השבת נקרא את עשרת הדיברות הנחתמים בציווי "לא תחמוד". הדיבר העשירי הוא המרתק מכל עשרת הדיברות. ממש כמו הדיבר הראשון הוא אינו פונה לשדה המעשי, אלא לשדה התודעתי. אמנם, חלק מחכמי ימי הביניים הבחינו בין הנוסח של הציווי בספר שמות לציווי בספר דברים. בספר שמות – הם טענו – מדובר באיסור לתחבל תחבולות כדי לרכוש – אפילו בכסף מלא ואפילו במחיר מופרז – רכוש שבעליו אינו מעוניין למכור. אולם, לאור המקבילה בספר דברים נראה כי נאסרת אפילו התאווה שבתוך לב האדם פנימה.
הדיבר העשירי הוא המעמיק והרוחני מכל עשרת הדיברות. הוא חותר לא רק לעצב חברה דתית אלא גם אישיות דתית – דת פנימית. הוא לא מסתפק בריסון של העשייה – לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר. הוא תובע עבודה על המידות: לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך.
כמדומני שהדיבר הזה הוא גם התובעני ביותר מכל עשרת הדיברות. וכי יכול אדם לשלוט בעצם התאווה לרצות משהו שיש למישהו אחר? ניתן לדרוש מאדם שלא לעשות, האם ניתן לדרוש מאדם שלא לרצות? כלנו יודעים שהצדק עם ר' אלעזר הקפר שלימד במסכת אבות כי "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". אולם, מי מאתנו לא מוצא את עצמו לפעמים מקנא. מי מאתנו לא מוצא את עצמו תאב למה שיש לאחר. כמה פעמים אנחנו נתקלים בתחושה הזו של – למה לאחר יש ולי אין? מה יש בה שאין בי? למה הדבר הזה שלו או שלה ולא שלי? והנה – התורה אומרת, התורה מצווה, התורה אוסרת לחמוד!
כדי להתמודד עם האתגר אני רוצה להציע שלוש אסטרטגיות להבנת 'לא תחמוד'.
הראשונה, מבינה את התורה לא רק כאוסרת את רכושו של הזולת אלא אוסרת על היקשרות לרכוש בכלל. האיסור לחמוד הוא צו קטגורי. הקיצונים יגידו שכדי לעמוד בו יש לפתח יחס של בוז כלפי רכוש. התפיסה הזו נדירה בעולם היהודי ובכל זאת ישנם כמה דמויות מופת שמייצגות אותה. החסידים מספרים על ר' מאיר (מאירל) מפרומישלאן, שהיה צדיק עניו ועני. בסופו של כל יום נהג לחלק את כל רכושו לעניים, 'לבל תהא פרוטת נחושת מבדילה בינו לבין אלהיו' – כפי שתיאר זאת המשורר אורי צבי גרינברג.
דרך עדינה במעט להביע את אותו עקרון יכולה להיות מודגמת בסיפור ידוע על ישראל מאיר הכהן מראדין מגדולי ישראל במאה ה20, מחבר של ספר המשנה ברורה ושל הספר 'החפץ חיים'. מספרים – ואין זה חשוב עד כמה מדויק הסיפור – כי החפץ חיים הסתפק בדירה אישית מתחת למדרגות הישיבה. ביום גשם אחד הגיע ממרחק יהודי עשיר לבקר אותו מפני ששמע על צדיקותו. הוא נכנס לחדרו של החפץ חיים וראה שהמקום כל כך צפוף ודל שאין בו אפילו מקום לתלות את המעיל. הוא תמה ושאל את החפץ חיים – רב כל כך גדול וחשוב שכמוך. איך זה שאין לך בבית אפילו מתלה למעילים? ענה לו החפץ חיים – למה אתה שואל עלי? גם לך אין פה אפילו מתלה למעילים! אמר לו העשיר: אתה צוחק עלי? אני אורח פה! השיב לו החפץ חיים – גם אני אורח פה!
התפישה הזו המניחה שאנחנו אורחים בעולם מקבל נופך מיוחד השנה – בשנת השמיטה. אולם, הטענה כי אסור לנו להיקשר כלל לרכוש היא עמדה קיצונית וחריגה במסורת היהודית. היא מתאימה יותר לאופן שבו אנו כותבים על לוחות בית הכנסת את הציווי, שחותך את הפסוק ומסתפק רק בשתי המילים הראשונות – 'לא תחמוד' – מאשר לצווי כפי שהוא מפורש בתורה.
אסטרטגיה אחרת – כמעט הפוכה – להבין את הציווי היא לומר כי התורה מייצרת אבחנה ביני לבין הזולת. היא מייצרת את המרחב הפרטי. הצווי מייצג את זכות היסוד של הקניין הפרטי. אסור לחמוד כל אשר לרעך. בלשונה של משנה י' בפרק ה' במסכת אבות: "שלי שלי ושלך שלך". זהו עקרון שכל החברה שלנו מושתתת עליו. מעניין לראות כי במסכת אבות ישנם שני שיפוטים שונים של תפישה זו. האחת, שהיא גם האופטימית יותר, אומרת – זו דרך בינונית. היא לא מתלהבת מהעמדה הזו כמו מן החסיד, האלטרואיסט, שאומר 'שלי שלך ושלך שלך'. השיפוט השני מחמיר עוד יותר וקובע כי 'שלי שלי ושלך שלך' זו מידת סדום.
אדם שמפנים את זכות הקניין של עצמו ושל רעהו אולי יכול להתגבר על התאווה והחמדה, אבל דומני שהצדק עם מסכת אבות. פעמים רבות – דווקא ההכרה בזכות הקניין של האחר, מגבירה את התחרותיות, מגבירה את התאווה ואת הנטייה לחמוד את רכוש הזולת. אנחנו עשויים לדעת שאסור לנו לקחת את רכושו של האחר באמצעים לא חוקיים אבל זה לא אומר שלא נחמוד את רכושו. הכלכלה המערבית שלנו לא רק שלא רואה איסור בלא תחמוד, היא רואה בו מעלה, תכונה שיש לשבח ולפתח.
ישנה אסטרטגיה שלישית, שאני אוהב לקרוא דרכה את הציווי שבתורה. הדרך הזו עשויה ללמד אותנו על טיבה של הברית החשובה שנכרתה עם ישראל בסיני. לפי תפיסה זו, התורה מנחה אותנו לפתח דיספוזיציה רוחנית של הרחבת האני. העבודה הפנימית שמאפשרת להתגבר על הנטייה לחמוד היא לאו דווקא לשרטט ולהדגיש את הגבול שביני לבין חברי. לעיתים היא תלויה דווקא ביכולת לראות אותו כקרוב יותר אלי. יש מימרא קולעת בגמרא: "בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ובתלמידו". ישנם יחסים של קרבה שמונעים מאתנו תאווה וקנאה וחמדה. על פי הגישה הזו, מעמד הר סיני הפך את עם ישראל מאוסף של אינדיבידואליסטים לקהילה. מעמד הר סיני יצר ריעות חדשה ממנה נגזר "לא תחמד בית רעך, לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמרו וכל אשר לרעך". לאחר הציווי החדים והקולעים על המעשים האסורים – כמעין סטקטו מוזיקלי – חורג דיבר זה ומדגיש שלוש פעמים את יחס הרעות שברית סיני מכוננת.
אני אוהב את במיוחד את מילה היפיפיה 'פרגון' שמקורה ביידיש פארגינען. לפרגן זה להסתכל בעין טובה, להנות ממה שיש לאחר במקום לרצות את מה שיש לו. בקהילה, כמו במשפחה, ניתן לפתח את העין הטובה, את הפירגון. ההצלחה של האחד היא הצלחה של כולנו. המשפחה של כל חבר מחזקת את הקהילה כולה.
אני רוצה להאמין שהאיסור 'לא תחמוד' מסכם את עשרת הדיברות שיצרו קהילה מעם העבדים שיצא ממצרים. אני רוצה להאמין שהוא מורה לנו לפרגן, לראות את האחר בעין טובה, להינות מכך שיש לו בית, שיש לו או לה בן זוג, שיש להם רכוש. כמו הורים שאוהבים לראות את הילדים שלהם מצליחים ומסתדרים בחיים ולא מקנאים בהם אלא חוגגים את הצלחתם.
רוח זו מלווה את רשת הרבנות הישראלית שחוגגת השבת במגוון קהילות ברחבי הארץ והעולם את שבת הרבנות הישראלית. אנחנו מבקשים להצמיח רבנות פתוחה, פלורליסטית, של נשים וגברים שמקהילים קהילות מגוונות, עוסקים בתלמוד תורה וחינוך ומהווים נשות ואנשי חזון של תרבות יהודית לחברה הישראלית. אנחנו מאמינים שעלינו לממש את הציווי 'לא תחמוד' גם לגבי התורה עצמה. התורה אינה ירושה לאדם מסוים או לציבור מסוים – אלא חמדה גנוזה של הקדוש ברוך הוא שנתנה לעמו ישראל ודרכנו גם לכל יושבי תבל. לפיכך, חברי רשת הרבנות הישראלית מבקשים לטפח יהדות חפצת חיים ותקווה, חפצת צדק ומשפט, למדנית ומחדשת, רלוונטית ומחברת. יחד נייסד רבנות שמבקשת להשיב לעם היהודי על שלוחותיו השונות בארץ ובתפוצות את תקוות שנות אלפיים; רבנות המחויבת לכבוד כל אדם שנברא בצלם אלהים; רבנות הרואה את ישראל כחלק בלתי נפרד מקהילת העמים והמחויבת בכבודם ובזכויותיהם של אחרים. יהדות הנענית ליצווי 'לא תחמוד' ויוצרת חמדה גדולה ומשותפת באהבה, באחווה בשלום וברעות.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
