במסורות עתיקות מתוארים הזקנים כאנשים חכמים ומלאי ניסיון חיים, כאלה שצברו די פרספקטיבה ושנים על מנת לייעץ, לחוות דעה ולנוח מעמל כפיהם מתוך נחת וסיפוק. התרבות היהודית מזכירה לנו לכבד, להוקיר ולשמור על הזקנים שלנו. אך כולנו חיים בתוך התרבות המערבית המרחיקה את הזקנים מעינינו ומעריצה את הנעורים. לעיתים נראה כי החברה שלנו מותירה את הזקנים מאחור, מתגוררים בבתי אבות בעלי שמות מרגיעים, סובלים מבדידות, מחולשה ומפערים בינם לבין שאר האוכלוסיה.
בשיעור הזה אנחנו מבקשים לדבר על זקנים וזקנה. לברר מה יחסנו לזקנה, כיצד התרבות בתוכה אנו חיים משקפת יחס זה? כיצד חשה האוכלוסיה המבוגרת בישראל 2020? מה למדנו מהקורונה על יחסינו לזקנים? ומה אנחנו יכולים לעשות על מנת שתהיה כאן חברה רב דורית, בה גם לזקנים וזקנות יש מקום ויחס ראוי ומכובד בכל היבטי החיים? ועוד תזכורת קטנה- כולנו נזדקן, כך יש לקוות, זה טבעו של גלגל החיים. איך נרצה שתראה אז החברה שלנו?
קחו לכם כמה דקות והעלו על הלוח מחשבות, רגשות והשקפות (בין מילה לשלש מילים) המאפיינות את תקופת הזיקנה והזקנים.
צפו בתכנית "סליחה על השאלה- זקנים". אנו ממליצים להתמקד בדקות 0:52 עד 02:44 וכן 11:57 עד 16:52:
אנחנו מזהים את הגיל הצעיר עם חיים טובים ומספקים. האידאל התרבותי הרווח אצלנו הוא "שתשאר צעיר לנצח", ובכך מונצחת הזיקנה והזקנים כתקופה בה 'לא קורה הרבה'. החיים חסרי תוכן ואינם זוהרים.
אסתר שקלים מדגישה בשיר הלְוַאי וְתִהְיִי זְקֵנָה את הניגוד בין הברכה שסבתה בירכה אותה ביום הולדתה לבין הברכה שחבריה מברכים אותה. קראו את השיר באתר של אסתר.
| אסתר שקלים כותבת בשיר: "נערה הייתי ולא זקנתי וגם ראיתי צעיר נעזב מבקש לו ברכה". היא מתייחסת ודורשת בכתיבתה את הפסוק הזה מתהילים: "נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם". (תהילים, לז, כה)
הפסוק מתהילים מתאר את ניסיון חייו ותבונתו של הזקן, אשר לפי דבריו – הצדיק מוגן ע"י אלוהים. המדרש השירי שלה מתאר מצב הפוך – היא דווקא מעידה על כך שראתה בחייה, בחיים המודרנים, השייכים לצעירים כביכול, צעיר נעזב, מצוי בקשיים ולכן מבקש לו ברכה. בכך היא מותחת ביקורת על המוסכמות החברתיות שהעולם שייך לצעירים. |
מה לימדה אותנו מגפת הקורונה על יחסינו לזקנים?
"המגפה הזו מעצימה את התופעות שאנחנו כבר מכירים. פתאום המוות נכנס לנו לסלון", אומר פרופ' ישראל (איסי) דורון, ראש המרכז לחקר ולימוד הזקנה באוניברסיטת חיפה. "אנחנו ממש תחת סוג של התקפת טרור. והתגובה שלנו היא להרחיק את זה מאיתנו – רגע רגע, זה לא אנחנו, זה אותם הזקנים, הקבוצה הערטילאית והאמורפית. מצד אחד, זה מקל עלינו להתמודד, אבל גם דוחק בנו להרחיק מאיתנו הבריאים את אותם הנגועים ברי הסיכון.
"פרופ' דורון טוען כי החברה שלנו גילנית – כלומר מפלה לרעה אנשים על בסיס גילם וכדי להתמודד עם התופעה הזו עלינו קודם כל להכיר בכך.
"יש פה מתח מעניין בין סולידריות בין-דורית לבין קונפליקט בין-דורי", אומר דורון, "מצד אחד יש הירתמות יפה ומרשימה של הרבה חבר'ה צעירים שמתנדבים ומתארגנים כדי לסייע ולתמוך באזרחים הוותיקים. אם זה דאגה לזקנים בקהילה, להביא להם תרופות ומזון, וגם סתם להיות בקשר.
בצד השני יש קולות ותופעות שמצביעים על הגילנות העמוקה שאנחנו לוקים בה. אפשר לזהות אותה בהרבה הקשרים ודוגמאות. החל מקולות שאומרים 'למה כולנו צריכים לסבול בגלל הזקנים, שימו אותם בסגר ושחררו את כולנו'. וקולות שאומרים שהזקנים גם ככה ימותו בקרוב, הם בסוף חייהם, אז אפשר לתת להם למות. בהמשך יגיעו גם השאלות האתיות כשיהיו פחות מכונות הנשמה, אז לא יחברו את הזקנים ובשאלה מי חשוב יותר, הזקנים יצטרכו לפנות את מקומם לצעירים”…הגילנות פוגעת גם באנשים מבוגרים שעובדים: "אתה בא לאנשים בני שבעים ומדבר איתם על זכויות של זקנים וזה בכלל לא תלוי בהם. החברה רואה אותם כזקנים. אז כל החבורה הזו של בני 60 ו-70 שהם עובדים, צלולים, פעילים. הם קמים יום אחד בבוקר ומגלים שהחברה מכתיבה להם שהם זקנים. אף אחד לא שאל אותם.
"בפוליטיקה של הזהויות, גם אם אתה מנסה לברוח מהסטיגמה זה לא יעזור לך. לכן הפתרון הוא לצאת חזיתית נגד הגילנות – כן, אנחנו זקנים ואין לנו מה להתבייש בגיל שלנו. זה לא הופך אותנו לפחות בני אדם או לפחות שווים.
אנו מזמינים אתכם ללוות את גל אוחנה, נער בן 16 מאשקלון, שהחליט שהוא לא משאיר את סבו הקשיש עם המטפלת שלו. שלח את המטפלת הביתה ועבר לגור עם סבו, תוך שהוא שומר על סגר מוחלט ומשנה בהתאמה את חייו בתקופה זו.
https://www.facebook.com/MorningNews.Keshet/videos/3020437934706860
למורה: אנו ממליצים לך לצפות בפרויקט יוצא הדופן "זקני השבט" שיצרה ציפי חורי – ראיונות עם חמישה מדיירי בית האבות "בית בלב" בירושלים. יתכן ותרצי/ה להציג את הסרטונים לתלמידיך או לשלב אותם בשיעור.
