לא ארגיש את עצמי אף פעם כ'צבר' לכל דבר. הגלות שאותה שללנו היתה מוכרת לי באמצעות הנוף הירושלמי. אבל הייתי גאה בהיותי בן הדור הנאבק, המתגונן והבונה את מולדתו."[7]

*

בהתאם להשקפה שאותה שטח כבר בגיל 24, שביד לא ראה עצמו כחוקר של מה שנכתב בעבר בלבד. אדרבה, רבים מכּתביו וממפעליו הם בבחינת מדרש יוצר והגות מקורית, השואבים מתוך מקורות המורשת ומבקשים לתת באמצעותם פשר בתוך חיינו בהווה. כך בכתיבתו על התנ"ך (כגון בספריו המאוחרים הפילוסופיה של התנ"ך כיסוד תרבות ישראל, חכמתה של מלכות ישראל, דרשות על פרשות השבוע), כך בפרשנותו לסידור התפילה, כך בהצעתו למועדי ישראל (בספרו הנפוץ ביותר, ספר מחזור הזמנים), וכך בכתיבתו השיטתית על אודות ייעודו של החינוך היהודי בישראל (שקובצה בספרו חינוך הומניסטי־יהודי בישראל), וביישומה במכון כרם, בוועדת שנהר ובמקומות נוספים.

במכלול מפעליו זכה אליעזר שביד להעמיד דורות של תלמידות ותלמידים, שחלקם הקימו מוסדות נוספים ברוח המשנה שפיתח. קשה לאמוד ולכמת את השפעתו על התפתחות התרבות היהודית־ישראלית בעשורים האחרונים, אולם היא מורגשת היטב ונישאת בלבבות רבים.

ביקרתי את פרופ' שביד לראשונה בשנת 2012, כשהתחלתי לגלות את כתביו, וביקורי האחרון אצלו היה לפני שנה וחצי, ביוני 2020. כבר הייתי אז בתוך לימודיי בבית המדרש לרבנות ישראלית של מכון שלום הרטמן והמדרשה באורנים, וחשבתי על כך כשדיברנו בשיחתנו על נקודות האור בתרבות היהודית־ישראלית של ימינו. בעיניי, ומכל הסיבות שתוארו לעיל, שביד הוא ללא ספק אחת הדוגמאות המובהקות לרב ישראלי.

*

אחתום עם דברי הסיום של אחד ממאמריו באותה סדרה של שנת 1953, דברים השוזרים לתוך המציאות של מדינת ישראל הצעירה את קווי המחשבה וההגות של אחד העם – הן על צדדיהם האנטי־דוֹגמטיים והן על תביעתם הבלתי־מתפשרת להיות נטועים בעולם המורשת:

השקפת עולמה של היהדות היא מה שחושבים בני העם היהודי, ואין הם אנוסים לחשוב דבר אחד דווקא. רשאים הם לחשוב כל אשר יעלה על דעתם, ובלבד שיהיו שתולים אצל מעינות תרבותה ושותים את מימיה. אם יחשבו עברית, וימשיכו את יצירת העברית, ואשר יצרו קודמיהם יחיה בלבם ובהכרתם תהיה כל מחשבתם תמיד בגדר יהדות.

"דרכו של הנער הישראלי אל מסורת אבותיו פתוחה לפניו, איפוא, ושום סייג של השקפת עולם אינו חוסם אותם. רשאי הוא לחשוב את אשר הוא חושב ולהאמין באשר יאמין, הוא יהיה שייך ליהדות אם יגדל מתוכה. ודאי תנאי ראשון הוא שתהיה זיקה ממשית, חיונית, בינו לבין מסורת אבותיו, כזיקת הבן לבית אבותיו, אך אם זיקה כזאת קיימת, והיא קיימת, כפי שראינו, הרי דרך התחיה התרבותית פתוחה לפניו".[8]

הערות שוליים

[1] אלי שביד, "לימודי יהדות בבית הספר העברי", הפועל הצעיר 33–34, 1953, עמ' 10.

[2] אליעזר שביד, הגשמת יהדות וציונות במדינת ישראל: אוטוביוגרפיה, כרמל, ירושלים תש"ף, עמ' 11.

[3] ביקור אצלו בחודש יוני 2020; אוטוביוגרפיה, עמ' 11.

[4] שביד, אוטוביוגרפיה, עמ' 30.

[5] ראו לדוגמה אמונת עם ישראל ותרבותו, עמ' 25–32; להיות בן לעם היהודי, עמ' 71–80.

[6] אליעזר שביד, היהדות והתרבות החילונית, תשמ"א, עמ' 236–237.

[7] להיות בן העם היהודי, עמ' 33.

[8] אלי שביד, "תרבות והשקפת עולם", הפועל הצעיר 45, עמ' 9.

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics