זהותם הממשית של בני אדם אינה נתונה מראש. הזהות האנושית הולכת ונרקמת במהלך חיי האדם. היא מתהוות על ידי ההקשרים השונים שבהם  בני אדם חיים ופועלים. זהות האדם היא מסע מתמשך בתוך קהילות שונות: משפחה, מקצוע, חברה, תרבות, מסורת, דת, מדינה וכיוצא בזה. איש לא יכול לספר את זהותו של האחר. הזהות נחווית ונשמעת תמיד בגוף  ראשון – יחיד המספר על מסע חייו .

למרות הנבדלות והשונות בין בני-אדם, אזרחים בקהילה אזרחית-מדינית דמוקרטית חברים בשתי קהילות יסוד המכוננות את חייהם: הקהילה המוסרית, והקהילה האזרחית-מדינית. היחס בין שתי קהילות אלה הוא היררכי: הקהילה המוסרית קודמת ומתנה את הקהילה האזרחית. מעשה בלתי מוסרי יישאר אסור גם אם הקהילה האזרחית תחטא ותבחר בו. הטעם לכך ברור: האדם כיצור אוטונומי האחראי לעולמו, קודם לחברה האזרחית-מדינית. שכן, חברה זו מבוססת  על הערך הפנימי של כל אדם. ערכי המוסר הם אוניברסליים, ולפיכך מחייבים את הקהילה האזרחית-מדינית, שהיא קהילה משנית ביחס לקהילה המוסרית, המבטאת את ערכי היסוד של הקיום האנושי. במדינות מתוקנות ערך האדם בא לידי ביטוי בחוקה. בישראל ערך זה בא לידי ביטוי ב"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", המשקף את  "ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין" (לשון החוק).  בין מטרות החוק – הגנה על החיים, הגוף והכבוד: "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו".

רופאים חברים גם בקהילה הרפואית. מבחינה מקצועית – קהילה זו, ככל קהילה מקצועית, מייצרת ידע שתכליתו טיפול בחולה הזקוק לעזרה. אבל כרופא הוא חבר בקהילה מוסרית רפואית, המחייבת את הרופא במחויבות שמעבר למחויבותו כחבר בקהילה המוסרית. הרופא נוטל על עצמו התחייבויות ייחודיות שאינן חלות על בני אדם אחרים. תודעה זו מפעמת בשבועת הרופא, שחזרה ונוסחה מאז העת העתיקה ועד ימינו. שבועה  זו היא רגע דרמטי מקודש בחיי הרופא:  הוא מקבל על עצמו חובה שמעבר לחובות המוסריות הסטנדרטיות. במחויבות זו הרופא מחויב לטפל בגופו ובנפשו של אדם, כל אדם, הזקוק לטיפול תוך השהיית שיקולים שיפוטיים אחרים. הרופא רואה רק את האדם הסובל בגופו ובנפשו. לפיכך הרופא מחויב לטפל גם בחולים שביצעו פשעים נוראים. הרופא לא רשאי לקבוע כי יש נסיבות שבהן הוא משוחרר מחובת הטיפול בחולה.

המחויבות הרפואית מחייבת את הרופא לגלות אחריות כלפי כל מצב של חולי ומצוקה התובעים התייחסות רפואית. רופאים אינם רשאים להסתגר בחדריהם ולהמתין שהנזקק לעזרה יגיע אליהם. האתיקה הרפואית מחייבת את הרופא להעמיד עצמו לשירותו של הנצרך בכל מקום ובכל זמן. שכן אדם שבחר להיות רופא קיבל על עצמו ייעוד ייחודי – התייצבות מוחלטת לצדו של האדם. עליו להגיע אל מקום החולי והכאב, תמיד, ללא שהיות וללא שיפוטיות חיצונית. הרופא מתחייב בשירות האנושות, בדאגה לקיומו הפיזי והנפשי של בני אדם, גם במצבי סיכון חמורים.

בזמנים אלה מוצאים עצמם רופאים במתח בין חובתם הרפואית להושיט עזרה לגוף ולנפש לבין תביעות הנובעות מהדרג המדיני. מתח זה עולה במיוחד ביחס למנהלים רפואיים המצויים במגע מתמיד עם הדרג המדיני. אבל רופאים אינם פקידי מדינה. גם אם הם מקבלים את משכורתם מהמדינה, וגם אם המימון של מוסדות הרפואה מצוי בידי המדינה; בדיוק כפי שאנשי אקדמיה אינם עובדי מדינה. המדינה הדמוקרטית-ליברלית, מיוסדת על ההנחה כי תפקידה של המדינה לפעול למען בני-אדם החיים במסגרת המדינית. המימון הרפואי של מוסדות רפואה  הוא חובה המושתת על המדינה ואינה מעשה חסד שלה. מנהלי בתי חולים הם שליחי הרפואה והרופאים; הם אינם רשאים למנוע פעולה רפואית שנועדה לסייע לזקוקים לעזרה בשם נימוק חוץ-רפואי.

קביעה אלה חשובות במיוחד בעת הזאת  לנוכח מצוקת החטופים בשבי החמאס. מעדויות של רופאים שונים, אנחנו למדים שנסיונות להעלות את השיח בנושא בתוך בתי החולים במדינה נתקלים לעתים בהתנגדויות תוך הצגת טיעונים שונים. כך למשל נטען כי "אנחנו מבקשים שלא להכניס למרחב הטיפולי (בית חולים) שיח פוליטי", או, "כמוסד רפואי עלינו להישאר ניטרליים", ובמקום אחר: "כבית חולים יש לעובדים עמדות שונות ואיננו רוצים לגרום לויכוחים מסוג זה בתוך כתלי בית החולים". טענות מעין אלו מוטעות לחלוטין ומבוססות על אי הבנה של משמעות המושג 'פוליטי". כבר אריסטו הצביע על כך שהאדם הוא "חיה פוליטית", שכן חייו מתנהלים במרחב החברתי-ציבורי. אין אדם הסגור רק בגבולות עצמו, יצור אוטונומי שדבר אין לו בעולם מחוץ לעצמו. המושג 'פוליטי' מסמן שני מרחבים שונים: המרחב הציבורי  והמרחב המדיני-פוליטי. כל בני אדם חיים במרחב הציבורי. מרחב זה מציין את מכלול ההקשרים שבהם בני אדם חיים ופועלים עם זולתם. מרחב זה מובחן מהמרחב הפרטי, המסמן את ביתו הפרטי של האדם. לעומת זאת המרחב המדיני-פוליטי מסמן את מרחב ההכרעות והכוח של השלטון, כמו גם את מרחב החקיקה.

לפיכך הקביעה שסבלם האיום של החטופים ו/או ההשפעה הבריאותית והנפשית של הנושא עלינו כחברה ועלינו כאינדיבידואלים, היא שאלה פוליטית שאינה עניינו של הרופא, בטעות יסודה. סבל החטופים מחייב את הרופאים לעשות ככל שביכולתם כדי למזער אותו. בהיעדר גישה אל החטופים עצמם, הרופאים צריכים להיות הפעמון המצלצל שיפנה אל כל אחת ואחת החיים כאן בישראל. פנייתם של הרופאים והעלאת הנושא לשיח הציבורי הכרחית, שכן קביעה זו מעצימה את האחריות המוטלת על כל אחד מחברי הקהילה האזרחית לדעת את העובדות. גם אם לקביעה זו יש השלכות, היא אינה קביעה-פוליטית מדינית; היא ביטוי למחויבות הרופא. רופא השותק לנוכח מצב זה מועל באחריותו הרפואית ובשבועה שנטל על עצמו לעשות ככל שיוכל למען הסובלים, הכואבים והחולים.

גם אם לקולם של הרופאים יש השלכות פוליטיות-מדיניות אסור להם לשתוק. שכן המדינה מחויבת להגן על חיי אדם, ובמיוחד על חיי מי שמצוי במצוקה. רופא המתנגד להשמעת קולם של רופאים בנושאים אלה מועל באחריותו כרופא. הוא מפר את שבועת הרופא, ושובר את הסדר ההיררכי של המחויבות המוסרית והרפואית ונעשה לפקיד של המדינה החוסם את החובה המוסרית. ההיסטוריה האנושית עמוסה במקרים של רופאים שמעלו בחובתם בשם נאמנותם למדינה. חטאם היה כפול: הם הפרו את שבועתם, והם פגמו ביחס ההיררכי היצוק בתבנית המדינה הדמוקרטית, שבה המחויבות המוסרית והמחויבות הרפואית קודמות ובלתי מותנות במדינה ומוסדותיה. רופאים המחויבים לייעודם, חייבים לפעול תמיד למימוש ייעודים. הם לעולם לא יכולים להיות נייטרליים.