לפני כמה שנים פנתה אישה לבית הדין הרבני בפתח תקווה וביקשה להתגרש מבעלה. היא העידה בדיון כי הוא "היה מחזיק לי את היד והשאיר לי כתמים, היו דחיפות, איומים… הוא כלא אותי בתוך הבית… הוא הרים עליי יד בזמן שהינקתי".[1] בנוסף לכך, הדיינים נחשפו לשלושה כתבי אישום שהוגשו נגד האיש בגין אלימות כנגד אשתו, שבמסגרתם הוא הורשע באמצעות הסדר-טיעון והודה באלימות. בפני בית הדין הוצגו גם גזר-דין של בית-משפט פלילי שהרשיע את האיש בשני מקרי אלימות נוספים, חוות דעת של קצין המבחן המפקח על האיש, חוות-דעת ועדות של שתי מטפלות ממשרד הרווחה ועדות על האלימות מפי אחותה של התובעת. חרף כל הראיות הללו קבע בית הדין: "אין לראות בנתבע בעל מכה".
בקריאה קרובה של פסק הדין מסתבר שהמסקנה מתבססת על הניתוח של בית הדין את התנהלות האישה: היא לא עזבה את הבית מיידית, היא המשיכה לקיים עם האיש יחסים אינטימיים והיא הגישה תביעת גירושין רק לאחר כשנה וחצי. האישה, לדעתם, לא נהגה כפי שהם מצפים מנפגעת אלימות "אמיתית" לנהוג, שכן אישה שעוברת אלימות אמורה, לתפיסתם, ליזום פרידה מיידית ולא להשאר עם התוקף. מכאן שלא מדובר ב"בעל מכה". בסופו של יום הדיינים קבעו כי על הבעל לתת גט לאישה מנימוקים אחרים, ולצד זאת נקבע שהאישה לא הוכיחה עילת גירושין ושהיא לא זכאית לדמי הכתובה שלה.
לאחרונה ערכנו מחקר הנרטיבי על כחמישים פסקי דין שניתנו בשנים האחרונות בבתי הדין הרבניים בישראל, שעסקו במקרים שבהם האישה סבלה מאלימות מצד בן זוגה והגישה תביעת גירושין או תביעת כתובה לבית הדין הרבני. ה"שורה התחתונה" של הפסיקות לא עמדה במוקד העניין שלנו; מטרתנו הייתה להתחקות אחר התמות והמסרים התרבותיים שמשוקעים בכתיבה של הדיינים ביחס לאלימות ביתית. שכן פסקי-הדין הנכתבים בבתי הדין לא רק מעבירים מידע טכני ותוצאה אופרטיבית, אלא גם משקפים סיפור שהדיינים בחרו לספר, שמשוקעים בו תפיסות עולם וערכים העשויים לשפוך אור על הנרטיבים המגדריים הרווחים בקהילות שונות. לנרטיבים אלו יש, כמובן, גם השלכות על נפגעות האלימות. כאשר האלימות מובנת על ידי הערכאה השיפוטית באופן חלקי ביותר, ולעומת זאת הידע והחוויה של האישה אינם מובאים בחשבון די הצורך על ידי הדיינים, מתעצבת מציאות של פגיעה משנית בקורבן העבירה שניתן לכנות אותה "גזלייטינג מוסדי".
בנוסף להבנה המוגבלת של הדיינים לתופעת האלימות, כפי שראינו לעיל, תפיסה אחרת שעלתה במחקר היא שהרכבים מסוימים בבתי הדין הרבניים רואים באלימות במשפחה התרחשות טריוויאלית שמאפיינת זוגיות נורמטיבית. כך למשל בפסק-דין שניתן בבית-הדין האזורי בירושלים אישה התלוננה על אירוע אלימות מצד בן זוגה במסגרת תביעה לפירעון כתובה.[2]
תיאור אירוע האלימות מובא בלשונם של הדיינים:
לפני כשנתיים… התעורר ויכוח בין הצדדים שבמהלכו הבעל זרק לעבר האישה קופסה של כדורים והתבטא בביטוי שגרם לאשה חרדה, כשאמר שהוא יחפור לה בור, כתוצאה מאירוע זה האישה עזבה את הבית, ויותר לא חזרה… עוד יצוין שלאחר עזיבתה, הבעל שבר חפצים בביתם ואף נפצע מכך, וכמו כן התנהל כנגדו הליך פלילי עקב דבריו הנ"ל ושבירת החפצים, ונשפט לעבודות שירות.
מתיאור העובדות של בית הדין ברור כי אין מחלוקת עובדתית לגבי התרחשות אירוע האלימות והאיום על חייה של האישה. ואולם, הפרשנות שנקט בה בית הדין לגבי הבחירה של האישה לעזוב את בן זוגה מיד לאחר האירוע משקפת עמדה בלתי נתפסת לגבי מהי זוגיות נורמטיבית. בית הדין פסק שההחלטה לעזוב היא "צעד דרסטי" של האישה ושהאירוע לא מצדיק גירושין: "האירוע לכשעצמו אין בו כדי להצדיק את ההחלטה להתגרש, אלא להדרכה מתאימה". בית-הדין התייחס גם להתפרצות הזעם של הבעל שבמהלכה שבר חפצים ואשר בגינה אף נשפט ונענש, העניק פרשנות למעשיו של האיש והסביר את הגורם לאלימות: "לאחר שהאישה עזבה את הבעל… שבר חפצים מתוך כעס על המצב ששניהם נקלעו אליו". האלימות מוצגת כתוצאה אפשרית ונורמטיבית של גבר כועס שאשתו עזבה אותו או כתוצאה של ויכוח וסכסוך אשר "שני הצדדים" שותפים בו ו"נקלעו" אליו, משמע, האירוע הכה בשניהם באופן שתלוי לכאורה בגורם חיצוני.
אמנם קשה לומר שלבתי הדין אין בסיס הלכתי להסתמך עליו בכל הנוגע להצדקות לאלימות במשפחה או לכל הפחות יחס מסויג לתופעה (ראו למשל את דברי הרמ"א בשולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, סעיף ג). אולם יש לשים לב שלפני בית-הדין עומדת בכל זאת הבחירה לבנות את הנרטיב באופנים אחרים. המחקר והאקלים הציבורי דוחים זה כמה עשורים את הנטייה להפנות אצבע מאשימה לנפגעות העבירה ולבחון האם התנהגותן תרמה לקיום העבירה. ואולם, בית-הדין בוחר לעיתים לפעול בדיוק בדרך זו של האשמת הקורבן.
תפיסה נוספת שעלתה מהניתוח הטקסטואלי היא ציפייה מגדרית מנשים לקחת אחריות על שיקום הקשר, גם במערכת יחסית אלימה, לנוכח התפקיד שלהן כדמות טיפולית במערכת המשפחתית. בשנת 2020 דן בית-הדין הרבני בפתח-תקוה בתביעה שהגישה אישה כשנה לאחר נישואיה.[3] בתביעה טענה האישה כי לאחר החתונה גילתה שבעלה סובל ממחלת נפש שהוסתרה ממנה, וכי הוא מתנהל באופן לא-נורמטיבי (זורק חפצים בבית, למשל) עד כדי חשש לסכנה לחייה. בשלב מסוים כאשר האישה הייתה בהריון מתקדם, היא התעוררה לילה אחד משנתה וראתה את הבעל מקרב אליה מצית דלוקה. הסיטואציה המבהילה הובילה אותה להחלטה לעזוב את הבעל ולפתוח בתביעת גירושין, וכך התבטא בית הדין על החלטה זו:
במקום שהיא תתמוך בו רגשית… היא פתחה בהליך גירושין ונפרדה ממנו… ייתכן ולמפרע אילו הייתה התובעת ממשיכה לתמוך בנתבע, למרות הקושי, אולי כל התמונה הייתה יכולה להשתנות לטובה.
בית-הדין מתח ביקורת על האישה שעזבה את האיש לנוכח האיום שחשה מצד האיש. תביעתו של בית-הדין מהאישה ביחס לאיש היא שהיא "תתמוך בו רגשית". הביקורת מופנית כלפיה על-אף הרקע לנישואיה – העובדה שהיא לא ידעה מראש שהיא נישאת לאדם עם לקות נפשית ולא בחרה בהשלכות של זוגיות כזו. לא רק שבית-הדין תובע ממנה לתמוך באיש, הוא גם רומז שההידרדרות במצבו קשורה להחלטתה של התובעת להתגרש ממנו. כלומר, שהיא עצמה אשמה בהתעצמות מחלתו, ואולי אף באלימות שלו כלפיה. ציפיותיו של בית-הדין מהאישה עולים באופן ברור יותר מפסקה נוספת בפסק-הדין: "התובעת התקשתה אולי לעמוד במטלת הטרחה להתנהל בנחת עם בעלה-הנתבע, וכנראה גם לא רצתה לטרוח… היא בקלות רבה קמה ועזבה… להשקפתה זה היה אירוע אלים ולכן היא עשתה דין לעצמה ועזבה אותו".
במישור האופרטיבי, פסק בית-הדין כי על הבעל חלה "מצווה לגרש", אך הוא לא חִייב או כפה אותו לכך. יצוין כי לאחר מתן פסק-הדין הגישה האישה ערעור על ההחלטה לבית-הדין הגדול, שקיבל אותו וחִייב את הבעל בגט ובתשלום הכתובה.[4]
ממצא נוסף שעלה מהמחקר הוא שבתי הדין תופסים את אמינות הנשים המתלוננות על אלימות במשפחה כחלקית ומעורערת. לעיתים הרכבים שונים מפעילים במעין חזקה משפטית שלפיה כל תלונה על אלימות היא תלונת-שווא אלא אם כן הוכח אחרת, ובפועל נטל ההוכחה מושת על האישה המתלוננת, לפעמים גם במקרים שבהם קיימות ראיות להתרחשות אירועי אלימות. יש להדגיש: איננו טוענות באופן גורף שלא קיימות אפיזודות של בעלי דין המגישים תלונות שווא. אולם מפסקי הדין שניתחנו עולה כי הרכבים בבתי הדין הרבניים מניחים מראש ובאופן מכליל שטענות של נשים על אלימות במשפחה חשודות תמיד כעלילות.
דוגמה למקרה מעין זה הוא פסק דין משנת 2019 של בית הדין האזורי בטבריה, שעסק בגבר שנקט באלימות נפשית וכלכלית כלפי אשתו (כך לפי שירותי הרווחה בתסקיר שהוצג לבית הדין).[5] בפסק הדין צוין כי האיש שלח לאשתו מכתב עם תמונה של חבל תלייה, ובבית-הדין הוצגה הקלטה שבה הוא אומר "אני רוצה להיפטר ממך… שתיפטרי, שתקבלי איזה משהו… זה מה שאני מחכה בכיליון עיניים, אני מחכה שתמותי…". למרות ראיות אלה דחו הדיינים את תביעת האישה ונזפו בה שהיא הגישה נגד בעלה תלונת שווא:
אמנם האישה מציגה תחושה של נרדפות… אך הבעל טען כנגדה כי הוא זה שסבל מהתנהגותה… וכי כל התלונות שהגישה נגדו היו תלונות שווא.
המסקנה של פסק-הדין היא שחל על האישה דין "אישה מורדת", משום שיזמה גירושים והגישה תלונת-שווא:
ניתן לקבוע שתביעת הגירושין נובעת ממרידת האישה ואין לחייב את הבעל בתוספת כתובה.
כל זאת, כאמור, בתיק שבו קיימות ראיות ברורות להתנהלות אלימה ולא נורמטיבית מצד האיש.
***
המחקר שערכנו מוביל אותנו למסקנה כי במסגרת תיק גירושים שמתנהל בבתי-הדין הרבניים בישראל אישה נפגעת אלימות עלולה לעבור טרנספורמציה מבעלת-דין לעומדת לדין, וכי התֵמות והערכים שהדיינים מחזיקים בהם עלולים להוביל לעיתים למסרים שפוגעים באנושיותן של נשים נפגעות אלימות במשפחה.
שאלה רבת חשיבות בה לא עסקנו במחקר היא מה מקורן של תפיסות-היסוד של דייני בית-הדין ומה המוטיבציה שלהם להחזיק בהן. בהקשר זה אולי אפשר לצטט את הרב אברהם שרמן שכיהן בעבר כדיין בבית הדין הרבני הגדול, בדברים שאמר בהרצאה שנשא בכנס במכון ון-ליר בשנת 2011:
אישה שמתחתנת, אז התפיסה המערבית אומרת: היא לא מאבדת את האינדיווידואל שלה… היא נשארת באינדיווידואל. אותו דבר גם הגבר… היהדות מסתכלת על אלימות בתוך המשפחה מתוך ראייה שהמשפחה נהרסת, לא מתוך נקודה שהאינדיווידואל סובל… פה מונח המשך הנצח של קיום העם היהודי הנצחי ההיסטורי.
מדברי הרב שרמן עולה כי לבית הדין אחריות לקיום המטאפיזי של המשפחה היהודית וגורל העם היהודי. השלכותיה של השקפה כזו על תפיסת התפקיד של הדיינים עשויה להיות דרמטית: אם תפקידם מתמקד בהגנה על המישור ההיסטורי-מטפיזי של עם ישראל, ולא בערך של הגנה על הפרט מפני אי-צדק וסבל שנגרמו לו, ניתן אולי להבין את נטייתם לאמץ רק באופן חלקי תפיסות נורמטיביות עכשוויות בנוגע לאלימות במשפחה ולהכיר באופן מוגבל בקיומה המציאותי של התופעה.
[1] תיק רבני (פ"ת) 1125041/2 (4.4.2019).
[2] תיק רבני (י-ם) 1175449/1 (18.8.2019).
[3] תיק רבני (פ"ת) 1169128/2 (נבו 4.3.2020).
[4] תיק רבני (גדול) 1267953/1 (29.12.2020).
[5] תיק רבני (אזורי טב') 1097696/9 (21.2.2019).
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
