/ מיזם התנ"ך

ההיבט הערכי של סיפור אבנר – כוח ההרס של הכוח
סיפורו של אבנר הוא סיפור על מנהיג הצובר כוח, וכוח זה משכר אותו ומובילו אל מותו. על פי קריאה זו של שמ"ב ב' – ג', לבעל הסיפור תפיסה ערכית לגבי הסכנה הטמונה בכוח השלטון; במקרה של אבנר – הסכנה מאיימת בראש ובראשונה על בעל הכוח עצמו. זהו סיפור על דמות משנית, המכין אותנו לתהליך דומה שיקרה לדמות המרכזית – דוד. גם הוא יצבור כוח שישחית אותו ויגרום לו סבל רב.
היבט ערכי חשוב הוא המודעות למחויבות, לאחריות וליסודיות; להערכת פעולותיה של דמות חייב להיות ביסוס בכתובים. הקורא נדרש להביא את עמדתו ולהציג את נקודת מבטו, ועל אלה להיות מבוססים ושקולים. הקֶשֶב לכָּתוּב אינו, על כן, רק אמצעי לפיתוח ולחידוד רגישותו של הלומד, אלא גם מדריך לכל אמירה ושיפוט, הצריכים להיסמך על הכתוב.
בהתאם לגישה זו, ראוי להזמין ביקורת גם על הקריאה בסיפור כפי שהיא מוצגת במאמר זה.

הקדמה: מי היה אבנר בן נר? מלחמת האחים הידועה פחות במקרא
אבנר בן נר היה דודו של שאול (שמ"א י"ד 51) ושימש כשר צבאו (שמ"א י"ז 55, מל"א ב' 32). לאחר מות שאול ושלושת בניו בקרב בהרי הגלבוע, המליך אבנר את איש בושת – בנו הרביעי של שאול. מאבק מר ניצת בין תומכי איש בושת משבט בנימין, ועמם רוב שבטי ישראל, לבין שבט יהודה שהמליך עליו את דוד. על רקע מאבק זה והבאתו לידי סיום מתוארת עיקר פעילותו של אבנר.

המפגש בין גנרל שְבַע קרבות לבין איש צעיר בעל תכונה ייחודית – שמ"ב ב' 17 – 23
בסיפור בשמ"ב ב' 17 – 23 מתואר מפגש בין אבנר, שר צבא ותיק ושבע קרבות, לבין עשהאל, איש צעיר בעל תכונה ייחודית. העימות בין כוחות דוד בפיקודו של יואב בן צרויה לבין כוחות איש בושת בפיקוד אבנר בן נר מתנהל באזור שבט בנימין (סמוך לגבעון). בפגישת עשהאל ואבנר עצר המספר את התמונה הכוללת של שני הצבאות הנלחמים זה בזה, כדי לעשות מעין צילום תקריב (close up) המוקדש למפגש זה.
המפגש בין אבנר לבין עשהאל הוביל למותו של האיש הצעיר. מדוע מצא עשהאל את מותו בידי אבנר? האם הגנרל למוד הקרבות נהג בחוסר רגישות ובאטימות בכל הנוגע לחיי אדם וגרם בכך למות הצעיר? שיפוט הדמויות בסיפור קצר זה תלוי בהקפדה ובדיוק בקריאת הכתוב, ובעמידה על הרמזים שיובילו להתבוננות מבוססת ומעמיקה בסיטואציה המתוארת. רמזים אלה הם האמצעים הספרותיים שהמספר השתמש בהם – מילים מנחות, מבנה הדו שיח בין אבנר לבין עשהאל והתרומה שתרם לו כל אחד מהדוברים – פרטים הניתנים בהצגתו של עשהאל ובפירוט הדרך שבה נהרג בידי אבנר. על אלה נעמוד בניתוח הסיפור:

מי אשם במות עשהאל?

המילה המנחה בשירות פענוח השאלה
כמעט בכל אחד מן הפסוקים בשמ"ב ב' 19 – 23 מופיע שורש מנחה, ויש אף פסוקים שהשורש מופיע בהם יותר מפעם אחת. שורש זה יכול לשפוך אור על הסיטואציה המתוארת ועל שיקול הדעת של הקורא בבואו להעריך את הדמויות ואת מניעיהן. השורש הוא א-ח-ר.
נראה כי באמצעות הביטוי "אַחַר, אַחֲרֵי" נמסרת האובססיביות המניעה את רדיפת עשהאל אחר אבנר. בהיותו קל ברגליו הוא נושף בעורפו של יריבו ואינו מרפה מן הניסיון להורגו. מה מניע את עשהאל לרדוף כך אחרי אבנר? ננסה להבין זאת מהמשך הניתוח.

מה מניע את עשהאל לרדוף כך אחרי אבנר?
כפי הנראה, עשהאל רוצה להתפאר בהישג הגדול של המלחמה – לכידת המפקד העליון של כוחות האויב. כפי שעוד נרחיב להלן, אבנר ולא איש בושת, הוא האיש החזק במחנה ישראל (רומז לכך תפקידו הפעיל של אבנר בפס' 8 – 9).
על עשהאל נאמר בפס' 18:

וַיִּהְיוּ-שָׁם, שְׁלֹשָׁה בְּנֵי צְרוּיָה–יוֹאָב וַאֲבִישַׁי, וַעֲשָׂהאֵל; וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו, כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה.

עשהאל הוא הצעיר בבני צרויה, אחיו של שר הצבא יואב (שמ"ב י"ז 25, י"ט 14; מל"א י"א 15) ושל ראש סיירת הגיבורים אבישי (שמ"ב כ"ג 18). ייתכן שהוא מבקש לרכוש לעצמו מעמד של כבוד אצל שני אחיו ולהשתוות אליהם בעיני עצמו, בעיניהם שלהם ובעיני צבא הלוחמים. אפשר שה"אָנֹכִי" שלו מבטא את שאיפתו להישגים ולעוצמה הראויים לבן צרויה, ושאיפה זו היא המניעה אותו. כל כך להוט עשהאל לקרב, שאין הוא מסוגל להעריך את כוחו מול עוצמתו של אבנר. נראה כי חשב שתכונתו הייחודית – היותו קל ברגליו כאחד הצבאים אשר בשדה – מספיקה למבצע הנועז והיומרני של לכידת אבנר. אם נכונה הבנתנו זו את הסיפור, נגלית לפנינו תמונה שבה האיש הצעיר – עשהאל – הוא המתגרה בגנרל ומביא על עצמו את סופו המר. פירוש זה מתחזק מתוך ניתוח התנהגותו של אבנר: דווקא הוא, איש הקרבות, מבקש לעצור את עשהאל.

דיאלוג שהוא כמעט מונולוג
נציב את המפגש בין אבנר ובין עשהאל במבנה של דיאלוג:

כ וַיִּפֶן אַבְנֵר אַחֲרָיו וַיֹּאמֶר: הַאַתָּה זֶה עֲשָׂהאֵל?
וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי!
כא וַיֹּאמֶר לוֹ אַבְנֵר: נְטֵה לְךָ עַל-יְמִינְךָ אוֹ עַל-שְׂמֹאלֶךָ וֶאֱחֹז לְךָ אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וְקַח-לְךָ אֶת-חֲלִצָתוֹ
וְלֹא-אָבָה עֲשָׂהאֵל לָסוּר מֵאַחֲרָיו.
כב וַיֹּסֶף עוֹד אַבְנֵר לֵאמֹר אֶל-עֲשָׂהאֵל סוּר לְךָ מֵאַחֲרָי לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה וְאֵיךְ אֶשָּׂא פָנַי אֶל-יוֹאָב אָחִיךָ.
וַיְמָאֵן לָסוּר
וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל-הַחֹמֶשׁ

את השיח בין השניים פותח אבנר הפונה אל עשהאל שלוש פעמים. לעומתו, עשהאל משיב פעם אחת ובמילה אחת. המילה היחידה של עשהאל בשיח שבינו לבין אבנר (ובתנ"ך כולו) היא "אָנֹכִי" (פס' 20). למעט מילה זו המענה שלו מתבטא בפעולה שאינה פוסקת – המשך המרדף אחר אבנר. אפשר שהמילה מייצגת את אישיותו ואת הלך רוחו – הרדיפה הנמרצת אחרי אבנר, שאיננה מרפה, נעשית למען עצמו, למען האדרת שמו.

תל אביבי – מאיזו עיר הוא? השאלה המיותרת
הפנייה הראשונה של אבנר מיותרת לכאורה, הרי זוהי שאלה רטורית: הַאַתָּה זֶה עֲשָׂהאֵל? אבנר יודע שהאיש הצעיר שבעקבותיו הוא עשהאל שהלוא הוא פונה אליו בשמו; הקורא יודע כי הרודף הוא עשהאל; ועשהאל עצמו יודע זאת ללא ספק. לשם מה, אם כן, באה פנייה זו?
אולי היא נועדה לפתוח בשיח אנושי. אפשר שאבנר מבקש להתייחס באופן אנושי ואישי אל הרודף הזה הנצמד אליו בלי להרפות. במלחמת אחים מדובר כאן, ולא במלחמה בין שני צבאות שחייליהם אנונימיים אלו לאלו.

ילד, תתעסק עם מישהו בגודל שלך
בפנייתו הבאה אל עשהאל מתייחס אבנר אל שאיפתו של הצעיר. הוא מציע לו לחזור עם שלל שהוא יכול להשיג, אתגר שעמו הוא יכול להתמודד. הוא מבין שהרדיפה אחריו היא לצורך חיזוק גבריותו ומעמדו. בפנייתו של אבנר מופיעה מילה מנחה:

וַיֹּאמֶר לוֹ אַבְנֵר, נְטֵה לְךָ עַל-יְמִינְךָ אוֹ עַל-שְׂמֹאלֶךָ, וֶאֱחֹז לְךָ אֶחָד מֵהַנְּעָרִים, וְקַח-לְךָ אֶת-חֲלִצָתוֹ.

המילה לְךָ החוזרת בפנייה הזו של אבנר – בשבילך, לשם צרכיך – מעידה על הבנתו את הצורך של עשהאל להתבלט כגיבור בקרב. הוא מציע לו לאחוז את "אחד הנערים" ולא את האיש מספר אחד, שכן אותו לא יוכל לקבל.
האובססיה של עשהאל מבוטאת בסירובו "לָסוּר מֵאַחֲרָיו" (פס' 21).

ניסיון לפנייה אנושית
עתה פונה אבנר אל עשהאל בפעם השלישית, ושוב, כבפנייה הראשונה – בשאלה רטורית. גם כאן עשהאל הוא המרכז:

סוּר לְךָ, מֵאַחֲרָי,

הוא אומר לו;

לָמָּה אַכֶּכָּה, אַרְצָה, וְאֵיךְ אֶשָּׂא פָנַי, אֶל-יוֹאָב אָחִיךָ?

מה בעצם אומר אבנר לעשהאל? הוא מנסה לחלצו מהלך הרוח ההישגי הבלתי מתפשר באמצעות הזכרת יואב אחיו, לאחר מותו (הצפוי) של עשהאל. אבנר מבקש להעמיד את עשהאל על הטרגדיה האנושית שהסובל ממנה יהיה אותו אדם עצמו שאת הערכתו הוא רודף ואת אישורו הוא מחפש. ואולם גם בכך אבנר אינו מצליח להסיט את עשהאל מדרכו.

הקץ לדיבורים
מפקד הצבא אינו יכול עוד להמשיך ולעסוק באיש הצעיר הרודף אחריו ומפריע לו לנהל את המלחמה. הניסיון להרחיקו ולהימנע מעימות לא צלח. על אבנר לעצור את עשהאל באלימות.
יש לא מעט אירוניה בתיאור מותו של עשהאל בפס' 23:

וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל-הַחֹמֶשׁ וַתֵּצֵא הַחֲנִית מֵאַחֲרָיו וַיִּפָּל-שָׁם.

התנועה האופקית האובססיבית של עשהאל הפכה לאנכית – וַיִּפָּל-שָׁם וַיָּמָת תַּחְתָּו. השורש המנחה א-ח-ר אינו קשור עוד לעשהאל הרודף אחר אבנר. הפעם החנית של אבנר היא זו שאחרי עשהאל.
אבנר המנוסה בלחימה הורג את הצעיר הזריז בקלות רבה ובהפתעה מוחלטת. הוא הורג אותו בלי להסתובב אליו, והמכה איננה ניחתת באמצעות חוד החנית אלא באמצעות חלקה האחורי. ידיו החזקות ולמודות המלחמה של אבנר מחדירות את החנית מצדה הקהה לתוך גופו של עשהאל, והיא יוצאת מגבו. הייתה זו מכה מהירה, מפתיעה ובעלת עוצמה אדירה, שאינה מאפשרת לבעל הרגליים הקלות לחמוק ממנה – עוצמה שהגנרל הוותיק לא מיהר להשתמש בה וביקש להימנע ממנה.

עוד היבט בשיח – הפסיכולוג הטוב שבגנרלים
על פי קריאתנו, אבנר ביקש למנוע את מותו של עשהאל. הוא הבין כי עשהאל משתוקק לשוב מהקרב עטור ניצחון, כשבידיו ההישג המרשים של הריגת מפקד צבא האויב. בעצם פנייתו אליו בשמו נראה שאבנר ביקש לפתוח בשיחה עם עשהאל. הוא הציע לו לחזור למחנהו ובידיו הישג המתאים למידתו ואף ניסה לפנות לרגשותיו כשתיאר בפניו את יואב העתיד להתאבל על מותו.
ואולם ניתן לקרוא את דבריו של אבנר, שכוונתם הייתה למנוע את מות עשהאל, גם כהתגרות בו. לעניות דעתי, לא מתוך כוונה, אלא מתוך חוסר רגישות וחספוס של איש צבא.
כשאיש צעיר, המרגיש קוֹמְפֶּטֶנְטִי מאוד, רוצה להשיג הישגים מרשימים, מופנה אל "נער במידתו" – אֶחָד מֵהַנְּעָרִים (פס' 21) בלשונו של אבנר – אין במעשה מתן מענה אמיתי לרצונותיו, והוא אף עשוי להתפרש מנקודת מבטו של השומע כזלזול ביכולותיו. פנייה מעין זו יכולה הייתה להשיג את ההפך: בכוחה היה להלהיב את עשהאל ולאתגר אותו לעמוד מול שר הצבא הוותיק והמנוסה.
גם הזכרתו של יואב כאח שכול ייתכן שהצית את עשהאל, שהרי התכוון להופיע בפני יואב כמנצח. הצגת התמונה כאילו הוא מנוצח, מובס ומומת הייתה מחוץ לאופק מחשבותיו ויכולתו לדמיין. עשהאל נמצא על מסלול חלומות אחר.
במהלך קרב הנסיגה שעל אבנר לנהל, יכולתו להיות קשוב ורגיש יותר לצרכיו של עשהאל מוגבלת. משום כך ככל הנראה לא הצליח בדבריו להניאו מלצאת נגדו. וכמובן – שאיפתו הגדולה של עשהאל, הפנטזיה לחזור אל שני אחיו כמנצח, עיוורה אותו, והוא כשל בהבנת המציאות. כישלון שעלה לו בחייו.

אבנר עתיד להיכשל באופן דומה.

סיכום – הימנעות משימוש בכוח
לפנינו אם כן גנרל בטוח בעצמו, היודע היטב את מלאכת ההרג, אבל אין הוא ממהר להשתמש במיומנותו זו. ההכרה בכוחו אינה מעבירה אותו על דעתו. הוא מבין את הצעיר הרודף אחריו, מנסה לכבד אותו ובעיקר להימנע ככל האפשר מלהשתמש בכוחו ובעוצמתו בטרם מיצה את כל האפשרויות למנוע הרג מיותר.

צבירת הכוח של אבנר שמ"ב ג' 1 – 12
במהלך המאבק בין בית שאול לבין מחנה דוד הלך ביטחונו של אבנר ותפח לממדים שבסופו של דבר הביאו למותו שלו.

וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה אֲרֻכָּה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְדָוִד הֹלֵךְ וְחָזֵק וּבֵית שָׁאוּל הֹלְכִים וְדַלִּים. {ס} ב וילדו (וַיִּוָּלְדוּ) לְדָוִד בָּנִים בְּחֶבְרוֹן וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת. ג וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב לאביגל (לַאֲבִיגַיִל) אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן-מַעֲכָה בַּת-תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר. ד וְהָרְבִיעִי אֲדֹנִיָּה בֶן-חַגִּית וְהַחֲמִישִׁי שְׁפַטְיָה בֶן-אֲבִיטָל. ה וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְדָוִד בְּחֶבְרוֹן. ו וַיְהִי בִּהְיוֹת הַמִּלְחָמָה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְאַבְנֵר הָיָה מִתְחַזֵּק בְּבֵית שָׁאוּל

במהלך מלחמת האחים מחזק דוד את ביתו ואת שושלתו, לוקח לו נשים, קושר קשרים ומוליד בנים. ולעומת זאת במחנה איש בושת ריב ומחלוקת הקשורים באישה, רצפה בת איה, פילגשו של שאול. ריב זה יוצר קרע בין איש בושת לבין אבנר. מחילופי הדברים בין השניים ברור שאבנר הוא האיש החזק, וברור גם שהוא מודע לכך. נשים לב לפסוקים 1 ו 6. במלחמה ככלל מפסיד מחנה איש בושת. ואולם במלחמה פעמים רבות יש גם מרוויחים – גנרלים, סוחרי נשק, מקימי עמדות הגנה וכיוצא בהם. מעמדו של אבנר כשר הצבא התחזק מאוד בתוך מחנה איש בושת.
מהמסופר לא ברור אם בא אבנר על פילגש שאול. מכל מקום הוא נחשד בכך. קשר כזה הוא פגיעה במעמדו של המלך הנוכחי. הבא אל אשת המלך הקודם, אל פילגשו או אף אל סוכנת ביתו, חותר בכך אל מעמד לגיטימי המקנה לו את הזכות להיות המלך הבא. כך אבשלום ששכב לעיני כל ישראל עם פילגשי דוד כשמרד בו (ט"ז 20 – 23. וכך אדוניה שביקש לבוא על אבישג סוכנת דוד (מלכ"א ב' 13 – 25), בקשה שעלתה לו בחייו כי נתפסה כשאיפה לתפוס את כס המלוכה.
בריב בין אבנר לאיש בושת (שמ"ב ג' 6 -11 נזכר איש בושת פעם אחת (פס' 8), ואין זה מקרי – שכן המחבר מקפיד להחסיר את שמו של איש בושת בן שאול:

וּלְשָׁאוּל פִּלֶגֶשׁ, וּשְׁמָהּ רִצְפָּה בַת-אַיָּה; וַיֹּאמֶר, אֶל-אַבְנֵר, מַדּוּעַ בָּאתָה, אֶל-פִּילֶגֶשׁ אָבִי (פס' 7).

מיהו "האומר" בפסוק? המשפט הראשון מדבר על שאול ורצפה, ואילו במשפט השני המספר אינו מזכיר את שם האומר – הלוא הוא איש בושת.
כך גם בפס' 11:

וְלֹא-יָכֹל עוֹד, לְהָשִׁיב אֶת-אַבְנֵר דָּבָר, מִיִּרְאָתוֹ, אֹתוֹ –

בפס' 10 מדבר אבנר, והמעבר אל איש בושת, הסופג את התפרצותו של שר הצבא שלו, אינו מלווה בציון שמו של נושאו החדש של המשפט.
המספר מקפיד להתעלם מאיש בושת וכך מבטא את החולשה וחוסר האונים של מי שאמור לרשת את המלך הראשון. לעומתו, אבנר נזכר בקטע חמש פעמים. כשם שמיעוט הזכרתו של איש בושת היא דרכו של המספר להעיד על חולשתו, כך ריבוי הזכרתו של אבנר מעיד על הכוח שצבר בבית איש בושת. הדבר אף נאמר מפורשות בפס' 6:

וַיְהִי, בִּהְיוֹת הַמִּלְחָמָה, בֵּין בֵּית שָׁאוּל, וּבֵין בֵּית דָּוִד; וְאַבְנֵר הָיָה מִתְחַזֵּק, בְּבֵית שָׁאוּל,

וניכר היטב בדברי אבנר הן בדחותו את האשמה המוטחת בו מצד איש בושת והן בתפיסתו את עצמו כמי שמנהל משא ומתן עם דוד:

כֹּה-יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאַבְנֵר, וְכֹה יֹסִיף לוֹ: כִּי, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד–כִּי-כֵן, אֶעֱשֶׂה-לּוֹ (פס' 9).

אבנר תופס את עצמו כמגשים את שבועת אלוהים לדוד – בו תלויה התגשמות התכנית האלוהית. הוא משמש כביכול נציגו של האל עלי אדמות והמוציא לפועל של כוונותיו.

פנייתו של אבנר לדוד – "לְמִי אָרֶץ"
גם בפנייתו אל דוד תחושת עוצמתו של אבנר מבוטאת היטב:-

וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל-דָּוִד תַּחְתָּו לֵאמֹר, לְמִי-אָרֶץ.: לֵאמֹר, כָּרְתָה בְרִיתְךָ אִתִּי, וְהִנֵּה יָדִי עִמָּךְ, לְהָסֵב אֵלֶיךָ אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל (פס' 12).

"למי ארץ?" שואל אבנר את דוד שאלה רטורית.
למה כוונתו במילים אלו? לדוד הארץ? על פי פירוש זה, אבנר הוא שיכול להסב את הארץ לבעליה החוקיים.
שמא לאבנר הארץ, וברצותו יתננה לאיש בושת וברצותו יתננה לדוד?
ואולי לאלוהים הארץ, אבל בידי אבנר המפתח להגשים את רצון האל ולתיתה לדוד?
בפס' 12 אבנר משתמש בפועל בבניין הפעיל – "להסב":

וְהִנֵּה יָדִי עִמָּךְ לְהָסֵב אֵלֶיךָ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל.

בבניין זה השתמש המספר ברצף הפעולות של אבנר המתוארות גם בפרק ב' 8 – 9 –

וְאַבְנֵר בֶּן-נֵר, שַׂר-צָבָא אֲשֶׁר לְשָׁאוּל–לָקַח, אֶת-אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן-שָׁאוּל, וַיַּעֲבִרֵהוּ, מַחֲנָיִם. ט וַיַּמְלִכֵהוּ, אֶל-הַגִּלְעָד, וְאֶל-הָאֲשׁוּרִי, וְאֶל-יִזְרְעֶאל; וְעַל-אֶפְרַיִם, וְעַל-בִּנְיָמִן, וְעַל-יִשְׂרָאֵל, כֻּלֹּה –

אבנר הוא, אם כן, מעביר, מקים, ממליך ומסב (ראו ג' 10).

מעמדו של אבנר כמקשר ומגשר
מנקודת מבטו של דוד, הברית עם אבנר כדאית ביותר, שכן בכוח השכנוע שלו יעברו שבטי ישראל התומכים באיש בושת לצדו של דוד, וכך תסתיים מלחמת האחים בת שבע השנים. אבנר בוטח בכוחו להביא לדוד את כל ישראל תחת שלטונו וביכולתו לנהל את העניינים לפי רצונו והבנתו.
פס' 19 – 21 גם מלמדים על הצלחת שליחות של אבנר. אף גרעין ההתנגדות הקשה ביותר – משבט בנימין – התרצה ותמך במצטרפים אל דוד. אבנר מרגיש ללא ספק כי הכול תלוי בו, והוא בטוח ביכולת התיווך והשכנוע שלו המוכיחה עצמה לעיני כול.

וַיְדַבֵּר גַּם-אַבְנֵר בְּאָזְנֵי בִנְיָמִין וַיֵּלֶךְ גַּם-אַבְנֵר לְדַבֵּר בְּאָזְנֵי דָוִד בְּחֶבְרוֹן אֵת כָּל-אֲשֶׁר-טוֹב בְּעֵינֵי יִשְׂרָאֵל וּבְעֵינֵי כָּל-בֵּית בִּנְיָמִן. כ וַיָּבֹא אַבְנֵר אֶל-דָּוִד חֶבְרוֹן וְאִתּוֹ עֶשְׂרִים אֲנָשִׁים וַיַּעַשׂ דָּוִד לְאַבְנֵר וְלַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-אִתּוֹ מִשְׁתֶּה. כא וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל-דָּוִד אָקוּמָה וְאֵלֵכָה וְאֶקְבְּצָה אֶל-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל וְיִכְרְתוּ אִתְּךָ בְּרִית וּמָלַכְתָּ בְּכֹל אֲשֶׁר-תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ…

נראה שהביטחון בנחיצותו, בערכו ובכוחו הוא שהרדים באבנר את חוש הזהירות ואיפשר ליואב להורגו בעורמה. סיפור הריגתו בשמ"ב ג' 20 – 27 הוא תיאור של אבנר הבוטח בעצמו ביציאתו מהמשתה שדוד עשה לכבודו. כל כך שָׂם אבנר את מבטחו בחשיבותו עבור מחנה דוד וכל כך היה מלא בהכרת ערך עצמו, שאיפשר ליואב להטותו בדברי אשליה אל מקום צר, שם מצא את מותו במכה אל החומש, ממש באותו האופן שהוא עצמו הרג בעבר את עשהאל.

וַיֵּצֵא יוֹאָב מֵעִם דָּוִד וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ מִבּוֹר הַסִּרָה וְדָוִד לֹא יָדָע. כז וַיָּשָׁב אַבְנֵר חֶבְרוֹן וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל-תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַּבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת בְּדַם עֲשָׂהאֵל אָחִיו (פס' 27-26).

המשקל הרב שייחס לתרומתו למחנה דוד הקהה את אבחנותיו. הוא לא ראה את קנאתו של יואב שחש שמעמדו כשר צבא מאוים עם המעבר של אבנר אל כוחות דוד, ולא ראה את שאיפתו של יואב לנקום בו על הרג עשהאל אחיו.
ביטחונו של אבנר בכוחו במפגש עם עשהאל איפשר לו לראות את יריבו, לפנות אל מניעיו ולנסות להימנע מלהרוג אותו. משהתעצם כוחו, והוא נשען על עוצמתו, נאטם מלהבין כי אינטרסים נוספים מניעים את המאורעות וכי עליו להכירם ולהישמר מפניהם.

עמיר בניון, אבנר בן נר ואנו – לומדי המקרא
בשירו של עמיר בניון "הכול עד לכאן" באה לידי ביטוי תחושתו של אדם שחווה את כוחו ועוצמתו והבין כי תחושה זו גורמת לו לחיות בתוך בועה, בזיוף ובטשטוש מְשַׁטֶה. למרבית המזל, שלא כאבנר לא שילם בניון בחייו על תחושה זו והוא זוכה להכיר במה שעבר עליו, להתאפס, להתאזן, להביע בשירו את תובנותיו וליצור שוב בדרך הנכונה לו.

הכל עד לכאן
מילים ולחן: עמיר בניון

מנגינות מדומות, משטות, מזייפות
מטשטשות לי את שביל הזהב
מתנגנות בי, משקרות לי, מציקות.
רציתי להבין קצת, להרגיש איזה ערך
וסמכתי עלייך שאת תגלי לי את הדרך.
ונשמתי אוויר מזוהם והלכתי בערך
התהלכתי שולל עד לכאן.

אני רואה, אני מרגיש
אני רוצה, אני אדיש
אני חכם, אני יכול
אני גיבור כל כך גדול
הכל אני, אני הכל
אני חזק, אני בתוך בועה
סתם מנופח בלי שום ערך
וידעתי בסופו של דבר, היא תתפוצץ לי בדרך
התביישתי, כמו מצורע הרגשתי בערך
ואולי זה הכל עד לכאן
והלוואי שזה הכל עד לכאן

אנשים ישנים, משתגעים, מתנשאים
רוקדים ונשרפים לאורו של ירח,
להשתגע, להתבדח,
סתם כי מישהו רצה כל כך
להרגיש כמו איזה מלך
וסמך רק עלייך, שאת תגלי לו את הדרך
ואמרת לו שהוא מיוחד
הוא אוהב שאת משקרת
הזיות, הזיות עד לכאן.

אני רואה, אני מרגיש…

לשמיעת השיר וצפייה בקליפ –
http://www.youtube.com/watch?v=4BmqsVKy9bU

וכך מנתח ליאור ששון ממערכת msn את מהלך יצירתו של בניון:

"ניצחת אתי הכול", שיר האהבה של עמיר בניון, היה לא רק השיר הכי יפה בקריירה שלו, אלא אחד היפים שנכתבו במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות. אבל האלבום שנקרא על שם השיר היה בינוני. הרבה מילים גדולות, שסבלו לחנים חלשים ותחושה כללית שבניון מאבד קצת את הדרך. אך כמו בכל שלב אחר בקריירה הקצרה והאינטנסיבית שלו, בניון הוא המצפון הכי טוב של עצמו. "מנגינות מדומות משטות מזייפות מטשטשות לי את שביל הזהב, […] התהלכתי שולל עד לכאן," הוא שר בתקליט "הכול עד לכאן" ומתחיל בעצם את הדרך מחדש. בניון נוטש באלבום הזה את הצליל האלקטרוני שאפיין את שני אלבומיו האחרונים, וזה עושה לו רק טוב…
נראה שבנקודת הזמן הזו בקריירה שלו, אחרי שבע שנים שהניבו חמישה אלבומים, בניון נשאר נאמן רק לעצמו ולמוזיקה. "אני בתוך בועה, סתם מנופח בלי שום ערך, וידעתי בסופו של דבר היא תתפוצץ לי בדרך," הוא שר באותו חשבון נפש מדויק שהיה הסנונית הראשונה מהאלבום. הוא מתייחס כאן ישירות למהלכים הדרמטיים שהתרחשו בקריירה שלו בשנתיים האחרונות: בניון פרש מהופעות, סירב לקבל את פרס אקו"ם בתואנה שהם פוגעים באמנים, חזר הביתה, התעלם מהתקשורת ועזב את חברת התקליטים שנאמנה בעיקר לשיקולי מסחריות. זה היה סיכון לא קטן. בניון יכול היה באותה מידה להישאר בלי כלום, אבל אלה בדיוק המקומות מהם ניתן לייצר אמנות גדולה באמת. במובן הזה "הכול עד לכאן" הוא הניצחון הגדול של בניון.

יצירות פרי רוח האדם – של המקרא ושל בניון במקרה זה – עוסקות בתופעות אנושיות. לכן אף שבניון אינו מזכיר אירועים מן המקרא אפשר להשתמש בשירו כדי לראות תופעה אנושית בהקשריה השונים. עם תובנה אנושית, בהיותה על זמנית, יכול להזדהות כל אדם בכל זמן. בסיפורנו ובשיר "הכול עד לכאן" התופעה האנושית היא אובדן דרך בשל תחושת כוח, תחושת "אני ואפסי עוד". במקרה של אבנר איש הצבא, הובילה תחושתו אל מותו; במקרה של עמיר בניון האמן והיוצר, הובילה התחושה לפגיעה ביצירתו.

ביבליוגרפיה
1. שמעון בר אפרת, שמואל ב' (מקרא לישראל), תל אביב ירושלים תשנ"ו, עמ' 21 – 28.

2. על משמעות הביטוי "אני ואפסי עוד" ראו http://hebrewlog.blogspot.com/2004/06/blog-post_06.html