תמכו בנו
השכינה

הספרות הקבלית הפכה את השכינה למהות המבטאת את החיבור בין האלוהי לאנושי. שלא כמו האל הנצחי והנשגב, השכינה קרובה לאדם: צרותיו הן צרותיה וסבלו הוא סבלה. ביטי רואי על עיצובה של אלוהות שבורה, דינמית ורבת פנים, העומדת לצד המאמין בהדמודדותו עם תהפוכות חייו
המונח "שכינה" מצוי לראשונה בספרות חז"ל, ומשמש לתיאור הנוכחות האלוהית בעולם. "שניים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה – שכינה ביניהם" (משנה אבות ג:ב), וכן: "איש ואישה זכו שכינה ביניהן" (תלמוד בבלי, סוטה י"ז ע"א). השכינה יורדת, עולה או מסתלקת ותמיד מייצגת את הופעתו של האל המופשט בעולם.

עבור האדם המאמין, האלוהות היא האחר האולטימטיבי, מושא תשוקה ושלמות, אשר למולו מנהל האדם הדתי את מעשיו היומיומיים. על רקע זה ניתן להבין את חשיבות המונח "שכינה", כפי שנתעצב מאז הספרות הקבלית בימי הביניים. השכינה היא ישות אלוהית המצויה בין העולמות ומשקפת במהותה את החיבור שבין האלוהי לאנושי. חיבור שניתן להגדירו כגרעינה העמוק של הדת.

מבחינה דקדוקית, המילה "שכינה" מציינת אמנם נקבה, אולם עובדה זו אינה בולטת בספרות חז"ל, שאינה מתעמקת במאפייניה הנשיים של השכינה. הדברים משתנים בספרות הקבלית, שם מזוהה השכינה עם אחת מן הספירות האלוהיות ושם גם זוכה נשיותה לפיתוח רחב ומעמיק.

התמונה המופיעה על כריכת התרגום הלטיני של הספר "שערי אורה" ליוסף ג'יקטיליה אוגסבורג 1516

בספרות הזוהר למשל, מתוארת השכינה על מאפייניה הפיזיולוגיים, התפקודיים, הסוציולוגיים, המיניים והפסיכולוגיים. הטקסטים עוסקים במבנה גופה ומייחסים לה יכולת קבלה, הכלה ואף לידה, הנקה והזנה. קשריה המיניים מבוטאים במצבי תשוקה והתעוררות ואל מולם מוצבים רגעי ריחוק של נידה או גירוש. מבחינה חברתית וסוציולוגית מתוארים יחסיה אל הבית ואל עולם הדיבור וכן אל עולם השלטון והמלוכה. באישיותה היא נקשרת להפכים ולגיוון במציאות: מחד קשורה השכינה לצד הדין, לאש ולכיליון העולם: היא מכונה "אילנא דמותא" (עץ המוות) ומזוהה עם הדין, עם הלילה ועם כוחות ההרס; מאידך היא מתוארת כדמות מגינה, תומכת, מיטיבה, רחמנית ומליצת יושר.

לשכינה הקבלית פנים שונות, מגוונות וסותרות, המעצימות את החידתיות שבדמותה. המפגש עימה הוא רב משמעות: השכינה היא הפן הנוכח של האלוהות בעולם, ופניה השונות מבטאות את מורכבותה וריבוי צדדיה של המציאות.

אמנם, המבנים בספרות חז"ל המתארים את השכינה כנוכחות וכביטוי לאלוהות קרובה, עולים גם בכתיבה הקבלית, אולם בשל המערכת רבת הקולות והתכונות שזו קושרת אליה, מתאפשרת הבחנה בינה לבין הנוכחות האלוהית הנשגבת יותר. כך, על דרך ההפרדה, מתחדדת הנוכחות של השכינה בעולמו של המאמין. בחלקים אחדים מן הספרות הקבלית מתוארת השכינה כדמות האלוהית הקרובה ביותר לחיים שכאן, להיסטוריה ולנפש. הכינויים "נפש", "נשמה" ו"אני" מוסבים על השכינה ומחזקים עוד יותר את הדמיון שבינה לבין האדם ואת קרבתה להוויית הקיום ולמבנים הפנימיים בנפשו של האדם.

זיקה נוספת שיוצרת הספרות הקבלית בין השכינה לבין האדם קשורה לנוכחותה על ציר הזמן וקורות העם היהודי. לתפיסה זו שורשים עמוקים כבר במדרש, אך בקבלה היא מתפתחת באופן שהשלכותיו רבות משמעות בעולם הריטואל היהודי. כפי שתיאר א"א אורבך, בספרות התנאית המונח "שכינה" מציין במקורו נוכחות במקום, ולרוב נקשר מקום זה למשכן. הבית שה' שוכן בו הוא "בית השכינה" (ספרי זוטא נשא ה, ב). לאחר חורבן הבית נבחרת השכינה לסמן דווקא את הנוכחות האלוהית שאיננה קשורה במקום מסוים אלא בעם: "בכל מקום שגלו ישראל כביכול גלתה שכינה עימהם: גלו למצרים…שכינה עימהם, גלו לבבל שכינה עימהם…" (מכילתא דר"י מס' דפסחא פי"ד).

הקבלה העצימה את הזיהוי שבין השכינה לעם. השכינה ירדה עם ישראל לגלות ושהתה עימו שם. המקובלים הם בניה של השכינה, אך הם גם היא – כלל העם היהודי. כאן קושרים למעשה המקובלים את דמותה של השכינה עם התפיסה החז"לית המכירה בישות קולקטיבית לציבור הגברים היהודיים, המכונה בשם "כנסת ישראל". בכך מתחזקות שוב הזיקות ההדוקות של השכינה לחייו של המקובל: היא אחת עימו ועם הציבור אליו הוא משתייך. צרותיו הן צרותיה וסבלו הוא סבלה.

עם המעבר מנוכחות במקום לנוכחות בעם, מועצם גם ממד חדש בו השכינה נוטלת חלק – הוא ממד הזמן. כשהשכינה גולה עם ישראל לאחר חורבן הבית היא הופכת לישות החיה בזמן, על זרימתו ותהפוכותיו. כלומר, השכינה הופכת ממושג המציין הכרח פילוסופי למשהו המזוהה דווקא עם שינויים, עם האפשרות והגיוון שההיסטוריה מביאה עימה.

בהקשר הזה, ראוי לעמוד על רעיון מרתק המופיע בשלהי המאה הי"ג ומזהה את השכינה עם "סוד האפשר". זהו מונח פילוסופי הנגזר מן ההבחנה המשולשת שבין "מחויב המציאות", "נמנע המציאות" ו"אפשרי המציאות". "סוד האפשר" מציע אלטרנטיבה לתיאור האלוהות כמחויבת המציאות, כפי שמצאנו אצל הרמב"ם למשל (משנה תורה, יסודי התורה א), ומעניק תפיסת אלוהות אחרת לצידה הקשורה דווקא ליסוד השינוי והתמורה שבמציאות ולתהליכים הרווחים במציאות המוכרת לאדם. זוהי חריגה נוספת מתפיסת האלוהות הדתית, המושלמת והמרוחקת, לתפיסה של שינוי, ריבוי והתהפכות. גם כאן, נקשרת השכינה לחייו היומיומיים של האדם, המתאפיינים במגוון אפשרויות ובחירות.

תפיסות מאוחרות יותר השתמשו במקומה של השכינה בחיי המציאות ובזיהוייה עם ההיסטוריה היהודית לביסוס אתוס שלם סביב "הקמתה של השכינה", הנתפסת כעיקרה של הגאולה. הקמת השכינה מעפרה הפכה למרכיב מרכזי בחייהם של מקובלי צפת, וסביבה נקשרו מנהגים שונים, כמו 'תיקון חצות', לימוד תורה, קריאה לחיי עוני, המחקים את מצבה של השכינה עתה, ולנתינת צדקה – שייעודה לגאול את השכינה מחורבנה.

מכאן גם התפתחה דמות ייחודית של אלוהות במשבר. לצד האל הנשגב, השלם וחסר הפניות, מתגלה השכינה כדמות פגומה, השרויה בשבר ובנפילה. דמות זו היא גילום של אלוהות שאינה במיטבה, אלא דווקא בחולשתה.

בתפיסות קבליות אחדות, כל מבנה הגלות והגאולה, החורבן וההצלה, נכרכים סביב הדרמה שבדמות האלוהות השבורה. עבור התפיסה הקבלית, בה מעשיו של האדם לוקחים חלק מרכזי בעיצוב העולם האלוהי, תמונת השבר הזו היא הזמנה לתיקון. השכינה הנפולה זקוקה להקמה. מי שיעשה זאת הוא העם – בניה, התומכים בה ומרימים אותה מחוליה. זוהי גישה המעודדת פעלתנות דתית, והיא משתלבת גם היטב עם דמותה הנשית של היישות האלוהית הזו – הניצבת אל מול דמותם הגברית של המקובלים – המחזקת מבנים אירוטיים ופעלתניים. כך, מעצימה דמותה של השכינה בתפיסה הקבלית את הריטואל הדתי היהודי כולו, הנרתם לגאולתה של השכינה ולהקמתה מעפרה.

השפעת הקבלה ניכרת גם בחסידות, המבליטה את מעמדה המרכזי של השכינה ואת קרבתה לאדם על ידי הצבתה במוקד התפילה. בעוד שבתפיסת חז"ל המתפלל צריך לכוון את תודעתו אל השכינה, בספרות החסידית מועצם תפקידה ונדרשת לא רק כוונה כללית, אלא הזדהות עמוקה עימה. מקורות חסידיים אחדים מדגישים שהמתפלל צריך להגיע למצב של "שכינה המדברת מגרונו", כלומר להיות במצב בו השכינה בוקעת מתוכו, זהה לו, ואפילו מהווה תחליף לאישיותו וקולו. תפיסות אחרות יוצרות זיקה דומה כשהן מדגישות את הצורך של המתפלל להימצא באיחוד עם השכינה במשך זמן התפילה.

תפיסות אלו, המאירות באור חדש את התפילה, כמו גם אלה הרואות את המציאות ההיסטורית דרך סיפור חייה של השכינה, והתופסות את מעשיהם המוסריים של בני האדם ואת מעשי המתפלל כמכוונים להעצמתה, לא היו אפשרויות אלמלא החלה הקבלה במהלך המבסס את מעמדה הקרוב, הנוכח והקשור במציאות של דמות ייחודית זו.

השארת תגובה