/ מיזם התנ"ך

נביאי אמת ושקר – דברים, ירמיהו ומל"א כ"ב: מתווה כללי

על פי: מיכל שמחון ורוני מגידוב, החוק המקראי בין חזון למימוש, ירושלים, תשנ"ח
רוני מגידוב, מיכל שמחון
ד"ר רוני מגידוב היא המנהלת הפדגוגית של מיזם התנ"ך של מכון שלום הרטמן. המיזם הוקם במטרה לשפר את הוראת המקרא ולהעלאות את ערכו של ספר הספרים בעיני תלמידי בתי הספר הממלכתיים בישראל. מגידוב שימשה בתפקיד מנהלת תחום דעת תנ"ך (מפמ"ר) בחינוך הממלכתי, הייתה חברת מערכת וכותבת במסגרת מיזם 929 וכיום חברה בצוות ההוראה במכון הרטמן. היא לימדה מקרא ויהדות במשך 30 שנה בבית ספר "זיו", שבו שימשה בתפקידי ניהול וריכוז. היא לימדה ומלמדת מקרא והוראת

מיכל שמחון

כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם (דברים י"ג 4)

ההבחנה בין נביא אמת לנביא שקר היא העומדת ביסוד דיוננו. אם נעלה בדעתנו את שפע האפיונים של הנביא – איש האלוהים, שליח ה', מנהיג רוחני, מטיף מוסר, חוזה העתיד ובעל הנסים – נגלה כי היכולת הנסית היא המעוררת, בדרך כלל, את התפעלות קהל השומעים, והיא העשויה לשמש הוכחה לאמינותו של הנביא.

הקריטריון הקל והפשוט
דווקא היכולת לחולל נסים ואותות נפסלת כאמת מידה בלעדית בחוק שבדברים י"ג 2 – 6:

וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר- דִּבֶּר אֵלֶיךָ […] לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא (י"ג 4-3).

נביא האומר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם (י"ג 3) חורץ את דינו, והרי הוא כמעיד על עצמו כי נביא שקר הוא. האם נביא ייחשף ויסתכן עד כדי כך בדבריו?
קרוב לוודאי שהביטוי אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם אינו אלא הערת המחוקק המתריע,ראו דברים י"א 28 (ועוד בירמיה ז' 9). וראו גם א' רופא, "חוקים נגד עבודה זרה", מבוא לספר דברים, תשמ"ח, עמ' 60. ובכל זאת נשאלת השאלה, כיצד יתמודדו השומעים עם נבואה אלילית מוסווית או עם נבואה אחרת כוזבת.
כיצד תיעשה ההבחנה, כשנביאי השקר ייעשו מתוחכמים יותר, ישכללו את שיטות השיכנוע שלהם ויצליחו להסוות את שקריותם?
בחוק שבדברים י"ג אין מענה על שאלה זו. אבל כאילו שמע המחוקק בדברים י"ח את מצוקתנו ונתן לה מענה (לכאורה?).

דברים י"ח 15 – 22: קריטריון התגשמות הנבואה ומגבלותיו
בדברים י"ח 21 השאלה נשאלת בבהירות:

וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'?

והתשובה חד-משמעית ופשוטה:

אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה' בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא (דברים י"ח 22, וראו גם י"ח 33).

כלומר, התגשמות הנבואה היא המעידה על אמיתות דוברה.
ואולם אבן בוחן זו איננה פשוטה כלל: יש צורך בהמתנה. האישור הוא רטרואקטיבי בלבד.
זאת ועוד – מה נאמר על נבואת יונה: עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת (יונה ג' 4)? זוהי נבואה שלא מומשה! האם נטיל דופי במהימנותו של הנביא, כשהצליח במשימתו וגרם לתשובתם של אנשי ננווה? ובכלל, הרי נביאי האמת – בעצם התוכחה והאיום – עושים כל שביכולתם כדי למנוע את מימוש נבואותיהם הקשות!
חזרנו, אם כן, לשאלת המוצא.
אין זו שאלה תאורטית של הבנת המקראות בלבד. זוהי בעיה הצומחת מתוך החיים עצמם: כיצד ידע הציבור לזהות את נביאיו? איך ידע להוקיע את המבקשים להונותו?

ירמיהו כ"ח: בעיית ההבחנה בין נביאי אמת לנביא שקר
בירמיהו כ"ח 12-1 מוצגת הדילמה במלוא חריפותה: ממלכת יהודה בימי צדקיהו. הממלכה על סף שקיעה. ירמיהו מטיף להיכנע לממלכת בבל, ובלשונו של בובר:

לקבל עליהם עתה את הגזירה ולחזור בתשובה גמורה לפי טעמו הפנימי של הדבר, לישא את עול בבל ולהכין בתוך העבדות את החירות החדשה האמיתית.בובר, דרכו של מקרא, ירושלים תשל"ח, עמ' 120. המאמר נמצא גם אצל מ' בהט (עורך), נבואה ונביאים – נושא מסכם לבחינות הבגרות, מהדורת תשמ"ה והמהדורה המחודשת 1991.

כדי להמחיש את נבואתו ירמיהו מתהלך בחוצות ירושלים עם מוסרות ומוטות על צווארו.
מולו – מתייצב אדם אחר, חנניה בן-עזור הנביא, וגם בפיו נבואה:

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל. בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּרמדובר בכלי הקודש שנלקחו בימי יהויכין (בשנת 597 לפנה"ס) בעת גלות החרש והברזל. (ירמיהו כ"ח 3-2).

לפנינו שני אנשים, שניהם מְכוּנִים "נביאים", דבר האל בפי שניהם, שניהם עושים מעשים סמליים: ירמיהו נושא מוטות כבדים על צווארו – חנניה שובר את המוטות.
זהו עימות נוקב בין שתי דמויות, שהמסרים שלהן סותרים זה את זה. אין זה ויכוח במישור האידאי, גם לא קריאה לעבודת אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם זוהי קריאה לעשייה ממשית, מנוגדת; קריאה המעמידה את הצופים בבעיה קיומית: למי להאמין? אחרי מי ללכת? באיזו אופציה לבחור – כניעה או מרידה?

כיצד מתייחס ירמיהו לעימות שבינו לבין חנניה?
תגובתו של ירמיהו מוזרה. תגובתו כפולה. קשה לו להתמודד עם נבואה הסותרת את נבואתו, ולכן מצד אחד הוא תולה בהתממשות נבואת השלום של חנניה את ההוכחה לאמיתות דבריו. בכך הוא מציע קריטריון מצומצם יותר מזה שהוצע בדברים י"ח: נבואת שלום היא החייבת בהתגשמות.
מה הנחה את ירמיהו בצמצום זה? האם זו ההשקפה כי נבואת פורענות מותנית בהתנהגות העם, ואילו נבואת שלום נועדה להתגשם בכל תנאי? קשה לקבל זאת לאור דבריו שלו עצמו ב-י"ח 11-7 (בעיקר בסוף הקטע):

וְרֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ. וְעָשָׂה הרעה (הָרַע) בְּעֵינַי לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹלִי וְנִחַמְתִּי עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְהֵיטִיב אוֹתוֹ (ירמיהו י"ח 10-9).

משמע – גם נבואת שלום מותנית בהתנהגות העם.
ייתכן שירמיהו צמצם את דבריו לנוכח הדילמה שלפניו, והרי הוא כאומר: "אתה, חנניה, מנבא לשלום. אם כן נחכה להתממשות נבואתך." וייתכן שירמיהו תמה על הטון הוודאי שבנבואת חנניה, על היותה נבואה מוחלטת, שאיננה מותנית בהתנהגות העם. ואולי בשל החלטיותה ירמיהו מניח שהיא חייבת להתגשם.
מצד אחר לירמיהו תגובה שונה: במעמד כל העם, אחרי שחנניה שובר בבוטות את המוטה מעל צווארו, מעשה חמור מאין כמותו – ירמיהו אינו מגיב! נמסר רק שהוא הולך לדרכו (כ"ח 11).
לדעת בובר, הדבר מעיד על מבוכתו. גם הוא כנראה איננו יודע את שלפניו. העם במבוכה, וגם הנביא במבוכה.
הוא אמנם יודע שדבר ה' אמת בפיו, אבל הופעתו המרשימה של חנניה משבשת את ביטחונו. אולי האל שינה את החלטתו? תכנית האל איננה "מנגנון" קפוא הפועל מעצמו, דבריו משתנים בהתאם למציאות המתחדשת, ולכן על הנביא ללכת ולהטות אוזן מחדש (ראו בהרחבה במאמר של בובר, הערה 2).
מסתבר אם כן שהיה קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, להבדיל בין שני הנביאים. אנו רואים כי גם נביא האמת עצמו שותף להרגשת הבלבול והספק.
בסיפור זה אלוהים מתיר את הספק:

לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת כִּי סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל ה' (מקביל לחוק שבדברים י"ג: וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה' אֱלֹהֵיכֶם).ראו במאמרו של רופא הנזכר בהערה 1 על ביטוי זה בספר ירמיהו.

וחנניה אכן מת בשנה ההיא.

וכשאלוהים לא מתערב – איך נדע להבחין בין נביא אמת לנביא שקר?
כאן פתרה התערבותו של האל את הבעיה, וכך נשארת שאלתנו תלויה ועומדת: איך נבחין אנו בין האמת לשקר? מה נעשה אם אלוהים לא יתערב? איך נדע אחרי מי ללכת? למי להקשיב? על מי לסמוך?
ירמיהו עצמו (כ"ג 32-25), נותן בידינו אמת מידה נוספת:

הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר נְאֻם ה': הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע (פס' 29-28).

ירמיהו משתמש בדימויים כדי להבחין בין שתי קבוצות הנביאים: מספרי החלום משולים לקש, דוברי האמת משולים לחיטה הנקייה, המבוררת. דברי האמת הם כאש וכפטיש המפוצץ סלע. מתברר, אם כן, שמוקד ההבחנה נעוץ בעוצמת הדברים.
נביא אמת חווה חוויית התגלות חזקה מאוד, שהיא כאש וכפטיש, ולכן דבריו מועברים אל שומעיו בצורה נוקבת, חזקה, מפתיעה ומזעזעת.ובלשונו של הרמב"ם: "אבריהם מזדעזעים וכוח הגוף כושל ועשתונותיהם מתטרפות" (ספר המדע, הלכות יסודי תורה, פרק ז', ב').
הנבואה פורצת לעתים שלא ברצונו של הנביא והיא מלווה בכאב אישי ובמתח רב. היטיב לתארה ירמיהו במקום אחר (כ' 9):

וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל.

לעומתו, נביא השקר פועל מתוך מניעים אישיים: הוא מבקש שכר, עמדה; הוא מסתגל להלכי הרוח של העם ושל השלטון ומבקש לנבא ולהשמיע את מה שמאזיניו חפצים לשמוע. קולו שונה אפוא מקול נביא האמת.

רצונותיו של אדם מטשטשים את יכולתו להתנבא – מל"א כ"ב
הסיפור במל"א כב 27-1 מאיר בהרחבה שונות זו שבין נביא אמת לנביא שקר:
העימות הפעם הוא בין 400(!) נביאים, שבפיהם מסר זהה – עֲלֵה וְיִתֵּן אֲדֹנָי בְּיַד הַמֶּלֶךְ (פס' 6), לבין הנביא הבודד – מיכיהו בן ימלה, שאינו מוכן לדבר טוב על המלך, ולכן המלך שונאו כִּי לֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע (פס' 8).
הנביאים הרבים מנבאים את הצלחתו ואת ניצחונו של המלך. נבואתם כדאית, שהרי היא מקנה להם כבוד ויוקרה (וכנראה גם שכר הגון המשולם להם כנביאי חצר). הנבואה נוחה להיאמר בהיותה רצויה הן לשומע והן למתנבא, ובאמירתה הנביאים נענים למשאלתו הסמויה של המלך. ואולם למעשה ניבאו 400 נביאי השקר בשליחות האל, שהשתמש בהם והכשילם בעזרת רוח השקר, כדי להפיל את מלך ישראל ברמות גלעד (מל"א כ"ב 22-20). נראה כי רוח השקר שיצאה מעם האלוהים הצליחה להוליך שולל את נביאי מלך ישראל משום שעלתה בקנה אחד עם מאווייהם ונטיות לבם של נביאים אלה ואמורה הייתה לבסס את מעמדם בארמון המלך.

אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד (סנהדרין פט)
ייתכן שאפשר להסביר רוח שקר זו כקול פנימי המבטא את המוטיבציה האישית של הנביאים. אך מדוע מבקש יהושפט נביא נוסף? האם לא די לו ב-400 שלפניו?
דבריהם של אלה נחשפים מיד בחוסר אמינותם. יהושפט מלך יהודה מרגיש בזיוף הקול, שלא בא מתהומות הנפש, ולכן הוא מבקש לשמוע עוד נביא.התהייה על בקשתו של יהושפט לנביא נוסף מושמעת גם בגמרא, מסכת סנהדרין דף פט. וכדאי ללמוד דף זה כולו בקשר לדיון בנבואה.
משה הלברטל מתייחס למאמר חז"ל, "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד", ומקשר אותו לסרט "חיים אחרים". וראו http://www.youtube.com/watch?v=mUkLbAyDQtQ

קריטריון נוסף במל"ב כ"ב – התגשמות הנבואה
קיים ניגוד בין דברי הכזב העולים ממניעים אישיים לבין דברים חזקים הנובעים מעוצמתה של חוויית ההתגלות. השומעים יכולים להבחין בין הקול השקרי לקול האמיתי. אם רק יאזינו היטב לאיכות הקול ויסלקו אף הם את מניעיהם האישיים – הם יהיו פתוחים לאמת ולא למאוויים הסובייקטיביים הרצויים להם.וראו עמוס חכם, "המאבק בין נביאי אמת לנביאי שקר", עיונים בספר ירמיהו, כרך ב', עמ' 214-213. כמו כן מצוי המאמר אצל מ' בהט (עורך), נבואה ונביאים – נושא מסכם לבחינות הבגרות, מהדורת תשמ"ה והמהדורה המחודשת 1991.
ראוי לציין שגם בסיפור זה אנו שומעים על התממשות הנבואה כאמת מידה למהימנותה: אִם שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם לֹא דִבֶּר ה' בִּי (מל"א כ"ב 28). כלומר, נבואת הפורענות שתתממש תוכיח את אמיתות נבואת מיכיהו. נבואת הפורענות שלפנינו היא מוחלטת, אין היא מותנית, היא לא באה כדי להוכיח את אחאב ולאפשר לו להשתנות. זוהי נבואה המבשרת לו את סופו (וראו עוד במל"א כ"ב 38, ובמל"א כ"א 19). החלטיותה, אם כן, גוזרת את ההכרח בהתגשמותה, ממש כמו נבואתו המוחלטת של חנניה בן-עזור ובניגוד לנבואתו המותנית של ירמיהו (ירמיהו כ"ו 6-1, כ"ז 13-11).
ייתכן, אם כן, שקריטריון התגשמות הנבואה האמור בדברים י"ח והרמוז בשאר הסיפורים (ירמיהו כ"ח, מל"א כ"ב 28) מכוון לנבואות שיש בהן ניבוי מוחלט של העתיד.ראו ב' אופנהיימר, "מלחמתו של ירמיהו בנביאי השקר", ספר נייגר. וגם אצל מ' בהט (עורך), נבואה ונביאים – נושא מסכם לבחינות הבגרות, מהדורת תשמ"ה והמהדורה המחודשת 1991, עמ' 194-124. במאמרו הנ"ל טוען אופנהיימר כי בדברים י"ח מדובר בנביא המנטי שעיקר תפקידו לענות על שאלות כדוגמת מה שמצוי בספרי נביאים ראשונים – שאול הבא אל שמואל בעניין האתונות האבודות, אשת ירבעם השואלת את אחיה השילוני על הילד החולה ועוד. לגבי שאלות אלה יש תוקף למבחן של קיום דברי הנביא. הנבואה הקלאסית, לדעת אופנהיימר, היא מעבר לאופקו ההיסטורי של המחוקק בספר דברים.
בסיפור שבמל"א כ"ב יש אפוא שתי אמות מידה לאבחנה בין נביאי אמת לנביאי שקר: זו של דברים י"ח – בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא, שבה אפשר להשתמש רטרואקטיבית, וזו של ירמיהו כ"ג – וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בבקשת יהושפט לנביא נוסף.

האחריות הגדולה המונחת על כתפי השומע
נעיין בקריטריון האחרון: אין בו סימני היכר חיצוניים ברורים וחד-משמעיים – לא אותות, לא הסתה לעבודה זרה ולא התגשמות הנבואה. יש בו קריאה להקשבה אישית לאיכות המסר ולעוצמתו.
אם נחזור לתחילת דיוננו, לדברים י"ג, נמצא בניסוח החוק חיזוק לכיוון שהגענו אליו:

כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם (דברים י"ג 4).

אלוהים רוצה לנסותנו ומשום כך הוא מכשילנו. הוא מסייע לנביא השקר להצליח בלהטוטיו כדי לכוון אותנו לא להתייחס לברק החיצוני, לא להתרשם מההצלחה ומקיום האות, אלא להטות אוזן לתוכן הכמוס של הדברים, לרדת לעומקן ולשורשן של המילים. כאן התוכן הגלוי קל לחשיפה ומסגיר מיד את הנביא. במקרים אחרים, דוגמת חנניה ו-400 הנביאים, המשימה קשה יותר.
לסיכום דיוננו, נוכל לומר שההבחנה בין אמת לשקר איננה מוחלטת, איננה ודאית ואיננה פסקנית. זוהי הבחנה אישית המוטלת על כל יחיד ויחיד; לכרות אוזן, להקשיב בקפדנות לנימי הנימים ולחפש את הכנות ואת העוצמה; לבדוק את האמת המסתתרת בעומק הדברים, לבקש דברי אלוהים חיים המכים בנביא ומהדהדים באוזני השומעים.דיון מפוכח והומוריסטי במתח שבין נבואת אמת ונבואת שקר, ראו במאמרו של מאיר שלו, "נבואה עם תאריך", תנ"ך עכשיו, עמ' 57-52.

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics