החוק המטיל מס על רכישת כלים חד פעמיים שב והעלה לדיון את שאלת אחריותו ויכולתו של האדם הפרטי לעצור את ההתחממות הגלובלית ואת שאר הנזקים שהטכנולוגיה המודרנית חוללה לעולם בו אנו חיים.
יש הרבה אמת בטענה שהפעילות האנושית הפרטית כגון שימוש ברכב, השלכת פסולת, מיזוג וחימום הבתים, אינה זו שגורמת את הנזק הגדול לסביבה. האשמות העיקריות במצב הן התעשיות הגדולות העוסקות ביצור אנרגיה ובירוא יערות. אכן, ועידות האקלים המתקיימות בכל שנה פועלות בעיקר בקרב מדינות השולטות בתעשיות אלו ודורשות מהן להפחית את פליטת גזי החממה ברמה המדינתית.
אם כך, כיצד יועיל המס על כלים חד פעמיים למאבק נגד ההתחממות הגלובלית? מדוע נדרש האדם הפשוט לשנות את אורחות חייו, אם הוא אינו אשם במצב?
כדי לענות על שאלה זו אני מציע לשנות את נקודת המבט. אבקש לטעון שההתנהגות האנושית הצרכנית, הבזבזנית והמזהמת פוגעת בעיקר בנפשנו, באנושיות שלנו, בקשרים האישיים והחברתיים ובמידות הטובות אותן אנו רוצים לפתח. זאת אף אם הנזק הסביבתי הממשי אינו כה משמעותי.
הטכנולוגיה המודרנית, הממשיכה להתפתח מדי יום, צועדת בכיוון אחד בעיצוב יחסו של האדם לחומר: יותר ויותר דברים בחיינו הופכים מקבועים לזמניים ומתחלפים. הכלים והמכשירים בהם אנו משתמשים משתנים ומתחלפים. מוצרי הלבשה וריהוט זולים וזמינים מאפשרים התחדשות מתמדת שתוצאתה הררי פסולת. אנו יכולים להחליף אפילו יותר ויותר חלקים בגופנו. תעבורת המזון ושאר מוצרי הצריכה דורשת אינסוף חומרי אריזה ועטיפה ההופכים לאשפה במהירות שיא. אולם לא רק החומר במובנו הפשוט הופך לזמני ומתכלה. היכולות התחבורתיות מאפשרות לנו לעבור ממקום למקום, לעבור דירה, לעבור עבודה ולנתק במהירות רשתות חברתיות שהיינו קשורים בהן. איש או אשת ההייטק העכשווי הוא אדם בודד עם מחשב נייד וגישה לאינטרנט, שביכולתו לעבוד מכל מקום ובכל זמן ולהחליף מקומות עבודה ומגורים בקצב מהיר. התלישות וחוסר העיגון שלנו במרחב הממשי הופכים זיקות וקשרים ארוכי טווח לזמניים ולחד-פעמיים.
אינני רומנטיקן. אני לא חושב שאפשר או רצוי לחזור לימי קדם בהם אדם נולד ומת באותו כפר, עבד באותה מלאכה והשתמש באותם מכשירים שאביו וסבו עבדו בהם. אולם אני מבקש דרך להתמודדות עם הסכנות והאתגרים שהעולם בר החלוף בו אנו חיים מזמן לנו. כדי להתמודד עלינו לעשות מאמץ ולעצב עוגנים בחיינו, עוגנים שלא נוותר עליהם אלא במקרים או מצבים יוצאי דופן. העוגן המרכזי של האדם הוא יחסיו עם בני אדם אחרים – עם משפחתו, עם חבריו, עם האנשים איתם הוא גר, עובד או לומד. באנשים שסביבנו ובקשרים עמם צריך להשקיע, ואותם יש לשמר ולשכלל. הפיתוי להחליף אותם, שמא יש משהו יותר טוב מעבר לאופק, גורם לקלות בלתי נסבלת של פירוק יחסים משפחתיים וחברתיים.
ואולם כדי לחזק קשרים אנושיים אלו עלינו לייצר יותר עוגנים במציאות חיינו: בחומר, בבית, בכלים, במכשירים, ברהיטים ואפילו בבגדים. אין זה ענין של חסכון ואף לא של הגנת הסביבה. זו מטרה שלנו כבני אדם המבקשים יציבות וקשר. מי שרוצה לכבד בני אדם, להעמיק את קשריו עם הזולת – נקרא לסגל לעצמו את הכבוד לכל הסובב אותו, לחי, לצומח ולדומם, לכלים ובגדים, חפצים ורהיטים. השימוש בכלים חד פעמיים, ההשלכה לפסולת ללא מאמץ למחזר או להשתמש מחדש, מרגילה אותנו לזרוק, להשליך, לא להיקשר ולעבור במהירות לדבר הבא, למכשיר החדיש יותר. במישור האנושי – אולי הדבר מביא אותנו להזניח קשרים אנושיים ותיקים תמורת קשר מסעיר ומלהיב יותר.
זאת ועוד, רכישת יחס נאות של האדם הפרטי לטבע ולסביבה עשויה בסופו של דבר לסייע לתיקון גם ברמת המדינה והתעשיה. הרבה שינויים גדולים ברמה הפוליטית תלויים בעומק התודעה של האזרח הפשוט למצוקה ולאתגר. המאמץ הקטן שלנו להרגיל את עצמנו ואת בני ביתנו להימנע ככל האפשר משימוש בכלים חד פעמיים, למחזר פסולת, להעדיף תחבורה ציבורית על פני הרכב הפרטי, עשוי להעמיק את המודעות שלנו לנזקים שהאנושות גורמת לסביבתה ובהמשך להביא אותנו לאקטיביזם צרכני ביחס למפעלים מזהמים ולתמיכה ביוזמות פוליטיות להגנת הסביבה.
התורה אוסרת את השחתת עצי הפרי של האויב בשעת מלחמה: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת" (דברים כ יט). חכמים הרחיבו את האיסור לכל עצי המאכל אף אם הם קניינו האישי של האדם: "וְלֹא בְּמָצוֹר בִּלְבַד, אֶלָּא בְּכָל מָקוֹם כָּל הַקּוֹצֵץ אִילַן מַאֲכָל [ב]דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה – לוֹקֶה" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים, ו ח). ועוד מוסיף הרמב"ם: "לֹא הָאִילָנוֹת בִּלְבַד. אֶלָּא כָּל הַמְשַׁבֵּר כֵּלִים, וְקוֹרֵעַ בְּגָדִים, וְהוֹרֵס בִּנְיָן, וְסוֹתֵם מַעְיָן, וּמְאַבֵּד מַאֲכָלוֹת דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה – עוֹבֵר בְּלֹא תַשְׁחִית" (שם, הלכה י).
ספר החינוך, שהתחבר בספרד בשלהי המאה ה-12 ועוסק בטעמי המצוות, כותב על איסור זה, איסור 'בל תשחית' (סעיף תקכט):
"שרש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה, ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה. וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה – אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגיר של חרדל בעולם, ויצר [יצטער] עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם, ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקים שמחים בהשחתת עולם".
חז"ל עמדו על הקשר בין צורת ההתנהגות לקניינים חומריים לבין המישור הרוחני של האדם: "הַמְקָרֵע בְּגָדָיו בַּחֲמָתוֹ, וְהַמְשַׁבֵּר כֵּלָיו בַּחֲמָתוֹ, וְהַמְפַזֵּר מְעוֹתָיו בַּחֲמָתוֹ, יְהֵא בְּעֵינֶיךָ כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁכָּךְ אוּמָּנוּתוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרָע: הַיּוֹם אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה כָּךְ, וּלְמָחָר אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה כָּךְ, עַד שֶׁאוֹמֵר לוֹ עֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה וְהוֹלֵךְ וְעוֹבֵד" (בבלי, שבת קה ע"ב). מי שמתוך כעס משחית את חפציו, קורע ומפזר, עלול להתייחס באותו אופן גם לאמונתו ולראות בה דבר-מה חולף וזמני.
דוגמא לצורת החשיבה הזו, הרואה בהתנהגותו של האדם ערך גם כאשר אין שום פגיעה ממשית באחר, אפשר למצא בדבריו של הרמב"ן על מצוות שילוח הקן. על פי התורה, אדם המבקש לקחת מהקן אפרוחים או ביצים נדרש לשלח את האם לפני שהוא לוקח את צאצאיה. הרמב"ם ראה בכך ביטוי לרחמים כלפי בעלי החיים, שגם להם יש רגשות הוריים. לעומת זאת, הרמב"ן סבר כי לבעלי חיים אין כלל רגשות. הסיבה למצוות שילוח הקן היא אחרת: "ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר, כי האכזריות תתפשט בנפש האדם" (רמב"ן, פירוש התורה, דברים כב ו). הפוגע בבעלי חיים עלול להפוך לאדם אכזרי הפוגע גם בבני אדם. רחמנות היא מידה אנושית מהותית ועלינו לסגל אותה לעצמנו ללא תנאי.
ההחלטה האישית, הביתית, להימנע משתיה בכוס חד פעמית, היא מעשה סמלי קטן שיש לו משמעות גדולה ביחס לאנושיות שלנו. מלבד זאת היא תוביל, כך אפשר לקוות, למודעות של רבים ולפעולה מממשית בעולם הנפלא והפגום בו אנו חיים.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
