תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

על גבה של מסורבת גט: המאבק על מינוי דיינים הפך פסק דין?

בית דין מיוחד ביטל את נישואיה של אישה שהייתה מסורבת גט במשך 18 שנה, אבל לחץ מצד גורמים חרדים גרם לדיינים לחזור בהם מהפסיקה. מה עמד מאחורי המחאה על הפסיקה? לא בטוח שההלכה לבדה
רבנות תל אביב. צילום: אילן קוסטיקה, ויקיפדיה
רבנות תל אביב. צילום: אילן קוסטיקה, ויקיפדיה
פרופ' אבישלום וסטרייך הוא עמית מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית שבמכון שלום הרטמן ופרופ' חבר במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן. הוא מרכז את סמינר ההלכה במרכז קוגוד (יחד עם רונית עיר-שי), ובמסגרתו הוא עוסק בהיבטים הנוגעים למפגש של ההלכה עם החיים המודרניים. בין השאר, אבישלום דן בשאלות הנוגעות למשפחה ולשינויים שחלו בה מבחינה חברתית, משפטית והלכתית, ולדוגמא: בעיית העגונות ופתרונותיה או היחס לטכנולוגיות פריון מודרניות. אבישלום חבר גם בקבוצת החשיבה בנושא

העולם הרבני והתקשורת החרדית סוערים. הרכב מיוחד של בית הדין הרבני בתל אביב ביטל רטרואקטיבית נישואין של אישה עגונה, מסורבת גט מזה כ-18 שנה, בטענת 'קידושי טעות' – ובכך שחרר אותה מנישואיה ומהצורך להמתין לגט מבעלה. פסק הדין ניתן לפני כשלושה חודשים, אך הסערה סביבו הולכת וגוברת בימים האחרונים.

מדובר במקרה קשה וטראגי שכן במהלך נישואיה סבלה האישה סבל רב מבעלה, ובכלל זה התעללות ואלימות פיזית ונפשית. הבעל מצדו, לא רק שמסרב לשחרר את אשתו, גם נשא אישה שנייה (על כך הואשם בבריטניה בעבירת ביגמיה), ונראה שגם בנישואים אלו המציאות אינה סוגה בשושנים. בתי דין בישראל ובלונדון, שם גרו בני הזוג, פסקו שיש לכפות את הבעל לגרש את אשתו אך ללא הועיל. משכלו כל הקיצין, מינה נשיא בית הדין הגדול, הרב הראשי לישראל דוד לאו, הרכב מיוחד שאמור היה למצוא מזור לאישה.

מינוי "הרכב מיוחד" הוא סימן לעתיד להתרחש. במקרים קשים מאוד, כדוגמת מקרי ממזרות, כאשר מערכת בתי הדין הרבניים מעוניינת בפתרון הלכתי יצירתי, ממונה הרכב "אד-הוק" שאמור למצוא פתרון יצירתי ולא שגרתי בעולם ההלכה, כפי שאכן נעשה פעמים רבות בעבר. במקרה הנוכחי כלל ההרכב את הדיינים הרב יאיר בן מנחם, הרב דניאל אדרי והרב אפרים כהן, והם אכן פתרו את המקרה והתירו את האישה.

הפתרון ההלכתי של בית הדין התבסס על העקרון ההלכתי 'קידושי טעות': הנחה כי האישה נישאה לבעל בלא שידעה על בעיות מהותיות הנוגעות אליו – מצב נפשי בעייתי ביותר, כפי שבא לידי ביטוי בהמשך נישואיהם – ולפיכך כל הסכמתה להינשא לו בטעות יסודה. מכיוון שכך, ניתן להכריז רטרואקטיבית על בטלות הנישואין, כאילו הם מעולם לא התקיימו. מעתה רשאית האישה להינשא מחדש בלא גט מבעלה (שלמעשה מבחינה הלכתית אינו בעלה ומעולם לא היה), כך שסרבנות הגט איננה עוד מחסום בפניה.

ביטול נישואין בטענת טעות הוא צעד לא שכיח, אולם יש לו תקדימים בעולם ההלכה. פוסקים חשובים כמו ר' משה פיינשטיין תמכו בהליך זה במצבים מסוימים, ואף דיינים בישראל אימצו אותו למעשה בכמה הזדמנויות. מקרה אחד אינו דומה למשנהו, כמובן, אולם התקדימים הללו מלמדים שהמהלך העקרוני אפשרי ומקובל מבחינה הלכתית.

אבל אז משהו השתבש. פסק הדין (החסוי) הודלף והועבר לגורמים שפתחו במחאה נמרצת מעל כל במה אפשרית כנגד הדיינים וכנגד פסק הדין. אתרי חדשות המזוהים עם החברה החרדית דיווחו בהרחבה על המקרה, ובעיקר הובלטה התנגדותם של דייני עבר ושל גדולי ישראל למהלך. כה סוערת הייתה (ועודנה) המחאה, עד שפורסם כי דייני ההרכב שנתנו את פסק הדין הודיעו שהם חוזרים בהם מפסקם.

"מה שעיניו רואות"

מבלי להכנס לפרטי המקרה (שהם ממילא חסויים), בהתערבות חיצונית בפסקי בית הדין הרבני עד כדי דה-לגיטימציה שלו, יש בעיה חריפה ועקרונית מנקודת המבט ההלכתית. חז"ל קבעו את כלל היסוד: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" (בבלי בבא בתרא, קלא ע"א). משמעו של כלל זה הוא שפרטי מקרה אחד אינם דומים לחברו, וכי רק שיקול דעתו של הדיין המעיין בפרטי המקרה ובקי בהם הוא המכריע.

בדיוק מסיבה זו, רבו של הרמ"א, ר' שלום שכנא, עליו כותב הרמ"א כי "העמיד תלמידים הרבה מסוף העולם ועד סופו, מפיו חיים ומימיו שותים" (שו"ת הרמ"א כה), ורבו של ר' שלום שכנא, ר' יעקב פולאק, נמנעו מלכתוב ספרי הלכות ולפרסם את תשובותיהם, כדי שלא לפגוע בשיקול דעתו של הדיין במקרים הפרטיים: "ואין רצוני שיסמכו העולם עלי… ואין לדיין כי אם מה שעיניו רואות, לכן יעשה כל אחד כפי הוראת שעה כאשר עם לבבו".

מדוע כלל זה כה חשוב? שני היבטים משמעותיים עומדים מאחוריו. ראשית, הצורך למנוע קבעון מחשבתי ביחס למקורות ההלכתיים והתבססות עיוורת על העבר, ולאפשר לדיין לפסוק כפי הבנתו את המקורות. שנית, ההכרה בכך שבכל מקרה יש נסיבות ייחודיות, ונסיבות אלו עשויות להכריע את הכף לכאן ולכאן. ההתערבות בפסק הדין חוטאת לשני ההיבטים הללו. אכן, פסיקה שאין לה בסיס בדברי הפוסקים הקודמים היא תופעה שאיננה מקובלת בעולם ההלכה, אולם כשמדובר בפסיקה הנמצאת בגבולות השיח ההלכתי (כמו במקרה שלנו, שהרי יסודות ההיתר באמצעות 'קידושי טעות' כבר הוכרו בעבר), אזי יש לקבל את ההכרעה "כאשר עם לבבו".

ובאשר לנסיבות – לא הרי המפגש של הדיין היושב בדין עם המקרה על כל צדדיו, לפני ולפנים, כהרי מפגש של צופה מן הצד, גם אם קרא את פסק הדין מראשיתו ועד סופו. ויכוח ודיון הם כמובן לגיטימיים ואף חשובים – ולא בכדי במקרים קשים פונים דיינים לקבל הסכמה מפוסקים ומדיינים אחרים – אך דה-לגיטימציה מוחלטת כמו שנעשתה במקרה הנוכחי היא פסולה.

לוז הביקורת כנגד פסק הדין הוא כי לא הוכח שמצבו הנפשי של הבעל בזמן הנישואין היה בעייתי, כך שלא ניתן לקבוע כי מדובר בקידושי טעות. כאמור, התרשמותם של הדיינים עצמם, לאור הנתונים שהוצגו בפניהם, הייתה שונה ויש בכך כדי להצדיק את פסיקתם. אולם לצורך העניין נניח כי העניין אכן לא הוברר במלואו – האם אין ולוּ רק ספק שמא כך היו פני הדברים, וההכרזה על הנישואין כטעות מוצדקת? ואם כן יש ספק כזה, גם אם דיינים אחרים לא מוכנים היו לסמוך על כך כדי להתיר את האישה, האם מוצדק לצאת למסע הכפשה ודה-לגיטימציה מרחיק לכת כל-כך?!

בא כוחה של האישה, עו"ד נסים אברג'ל, בוחן כעת ערוץ נוסף. הבעל נמצא בבריטניה, וייתכן כי ניתן לפעול נגדו באמצעות חקיקה יחסית חדשה, המאפשרת לפעול בערוצים פליליים נגד סרבני גט. אם אכן נסגר השער בפני פתרון הבעיה באמצעות בית הדין הרבני בישראל, שכן פסק דינו נתון כעת למתקפה נמרצת, דומה כי ערוץ זה הוא תקוותה היחידה של האישה. בעיניי, אומנם אין ברירה אלא לפנות לערוץ זה, אך מדובר בחילול ה' ממדרגה ראשונה: העולם הרבני מודה בפה מלא כי איננו יכול לפתור את המקרה הקשה ויש להזדקק לסיועו של בית המשפט הבריטי.

מאבק פוליטי סמוי

האם כל השיקולים הללו לא עומדים לנגד עיניהם של מובילי המחאה? ובכן, הם טוענים כי מה שמנחה אותם הוא החשש ל"קדושת ישראל". אם אין לבטל את הקידושין, אזי האישה עודנה נשואה לבעלה סרבן הגט. אם תינשא לאדם אחר על סמך ההיתר ה'פיקטיבי' של בית הדין הרבני, מדובר יהיה באיסור אשת איש, וילדיהם של בני הזוג עלולים להיות מוכרזים כממזרים. ייתכן שאכן מדובר כאן במאבק על ערך עליון, שאמנם מצדיק את התגובה החריפה לפסק הדין. אולם אני חושש שישנו כאן (גם) אינטרס אחר, פוליטי במידה רבה: ניסיון להשפיע על מינוי הדיינים העתידי.

אחד ממכתבי המחאה הבולטים בסוגיה, שהתפרסם לפני כמה ימים בחתימתם של הרב גרשון אדלשטיין והרב חיים קנייבסקי, כולל גם הוספה מעניינת, שמרחיבה את מעגל הדיון מעבר למקרה הנוכחי: "והננו בקריאה ואזהרה לכל העוסקים במינוי דיינים שיזהרו וישמרו עצמם מאוד שלא למנות דיינים או הרכבים שחלילה עלולים לפרוץ פרצות ולהורות שלא כדין". האם המשפט שולב כאן בכדרך אגב? עורכי העיתון 'יתד נאמן' מסוף השבוע האחרון (ט"ו בכסלו, 19.11) כנראה סברו שלא. משפט זה נבחר לעטר את שער העיתון והוא אף מופיע בכותרת הכתבה המפורטת על המקרה הנדון. איך שלא נסתכל על הדברים, אי אפשר להחמיץ את המסר שבהם.

המקרה משמש אפוא כמקפצה למאבק גדול יותר: המאבק על מינוי הדיינים לבתי הדין האזוריים, ולא פחות מכך – לבית הדין הגדול. המאבק על מינוי הדיינים הוא מאבק פוליטי ביסודו, ותוכיח החלוקה המגזרית במינוי דיינים, שנהגה בשנים קודמות: שליש חרדים ליטאים, שליש חרדים ספרדים ושליש בני הציונות הדתית. עתה נפל המקרה כפרי בשל לידי מובילי המחאה: איזו "הוכחה" עוד דרושה למסוכנות הטמונה במינוי דיינים מסוימים ולמידת חשיבותו של המאבק על מינוי הדיינים למען קדושת ישראל?

ניתן אפוא לשאול: אילו מינוי הדיינים לא היה על הפרק, האם המקרה היה זוכה לתהודה רבה כל כך? שמא העיסוק התקשורתי האובססיבי בו היה מופחת? ואני תמה, בכאב רב: האם אינטרס פוליטי, חשוב ככל שיהיה, מצדיק הפיכתו של מקרה אחד, על גבה של אישה עגונה, לדגל המאבק?! האם נגד הפתרון שנמצא עבורה בעמל רב כל כך יש להילחם בחירוף נפש?!

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics