השבוע, חברי הכנסת החרדים זעמו בעקבות מינויו של ח"כ גלעד קריב ליו"ר וועדת החוקה, חוק ומשפט. ח"כ אורי מקלב תקף את קריב בחריפות וטען שהתנועה הרפורמית שאותה הוא מייצג "מכרסמת בעם היהודי בכוונת זדון". ח"כ מאיר פרוש השתמש במתקפתו על הרפורמים במונח חזירים ובמושג "אותו האיש" שהוא כינוי שיטנה יהודי לישו: "ממשלת השנאה […] נעצה בשבעה עשר בתמוז את הטלפיים בחומת התורה כאשר אצה לה הדרך להקים את ועדת חוקה ומשפט ולהעמיד בראש הועדה את אותו איש, הרפורמי בכנסת שכל הזמן פושט את הטלפיים ואומר טהור אני […]".
ההתנגדות לתנועה הרפורמית ולפועלה בקרב החברה החרדית והחרד"לית מתאפיינת לא פעם בשפה גסה, במנעד רגשות גבוה ובדציבלים מרקיעי שחקים. ה'ווליום' התגבר לקראת הבחירות האחרונות ובעקבות פסיקת בג"ץ שהכיר בגיור של התנועה בישראל לצורך קבלת אזרחות מתוקף חוק השבות. אחד מרגעי השיא היה בסרטון הבחירות של יהדות התורה שהציג מחזה של כלבים כאילו עברו גיור רפורמי והם עטויים בטלית ותפילין, כאשר ברקע נשמע קול קריין: "בבג"ץ זה יהודי".
אך מדוע בעצם בז העולם האורתודוקסי השמרני ומזלזל בזה הרפורמי? מדוע הוא סולד באופן כה עמוק מההכרה ברפורמים, ולמה הוא עושה שימוש במונחים גסים ומבזים בפולמוס עמם? השאלות הללו מוחרפות לאור העובדה שביסודה של הרפורמה עמדה הדאגה לעתידו של העם היהודי והיא פעלה נגד הנטישה רחבת היקף של היהדות במערב אירופה.
נהוג לענות לשאלה זו מבעד הפריזמה של מחקריו ההיסטוריים של יעקב כ"ץ. כ"ץ עמד על כך שמנהיגים דתיים במערב אירופה במאה התשע עשרה קיבלו את העובדה שיהודים רבים לא שמרו את ההלכה, אולם הם לא יכלו לקבל את אלה שניסו לשנות את חיי בית הכנסת. בעיניהם הייתה חלוקה ברורה בין יהודים שאינם מקיימים את ההלכה בחייהם הפרטים לבין אלו שמכוונים בריש גלי לשנות את מוסדות הדת ואת פני החיים הדתיים הציבוריים. הסיבה לכך היא שבית הכנסת, יותר מכל מוסד או מנהג אחר, ייצג עבור היהודים את מהות חייהם הדתיים. בעקבות אבחנה זו ניתן להסביר גם את השיח האורתודוקסי העכשווי ביחס לרפורמה: בעוד תנועות חילוניות של התחדשות יהודית (כמו גם המסורתיים בישראל) אינן מאתגרות את המערכת האורתודוקסית הדתית באופן קיצוני, התנועות היהודיות הליברליות, המציעות רביזיה לחיים הדתיים עצמם, גוררות חרדה המובילה להתלהמות.
אולם ברצוני להצביע על ממד היסטורי נוסף שיש לו השפעה מכרעת על הפער הקוטבי בין העולם החרדי והחרדל"י לעולם הרפורמי, ויתכן שיש לו תרומה לכינון השיח האלים העכשווי. ללא ספק הרפורמה הייתה והיא עודנה תנועה אידיאולוגית המאתגרת באופן רדיקלי את העולמות המסורתיים בנושאי ליבה יהודיים והמחלוקת סביבה נובעת בראש ובראשונה מכך. אבל לתנועות אידאולוגיות מודרניות מתלווים תמיד גם ממדים אסתטיים שהופכים אותן לפוגעניות במיוחד בעיניי מתנגדיהם. רביזיות אסתטיות הנלוות לתנועות רפורמיסטיות רדיקליות גוררות כמעט תמיד שיח בעל עוצמה רגשית גבוהה.
למעשה, ביסודן של רבות מהתנועות המודרניות שפעלו ליצירת שינויים חברתיים, כמו הציונות למשל, עמדה לא רק רפורמה הגותית או חברתית אלא לא פחות מכך רביזיה אסתטית. רבים מהשינויים שהציעה התנועה הרפורמית היהודית בראשיתה היו אסתטיים במהותם: הפיכת התפילה למסודרת ומלאת הוד על ידי העברת הבימה לקדמת האולם, העמדת חזן בעל ידע במוזיקה מערבית הלבוש בגלימה אירופאית, צמצום השתתפות הקהל בתפילה, ועוד. מבחינה ארכיטקטונית, בית הכנסת המתקדם עוצב ברוח הזמן, בדומה לכנסייה. השינויים האסתטיים היו ארוגים בשינויים אידאולוגיים שקיבלו ביטוי בליטורגיה.
אחד מהביטויים האסתטיים הבולטים ביותר שהציעה התנועה הרפורמית באירופה במאה התשע עשרה היה בתחום המוזיקה. הרפורמים הראשונים אימצו לתוך ליטורגיית בית הכנסת את המוזיקה בת זמנם, ובמסגרת זו קיבל העוגב מקום מרכזי. העוגב הוכנס לבתי הכנסת בכל מערב אירופה, אבל זכות הראשונים והדומיננטיות בתחום זה שמורה לגרמניה יותר מאשר לכל מדינה אחרת. אכן, שם הפך העוגב לסמל של עמדה ליברלית מתקדמת ולסמן גבול מרכזי בין העמדות השונות.
אחת הסיבות לכך שאימוץ העוגב היה כל כך מרכזי בתהליכי האקולטורציה של יהודים בגרמניה קשורה לתפקיד המרכזי ששיחקה המוזיקה המערבית בתרבות זו. הגרמנים היו ידועים כ"עם המוזיקה" והמוזיקה נתפסה אצלם כ"אמנות הגרמנית ביותר". עליית הלאומיות באירופה בתחילת המאה התשע עשרה באה לידי ביטוי בגרמניה באמצעות עיסוק ענף במוזיקה באופן שיצר קשר הדוק ביניהם. לא פלא אפוא שהעוגב אומץ על ידי יהודים כחלק מהניסיון שלהם לתקף את המורשת הלאומית הגרמנית בחייהם הדתיים.
השינויים הליטורגיים והאסתטיים נתפסו בקרב היהודים שעברו תהלכי אקולטורציה כאמצעים להפיכתה של היהדות למודרנית, נשגבת ואסתטית יותר. האסתטיקה שבה הם עשו שימוש הייתה זאת המקובלת בגרמניה, אך בעיניי המתנגדים היא נתפסה כנוצרית. כך למשל כתב הרש"ר הירש: "הטענה שהעוגב, לדוגמה, הוא כלי זמר יהודי במקורו… אין בה כדי להתיר את הבאתו לבית כנסת; שהרי אין ספק, שכלי זה משמש עתה לבית תפילה של אמונה לא יהודית". בעוד הרפורמים הראשונים התכוונו להפוך את ההיבט המוזיקלי של התרבות הגרמנית לחלק אימננטי מחייהם הדתיים, מתנגדיהם בזו לכוונה זו וראו בה גילום של האיסור על "הליכה בחוקות הגויים".
בחינה של התשובות ההלכתיות בעד ונגד הכנסת העוגב לבית הכנסת מעלה כי מבחינה הלכתית גרידא, השאלה האם מותר להשתמש בכלי נגינה זה או לא אינה חד משמעית. כפי שהראתה אלישבע שפרבר, אף על שהדיונים סביב שאלת השימוש בעוגב היו ארוגים בשיח הלכתי, הם נסמכו בעיקר על העדפות תרבותיות ומוזיקליות. למעשה, דחיית העוגב לא נבעה מטיעונים הלכתיים ולא הושתתה על גביהם. בבסיסה עמדו עמדות הגותיות הנוגעות לאסתטיקה של בית הכנסת ושל החוויה הדתית.
כך למשל, ר' יעקב מליסה פותח את דבריו כנגד השימוש בעוגב במילים "איני רואה מזה שום סרך מצוה". מכיוון שהוא אינו רואה כל תועלת בשימוש בעוגב, עולות כל ה"ספקות" ההלכתיות הנוגעות לדבר ומצטרפות יחדיו לאסור את הפרקטיקה הזאת. אולם ביסודו של דבר לא החומר ההלכתי קובע את עמדתו אלא העובדה שהוא חושב שאין ראוי להתפלל עם כלי נגינה: "ואיך נבוא לפני מלכו של עולם בכלי שיר ושמחה, אם ידענו כי חוטאים אנחנו? ובמלכותא דארעא [=מלכות הארץ] אם יבוא [אדם] לפניו [=לפני המלך] להתנפל על נפשם על אשר חטאו נגדו, ועמהם התוף והנבל לשורר בו, הלא יגדל הקצף יותר".
גם תשובתו של ר' יהודה חיים הכהן מסלתון מסגירה את מרכזיותם של שיקולים ערכיים ואסתטיים: "על דבר אם יש לנגן במינים ועוגב בשבת בשעת התפלה והשיר על ידי אינו בן ברית […] לנגן בשעת התפלה או בשעת השיר מאי מצוה איכא בדבר? […] ואדרבה מבלבל דעת המכוון. ובמקום אשר יכון כי יתהלל המתהלל השכל וידוע את ד'. יכין לבבו לשמוע ניגון המנגן כי יערב לו". המחבר אינו מעלה בתשובתו טענות הלכתית לאסור את השימוש בעוגב, אלא מציג הסתייגות אסתטית. לטעמו שירה מסורתית בפה ראויה יותר לבית הכנסת מאשר נגינה בכלי מוסיקה. יתרה מכך, נגינה בכלי זמר בבית הכנסת מבלבלת את כוונת הקהל: המנגינות היפות של העוגב אלו יסיטו את המתפללים מכוונת הלב במילות התפילה, שהיא לדידו המשמעות האמיתית של תפילה בבית הכנסת.
המשותף לטענות האסתטיות שקידמו את הכנסת העוגב לבית הכנסת לבין הטענות המוסדיות והאידאולוגיות שראו בעוגב "חוקות הגויים", הוא העמדת המוקד בשאלת ההערכה או חוסר ההערכה של המוזיקה המקומית. המחייבים, בהיותם "גרמנים בני דת משה", היו מחוברים לאסתטיקה זו וראו את המוזיקה הגרמנית כבשר מבשרם. לפיכך הם שפטו אותה לחיוב וראו ערך באימוצה. לעומתם, האוסרים חשו זרות ביחס למוזיקה הגרמנית וממילא ראו אותה כנטע זר ליהדות ודחו אותה כאסתטיקה כנסייתית.
מאוחר יותר, בעקבות הכלל שטבע החת"ם סופר, "חדש אסור מהתורה", הפכה האסתטיקה המסורתית של העולם היהודי ללב ליבה של החרדיות. הדברים הגיעו עד כדי כך שרבנים אורתודוקסיים אחדים אסרו מצות מכונה מפני שמסורת היא שהמצה היא עגולה ואילו מצות מכונה הן מרובעות!
ברצוני אפוא להעלות את ההשערה כי העובדה שלצד רביזיה רעיונית הרפורמה מקדמת מהפכה אסתטית הנתפסת כקוטבית לעולם המסורתי, היא שמחוללת את השפה המתלהמת שמופנית כנגד הרמפורמים. כאשר אדם פוגש חברה המתנהלת באופן אחר משלו או שומע טענה שאין הוא מסכים איתה, הוא יגיב בדרך כלל באופן ענייני, שיאפשר ויכוח פורה. לעומת זאת, שיפוטי טעם – במיוחד כשהם נלווים למחלוקות רעיוניות עקרוניות – הם אמוציונליים ולא דיאלוגיים. הביטויים והמונחים שמשמשים כתגובות מתנגדות בשיחים כאלה הם מסדר אחר: "טמא", "מכוער", "מגעיל" או "תועבה".
יתירה מכך, האסתטיקה החדשה שמציעה הרפורמה, היום עשויה לייצר עבור מתנגדיה תחושה של חיבור של "מין בשאינו מינו". לדוגמא: הסידור החדש "תפילת האדם" שיצא לאור זה עתה על ידי התנועה הרפורמית בישראל (בעריכת הרבה פרופ' דליה מרקס והרבה ד"ר אלונה ליסיציה) משלב תפילה מסורתית עם קטעי שירה ישראלית עכשווית. את הדיסוננס שחיבור מעין זה מייצר ניתן להמשיג באמצעות המונח הספרותי-פסיכואנליטי ה"אל-ביתי" או "המאוים", המבטאים תחושה שנוצרת בעקבות מפגש עם דבר מה מוכר שהפך לזר. ה"אל-ביתי" הוא יצור כלאיים המעורר מועקה וגורם לחרדה או בעתה, בשל הסתירה שהוא מייצר בין הרגיל והידידותי (המסורתי, בנידון דנן) לבין תחושת זרות.
ההתנגדות של העולם החרדי לאידאולוגיה ולאסתטיקה שמציעה הרפורמה לא מייצרת שיח ציבורי אינטלקטואלי מאתגר אלא התלהמות. במקום לדון לגופו של עניין, בנושאים תיאולוגיים והלכתיים, משתמשים החרדים והחרדלי"ם בשפה של קללות ובהטחת עלבונות. אכן, ביסוד הפערים בין התנועות הללו עומד, בין השאר, מרכיב אסתטי שמשליך על אופי הדיון. השפה המשמשת במאבק כנגד הרפורמים נסמכת על שיח של שיפוטי טעם אשר הופכים לעלבונות כמו "שיקצה" או "גועל נפש".
האסתטיקה הגרמנית של המאה התשע עשרה כבר אינה אטרקטיבית בקרב תנועות של התחדשות יהודית. אולם כמו בעבר, גם היום התנועה הרפורמית מייצרת אסתטיקה ופואטיקה חדשות לליטורגיה ולחוויה היהודית הדתית: הסידור החדש; הישיבה המעורבת בבית הכנסת; השימוש של נשים באביזרי פולחן מסורתיים שיועדו בעבר רק לגברים, ניגון בכלי נגינה בתפילה בשבת; פניית החזן לקהילה ולא לארון הקודש, ועוד. הוויכוחים האידאולוגיים שבין התנועות היהודיות השונות ימשיכו להזין את השיח ולתרום לצמיחתן. אולם הסטת הדיון האינטלקטואלי לשיפוטי טעם ושימוש במונחים של "טומאה" ו"טהרה", משמשים את החרדים כפרקטיקה חזקה (ואפקטיבית מאוד) של יצירת בידול לשם צבירת כוח, ודבר אין להם עם שיח אינטלקטואלי מאתגר.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
