מוּל עָנָן שָׁחֹר כָּבֵד

השורות האלמותיות הללו של נעמי שמר לוכדות עמדה יהודית וישראלית עמוקה ואיתנה: גם בתוך רגעי האימה ולמולם יש אופק מיטיב, מפרש לבן. או במילים אחרות: יש תקווה.

זה קרוב לשנה, ואולי אף יותר, אנו בתוך מציאות קשה ומכאיבה, מדממת ועצובה, אשר סופה טרם נראה באופק. מצב מתמשך כזה זורע תחושת חוסר אונים וייאוש, ומשם קצרה הדרך לפסיביות, להרמת ידיים, לקבלת הדין.

אך באופן טבעי, כמו החצבים המבקשים עתה לבקוע מפקעותיהם דרך האדמה הקשה, לצד הייאוש או מתוכו נולדת הכמיהה לתקווה. כך נולד גם הגיליון שבידיכם, המבקש לדבר על תקווה.

מאמרי הגיליון עוסקים בתקווה על פניה הרעיוניים והפילוסופיים, ועל פניה המעשיים והעכשוויים בחברה הישראלית. חלקם מעניקים פרספקטיבה על התמודדויות דומות במקומות אחרים ובזמנים אחרים, וחלקם נוגעים בכאן ובעכשיו; כמה מהם מציעים תוכניות פרגמטיות, ואחרים מבקשים להתבונן בתקווה באופן רעיוני; יש בהם מחשבות על תקווה מתוך השכול ומתוך מצבי שבר, ומחשבות מתוך המארג הישראלי, המארג היהודי, האנושי, הכואב את שרואות עינינו.

הגיליון עוסק בתקווה, מנסה להבין אותה לעומק, לשאול מהיכן ניתן לשאוב אותה וכיצד היא תיראה, אבל לא פחות מכך – לשרטט את גבולותיה. מתי התקווה אינה אלא אשליה נאיבית? ומתי היא הופכת למשיחיות מסוכנת? מהיכן תימצא לנו תקווה אמיתית, כנה ובוגרת?

לקריאת הגיליון המלא בגרסת הדפדוף

בשבועות ובחודשים שבהם נכתבו המאמרים, ידענו סוגים שונים ורבים של צער וייאוש. עם נפילתם של חיילים ברצועת עזה ובגבול הצפון, בצל האיום של מתקפה על ישראל מחזיתות שונות, למול צער של עשרות אלפי אנשים המפונים מבתיהם, בשיאים של קרע פנימי עמוק, וברגעים הנוראים שבהם נרצחו חטופים וחטופות בשבי החמאס. שוב ושוב חזרה והדהדה השאלה – מה לתקווה עכשיו, במצב כה מייאש? ושוב ושוב חזרה התחושה כי דווקא עתה אנו נדרשים לעבוד את עבודת התקווה, או אם להשתמש בדימוי החוזר כמה פעמים בין דפי הגיליון: עלינו להחזיק את תקוות חוט השני בידיים עדינות.

ערב חגי תשרי, הימים הנוראים, שבעה באוקטובר, אנו מקווים כי תמצאו בין דפי הגיליון תקווה שתעניק אופק ותעזור לפעול לתיקון מציאות חיינו, בטווח הקצר והארוך.

זֶה סוֹף הַקַּיִץ סוֹף הַדֶּרֶךְ
תֵּן לָהֶם לָשׁוּב הֲלוֹם.

עמרי שאשא
רבקי רוזנר