לאחרונה הזדמן לי לשוחח עם מדריך מנוסה לסיורים במחנות ההשמדה בפולין. לדבריו, מאז השביעי לאוקטובר הוא מתקשה לבצע את הסיורים הללו ומתלבט מאד לגבי תוכנם. בעבר הדגיש בהדרכתו הצגה של שתי חלופות: מצד אחד האופציה של "אושוויץ", קרי קורבנוּת וחוסר אונים, מצד שני אופציית "התקווה", אותה מייצגת מדינת ישראל. מאז השביעי לאוקטובר, כך סיפר, הוא מתקשה לעמוד ביושר מאחורי הצגת "התקווה", כאופציה חלופית המבטאת נאמנה את מדינת ישראל. ווידוי כואב זה אומר דרשני.
תקוה היא ערך קיומי יסודי בחיי כל אדם, המקנה לו כוח וכיוון לחיות בהם, לחשוב ולפעול. הדבר נכון עוד יותר בחברה לאומית כישראל, המתמודדת עם אתגרים מורכבים במיוחד. במצב של הווה מאתגר, אמונה ותקווה בנוגע לעתיד הלאומי עשויות להטעין אנרגיה המקרינה על תחושת הלכידות והשותפות האזרחית, ולהקנות משמעות ופשר לפעולות החברתיות והמדיניות הנעשות בשמן.
קיים בנו צורך רגשי, כמעט הישרדותי, שתהיה תקוה כלשהי – הן לאדם הפרטי והן לחברה. אך כדי שתקוה תהיה נוכחת ותופנם רגשית ותודעתית, דרושים שני תנאים עיקריים: ראשית, שהתקווה תהיה משכנעת, כתוכן טוב וראוי שיכול באמת ובתמים להתממש במציאות, ולו באופן חלקי. שנית, שתוכן התקווה יהיה מזוהה ונוכח במידה כלשהי, ולו קלושה, כבר במציאות החיים העכשווית. במידה והאדם או החברה אינם מצליחים לחוש ששני התנאים הללו מתקיימים בפועל לגבי התוכן המקוּוה, יקשה עליהם להפנימו כתקווה ממשית ולא מלאכותית.
בהמנון הלאומי שלנו, עז המבע, מתכנסת "התקווה" בקרשנדו נרגש לכדי הנוסחה המזוככת: "להיות עם חופשי בארצנו". לכאורה, הנוסחה הזו מצליחה ללכד יחדיו את כל ציבור שרי ההמנון. אך במבט נוסף, דומה שלתואר "חופשי", כשהוא מיוחס לעם, יש שתי משמעויות אקטואליות שונות: האחת – עם חופשי מאויביו, יושב לבטח באדמתו, והשנייה – עם המיישם את ערך "החופש" בחייו החברתיים והמדיניים, לגבי הפרט כמו לגבי הכלל. האפשרות הראשונה קשורה לתפיסת הביטחון, יחסי החוץ ועצמאותה הכלכלית של מדינת ישראל, והשנייה לערכיה החברתיים והתרבותיים של החברה בישראל.
הוויכוחים הנוקבים סביב אתגריה של מדינת ישראל ואופי הנהגתה מלמדים כי שתי המשמעויות הללו של "עם חופשי", המושָרות ברגש בהמנון הישראלי, מתפרשות באופן שונה, ולעיתים אף מנוגד לחלוטין, בקרב קבוצות חברתיות ופוליטיות שונות בישראל. לעיתים מה שקבוצה אחת מפרשת כ"חופש", מפרשת השניה דווקא כהפקרות, ולהיפך. הביטוי "עם חופשי" משמש אפוא לא רק כמקור הלכידות החברתית, כי אם גם כמקור הקיטוב החברתי בישראל. קיטוב זה מהווה חסם משמעותי ביכולת של האזרח לחוש תקווה ממשית לגבי עתיד המדינה, כיוון שהוא מייצר תחושה שכל תנועה אפשרית בכיוונו של עתיד טוב יותר ממילא תיבלם ותיחסם בידי הצד השני.
על החסמים הללו, המקשים על הפנמתה של תקווה לאומית, ברצוני להתבונן כאן, בהשראתו של גדול הוגיה של הציונות בימי ראשיתה, אחד העם. אחד העם פעל אמנם במצב גאו-פוליטי שונה לחלוטין של עם ישראל מזה המוכר לנו כיום, מצב שבו "מדינת היהודים" לא הייתה אלא רעיון מופשט ומיזם פורץ דרך שקידמו קברניטיה של הציונות המדינית, הרצל ונורדאו. אולם כפי שאנסה להראות כאן, הוא חשף ואף ניבא במאמריו הנוקבים את ליבת הבעייתיות המלווה תדיר כל ניסיון להביא לשינוי במצבו של העם היהודי בעידן המודרני.
במאמרו "שתי רשויות" משנת 1892, משרטט אחד העם שני כוחות הפועלים על האדם והחברה: "ההווה" – הערכים והאתגרים האופיינים לתקופה העכשווית, ו"העבר" – תבניות החשיבה והפעולה שאדם או החברה נושאים בקרבם מדורי דורות. טענתו העיקרית של אחד העם היא ש"העבר" פועל על תודעת האדם כסוג של היפנוזה. היא מנהלת את דרכו והתנהגותו באשר ילך, גם מבלי שיהיה מודע לכך. האדם הפרטי סבור שהוא פועל על פי רצונו החופשי, ולמעשה הוא מנוהל על ידי תכני העבר המשוכנים בתודעתו באמצעות החברה, ה"מפילה עליו תרדמה היפּנוֹטית עוד בראשית ימיו".[1]
כך נוצר מצב שבו הציבור בהווה מנוהל בפועל על ידי אבות האומה מן העבר הרחוק, אשר הם "ההיפנוטיזוֹרים הראשיים, המושלים בלי גבול ברוח היחיד והציבור… מבלי שידע האדם או הדור, איה הגבול בינו ובינם, בין שלו ושלהם".
בניגוד להתרשמות הראשונית, אחד העם אינו מתכוון ללעוג לתודעה החברתית ה"מהופנטת" ולהסתייג ממנה, כי אם להציב מראה המשקפת נכוחה את המצב החברתי, מצב שלא ניתן להתעלם ממנו מבלי לשלם מחיר. כוונתו של אחד העם הייתה להבהיר ל"אנשי ההווה", המנסים לקדם ערכים הומניסטים, ליברליים, מודרניים ברוח הזמן (ערכים שגם הוא מחזיק בהם), כי טעות גסה היא להתעלם מן ה"מצב ההיפנוטי" הבסיסי בו נתון העם, ולהאמין כי ניתן לסלק את כוחו של העבר ולהעמיד מחדש את תרבותו על יסוד ההווה בלבד.
טענתו של אחד העם היא כי כל מהלך מנהיגות משמעותי המתעלם מן ה"מצב ההיפנוטי" של הציבור ומזלזל בו, גורם לציבור להציב חיץ גדול יותר בפני השינוי המבוקש. הציבור הנתון לכוחות העבר מתרגל לכך שקיימים סתירה ומאבק מהותי בין הווה לעבר, ולפיכך מחַמש את עצמו להגנה חזקה יותר במלחמת התרבות, ואולי אף יוצא למתקפת נגד.
המסר של אחד העם הוא שיש לפתח מודעות לתהליכי שינוי בהיסטוריה. שינוי תרבותי משמעותי לוקח זמן, כיוון שהוא דורש כי העבר, השולט על נפש הציבור, יסכים לקבל בתוכו את רוח ההווה, ולשלב אותה בקרבו באופן אורגני. תקוותם של "כהני ההווה" היתה לנצח את העבר, ואילו תקוותו של אחד העם היא למזג את ההווה בתוך תודעת העבר בהדרגה, בחכמה ובתהליכים מדודים.
תקוה מאין תמצא?
אם נתבונן דרך תפיסתו של אחד העם על התהליך העובר כעת על החברה הישראלית, וביתר עצימות מאז השבעה לאוקטובר, נוכל לקבוע שני דברים: ראשית, שלב חוסר האונים וטירוף המערכות שידעה החברה הישראלית – ועדיין יודעת – בעקבות השביעי לאוקטובר, החזיר את תודעת הציבור אל אותו סנטימנט גורלי ראשוני שהוליד את התנועה הציונית באירופה וגם בארצות האסלאם: הצורך לעמוד איתן בתנאים קשים אל מול שנאת ישראל. מבחינה זו המצב ההיפנוטי" של ה"יהודי הגלותי", שלא יכול היה לקחת אחריות על גורלו ההיסטורי, עדיין שוכן היטב בתודעת הציבור בישראל. ניתן אפוא לראות בתודעה קיומית "היפנוטית" זו של עמידה חסרת אונים אל מול שונאי ישראל, שקיבלה תזכורת כואבת במיוחד בשביעי לאוקטובר, היבט של עבר תודעתי ציבורי שלא ניתן להתעלם ממנו או לדלג מעליו, גם אם נראה היה שהוא כבר מצוי מאחורינו. אך אולי ניתן לראות זאת לא רק כחסם לשינוי, כי אם גם כהזדמנות.
ראשית, מתוך המציאות הביטחונית החדשה שנוצרה, נפתחה מחדש השאלה אודות אופן הצטרפותו של הציבור החרדי אל הפרויקט הלאומי, ועלה מחדש, כצורך השעה, הרצון הפוליטי ליישם מודל סביר יותר של סולידריות אזרחית בחוזה החברתי עם הציבור החרדי.
אם נלך בדרכו של אחד העם, נוכל לראות שהשינוי המבוקש אינו טמון רק ביכולתה של המדינה לכפות את חובת הגיוס על הציבור החרדי, אלא בעיקר ביכולת לחבור אל שורש "המצב ההיפנוטי" בו ציבור זה נתון. גם במידה וייושם מהלך שיש בו כפיית גיוס בשם עקרון השוויון בפני החוק, הרי שבסופו של דבר יימצאו כוחות משמעותיים בהנהגת העולם החרדי שיוכלו לעמוד ב"גזירה" זו, ולהכילה במסגרת המחויבות לזהות החרדית, ולא כנסיגה ממנה. מהלך כזה יוכל לקרות רק במידה וייווצר שיג ושיח הדדי, מותאם וחכם, בין שני הצדדים, המלווה את השינוי החברתי ההיסטורי.
שנית, אחד העם יסייע לנו להתבונן מחדש במחלוקות שהתגלעו במלחמה סביב שתי סוגיות שונות הקשורות – כל אחת מכיוון אחר – ביחסה של המדינה לזכויות האדם. הראשונה היא סוגיית החטופים: האם על ישראל להעמיד את שאלת גורל החטופים בראש סדר העדיפות הלאומי לעומת אינטרסים אחרים הקשורים במלחמה? הסוגיה השנייה נוגעת להיבט ההומניטרי של המלחמה: עד כמה יש להתאמץ כדי להימנע ככל הניתן מפגיעה מיותרת באזרחים עזתים בלתי מעורבים?
בשתי הסוגיות הללו ניצב בתוך ציבור הישראלי חיץ, הקשור להבנת הביטוי "עם חופשי בארצנו". בצד אחד של המתרס מייצג ה"חופש" את זכויות האדם הפרטי הזכאי לחיים, לכבוד ולחירות. בצד שני מייצג "החופש" את יכולתה של המדינה היהודית לפעול לטובת האינטרסים הלאומיים שלה מבלי להתחשב בשאלת זכויות האדם.
בהשראת אחד העם נוכל לשאול כיצד מתפקד "הכוח ההיפנוטי" של העבר בסוגיות אלו. העמדה המעמידה את סוגיית החטופים בראש סדר העדיפויות וקוראת להתחשבות של ממש בהיבט ההומניטרי, נשענת על ערכים ליברליים מובהקים. מנגד, העמדה המעמידה את סוגיית החטופים במקום משני וקוראת להתעלם מהאתגר ההומניטרי, נשענת בעיקרה על אידאולוגיה של עוצמה טריטוריאלית, אם מטעמים פרגמטיים ואם בהשראת המיתוס על מלכות בית דוד והציפיה המשיחית לכינונה המחודש.
עם כל הקושי שבדבר, גם במקרה זה לא כדאי לזלזל או להתעלם מן היסוד "ההיפנוטי" הזה, השייך לכוחו של אותו "עבר" המנהל את החברה בהווה. המשיחיות היהודית חיה ובועטת, ונראה שאנו, הכוחות הליברליים במדינת ישראל, איננו יודעים כיצד להכריעה באמצעות כוח פוליטי ולא לחבְרה אל דרך אחרת, המובילה להפנמה הדרגתית של ערכים ליברליים. אני מאמין שאחד העם היה מייעץ לנו שלא לוותר על הדרך השנייה. לדידו, התקווה הישראלית טמונה שם, ביכולת ההדרגתית להגיע למצב שבו האינסטינקט המשיחי היהודי, המופיע בצורתו המודרנית כדפוס לאומני מובהק, ימצא את דרכו אל ערכי "הווה". זאת, מבלי שיאבד את זהותו ומבלי שירגיש שהוא נדרש לוותר על מידת הפטריוטיות והשורשיות האמונית שהוא חש בקרבו. האם זהו חלום באספמיה?
אכן, במצב בו אנו נמצאים היום, שינוי ממשי בכיוון האחד-העמי בסוגיות הללו וודאי נראה כנס משמים לנגד עינינו המשתאות, או לחילופין כתמונה פרודית פרועה: החרדים רואים עצמם לפתע כחלוצים בראש המחנה והמתנחלים מתאהבים בליברליזם ויוצאים למאבק בקולי קולות על זכויות האדם באשר הוא אדם.
ובכל זאת, ניתן לדעתי לדמיין הליכה בדרכים שהתווה לנו אחד העם, אם ניזכר במושג חשוב אחר אותו הגה: "המוסר הלאומי". אחד העם האמין כי "הרוח הלאומית" של העם היהודי יצרה גוון מקורי ומיוחד של גישה מוסרית. מוסר ייחודי זה, אף הוא חלק מן "העבר", והוא כולל בתוכו ערכי ליבה של חיים, של צדק ושל כבוד אנושי, שצריכים לבוא לידי ביטוי בהתנהגות מוסרית ראויה ומאוזנת. ערכים אלה מן העבר היהודי, המשתקפים בחלקים נרחבים של מקורות היהדות – מן המקרא, דרך התורה שבעל פה ועד ההגות הפילוסופית, המיסטית והחסידית – יכולים לדור בכפיפה אחת, או לפחות בשכנות טובה, עם ערכים מודרניים וליברליים. לדברי אחד העם, המוסר הלאומי היהודי שומר על אופיו הייחודי אך מתפתח לאורך ההיסטוריה, ואף משפיע על התפיסה הדתית ומעצב אותה מחדש בכל תקופה.
למשל, מעשה נקמה אלים כתגובה על השפלה של יהודי, אינו מייצג נאמנה את היהדות ולמעשה מהווה חטא כלפי הרוח הלאומית:
היהודי האמתּי, שהמוסר הלאומי הוא המניע את מיתרי לבבו, יודע ומרגיש בנפשו, כי קולטורא בת אלפי שנה מרוממת אותו גבוהה גבוהה על מעשׂה-פרא כזה, שארית הבּערוּת והאכזריוּת של ראשית ימי הקדם, ו"רגש הכבוד" שלו במקומו מונח ולא יפָּגם אף במשהו על ידי חירופיו של איזה בער.[2]
יהודי המבצע מעשה של נקמה ואף מסכן את עצמו לשם כך, סבור שהוא מייצג בכך את העם היהודי כולו ומגן על כבודו. אולם הוא אינו לוקח בחשבון שלמעשה הוא מחלל בכך את ערך החיים ואת מהות הכבוד האנושי לפי תפיסת היהדות.
לדעתי, בירורו של "מוסר לאומי" מתוך המסורת היהודית לכל תקופותיה עשוי לשמש בסיס לדיאלוג פורה בין אנשי "העבר" ואנשי "ההווה" במדינת ישראל. זאת כיוון שהמוסר הלאומי נטוע היטב בעבר, אך רלבנטי מאד ליצירת חיים ראויים בהווה. במקום כזה יכולים שני הצדדים להיפגש ולהתדיין באופן דיאלוגי, ומתוך כך יוכלו גם להיפתח אפיקים חדשים של התפתחות מן "העבר" אל "ההווה".
הקושי העיקרי בדרך אותה מציע אחד העם הוא אורך הזמן הנדרש להתגשמותם של שינויים תרבותיים. מהפיכות הנעשות בכפיה מהירה מעניקות את הרושם שהנה חל שינוי, המתגשם לנגד העיניים, אך מן הניסיון המר של החברה הישראלית למדנו ששינויים כאלו גורמים לא פעם לנסיגה בשלב מאוחר יותר, ואינם מופנמים לאורך זמן. אורך הרוח הנדרש להפנמה של שינוי אינו מתאים לשיטה הפוליטית הישראלית, לסגנון השיח ההתנצחותי, ולטכנולוגיות השיח והתקשורת העדכניות. יחד עם זאת, להיסטוריה חוקים משלה, שאחד העם היטיב לזהותם. לכן, בסופו של חשבון, מוטב לדעתי לקדם כל העת את הצמיחה וההתפתחות של התרבות היהודית בהשראת ערכי התקופה, מתוך הגיונו הפנימי הייחודי של עם ישראל, באמצעות דיאלוג אמיתי בין כוחות "העבר" לכוחות "ההווה".
תחושת הייאוש של אותו מדריך מסעות לפולין, שלא יכול היה עוד להעמיד באופן פשוט וחד את שתי החלופות "אושוויץ או תקווה" זו מול זו, היא בעיניי מפתח חשוב לחיפוש מחודש אחר מקורות יניקה לתקווה ישראלית, בזיקה לחוויית החיים העכשוויים.
חוויית הייאוש אינה נוגדת את התקווה. נהפוך הוא: היא התנאי לחיפוש אחרי תקווה אותנטית ולא מלאכותית או מזויפת. על התקווה הישראלית החדשה, ברוחו של אחד העם, להצביע על ליבת הזהות שדרכה ימצאו את עצמם כוחות "העבר" וכוחות "ההווה" כשותפים המגויסים לאותו תהליך עצמו של צמיחה והתפתחות לאומית.
[1] אחד העם, "שתי רשויות", פרויקט בן יהודה
[2] הדברים הם חלק מביקורת על מחזה מאת מקס נורדאו בשם "ד"ר כהן", המתאר יהודי היוצא לדו קרב כדי להגן על כבודו כיהודי.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
