/ מיזם התנ"ך

סיפור אמנון ותמר ‒ שמואל ב י"ג

ד"ר טריה פיליפ

ד"ר טריה פיליפ

ד"ר טריה פיליפ

צרות במשפחת דוד ‒ סיבה ותוצאה
בפרק י"ג מסופר סיפור בשני חלקים. כל חלק פותח בהגדרת זמן:
וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן (פס' 1) – הגדרת זמן הקושרת את הסיפור שבשמ"ב י"ג 22-1 למה שקדם לו, דהיינו, סיפור דוד ובת שבע (פרקים י"א-י"ב).
וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים (פס' 23) – שנתיים אחרי האירועים שסופרו בפסוקים 22-1.
שתי הגדרות זמן אלו יוצרות קשר של סיבה ותוצאה בין הסיפורים. העונש שהטיל ה' על דוד אחרי מעשה בת שבע ואוריה (שמ"ב י"ב 10) מתחיל להתממש בסיפור מעשה אמנון בתמר. סיפור אמנון ותמר מביא, כעבור שנתיים, לרצח אמנון בידי אבשלום (פס' 37-23), הנראה כהתגשמות נבואת נתן:

וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה (שמ"ב י"ב 10).

ואילו פסוק 38, המופיע לקראת סופו של הפרק: וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּר וַיְהִי שָׁם שָׁלֹשׁ שָׁנִים – קושר את הסיפורים שבפרק י"ג לסיפור מרד אבשלום (בפרקים י"ד-י"ט).

איך פותחים סיפור?
הסיפור על אמנון ותמר פותח במילים:

וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד (פס' 1).

פרטי המידע שבהֶצֵג (אקספוזיציה) זכו לניתוחים רבים בפרשנות ובספרות, ואפשר לקרוא על המשמעויות המיוחסות לדברים הנזכרים, לסדר הופעתם ולקשר ביניהם, למשל, אצל אריאלה דים, יאירה אמית ושמעון בר-אפרת.אריאלה דים, "אהבה התלויה בדבר, עיון בסיפור אמנון ותמר", הספרות 28 (1979),107-100; יאירה אמית, "סיפור אמנון ותמר: מאגר של אהדה לאבשלום", הספרות 32 (1982), 87-80; שמעון בר-אפרת, שמואל ב, מקרא לישראל, תל אביב וירושלים, תשנ"ו, עמ' 131-129.  בדיון זה נשים לב להיבטים מספר:

1. מה אפשר ללמוד מכינויים?
מסופר על שלושה מילדיו של דוד, שני בנים ובת. שני הבנים מוצגים באמצעות הייחוס אל אביהם: אבשלום בן דוד ואמנון בן דוד, הצגה זו מעמידה אותם כשווים זה לזה. אף שאמנון הוא הפעיל, הסיפור פותח באזכור אבשלום, הבן הצעיר, לפני אזכור אמנון, הבכור; ואפשר שבכך רומז המספר כי תפקידו של אבשלום יהיה מרכזי, אף על פי שהוא נזכר רק בתחילתו של הסיפור ובסופו. בהקשר זה המספר אינו מזכיר כלל את העובדה שאמנון היה בנו הבכור של דוד (שמ"ב ג' 2), כלומר, יורש העצר.
הצגת בתו של דוד שונה מהצגתם של בניו. תמר מוצגת כאחות אחד הבנים של דוד, אבשלום. הצגה זו מטרימה את מה שיתבהר במהלך הקריאה: אבשלום הוא האדם הקרוב לתמר, הוא ידאג לה ויתפוס את מקום האב (פס' 20, 22). דוד, שפועל בסיפור רק להשגת רווחתו של אמנון (פס' 7-6) ואינו עומד לצדה של תמר אחרי האונס (פס' 21), לא מכונה בסיפור "אבי תמר"; הוא נזכר בשמו ‒ דוד (פס' (7), בתוארו ‒ המלך (פס' 13), ובכינוי ‒ המלך דוד (פס' 21). בפסוק 1 לא נזכרת העובדה שתמר היא גם אחותו של אמנון. אפשר לומר שהסיבה לכך היא שאמנון היה אחיהם של אבשלום ותמר רק מצד האב: אמו של אמנון הייתה אחינעם היזרעאלית (שמ"ב ג' 2), ואילו אמם של אבשלום ותמר הייתה מעכה בת תלמי מלך גשור (שמ"ב ג' 3). בהמשך הסיפור חוזרת בהבלטה, הן בפי הדמויות הן בפי המספר, העובדה שאמנון ותמר הם אח ואחות (פס' 2, 8-5, 12-10, 20).
נראה אפוא שהמספר בחר להגדיר את הקרבה המשפחתית בין הדמויות באופן המעורר מתח בנוגע ליחסים בין הדמויות, ורומז כבר בפסוק הראשון על מורכבותם.

2. מדוע מציין המספר את יופייה של תמר? איך קשורים זה לזה שני אחים יפים?
הסיפור המקראי ממעט לתאר את מראן החיצוני של הדמויות, ועושה זאת רק אם יש למראה החיצוני השפעה ישירה על המשך העלילה. שלא לפי כלל זה, בהמשך סיפור זה אין כל התייחסות נוספת אל יופייה של תמר.נראה כי המשכו של ציון זה בא בהערה בשמ"ב י"ד 27: "וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים וּבַת אַחַת וּשְׁמָהּ תָּמָר הִיא הָיְתָה אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה."  אם כך, נראה שלמספר הייתה מטרה אחרת: הוא קושר בין היופי של תמר ובין התעוררות אהבתו של אמנון כלפיה.
ואולי לא רק ציון יופייה של תמר חשוב, אלא גם מיקומו של ציון זה: היופי נזכר בתחילת הסיפור על אינוסה של תמר על ידי אחיה, ובסופו של הסיפור מצוין: וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ (פס' 20). נראה כי יש חשיבות למיקום ההערה על יופייה של תמר בתחילת סיפור המספר את חורבן חייה. חיזוק לחשיבות זו אפשר ללמוד מן ההשוואה לאזכור יופיו של אחי תמר ‒ אבשלום. יופיו מצוין בפתיחת סיפור המרד המסתיים במותו:

וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם. וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ (שמ"ב י"ד 26-25).

השבח המפורט והיוצא דופן של יופי אבשלום בהקדמה לסיפור מרד אבשלום מבאר בעקיפין את סוד קסמו האישי של אבשלום, שעמד לו בגייסו את תמיכת העם במרד. ואילו תיאור שערו הנהדר משמש כרמז מטרים לסופו של אבשלום ה"תלוי באלה" משערות ראשו (שמ"ב י"ח 17-9). נראה כי הציון המפורש של יופיים של שני האחים בתחילת סיפורם משמש מעין רמז מקדים לסופם המר: נראה ששניהם זכו באהבה בזכות יופיים, אבל האהבה הביאה עליהם את קצם.

3. מה טיבה של אהבת אמנון אל תמר?
בפסוק הראשון של הפרק מציין המספר במפורש שאמנון אוהב את תמר. ומשתמע שלפנינו סיפור אהבה, אהבת אמנון אל תמר. אולם מה טיבה של אהבה זו? חז"ל קבעו שאהבת אמנון אל תמר הייתה "אהבה התלויה בדבר" (אבות ה ט"ז). יש שטוענים שבציון אהבת אמנון את תמר המספר מיתמם, שהרי הוא יודע מה טיבה של אהבה זו, המתבררת בהמשך הסיפור כחשק מיני גרידא, ועתידה להפוך לשִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ (פס' 15).ראו אריאלה דים, שם. האם זוהי הדרך היחידה להבין את מהות האהבה המדוברת? שאלה זו מתחדדת אם נרחיב את היריעה ונשים לב לסיפור דוד ובת שבע, המופיע בפרק י"א, שם מסופר לנו על התעוררות החשק המיני של דוד ומימוש אהבת בשרים ‒ השורש אה"ב אינו נזכר כלל בסיפור דוד ובת שבע.

מה זאת אהבה? מה זאת אהבה? מה היא מבקשת?מתוך שירו של אהוד מנור, "מה זאת אהבה?" לחן: מתי כספי.
תחילת פסוק 2 מגלה לקורא שאמנון חווה צער והראה סימנים של "חולה אהבה",חל"ה בהתפעל בצירוף המילה "בעבור" כאן במשמעות של "גרם לעצמו לחלות בגלל אהבתו אל תמר", ואילו בפסוקים 6-5 במשמעות של "העמיד פנים שהוא חולה". ראו BDB, עמ' 318.  דבר המקבל אישור גם משאלת יונדב: מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶרשם התואר "דל" בא כאן במשמעות של "חלש וכחוש", בדומה לבראשית מ"א 19: "וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר לֹא רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ." ראו BDB, עמ' 195. מראהו של אמנון היה "דל" דווקא בבקרים, דבר הרומז שתאוותו הבלתי-מסופקת ייסרה אותו בלילות. ומתשובת אמנון: אֶת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי אֲנִי אֹהֵב (פס' 4). ייתכן כי אהבה זו הייתה חד-צדדית, שהרי המספר אינו מציין שתמר אהבה את אמנון. מדברי תמר, בהמשך הסיפור, משתמע שהיא הייתה מוכנה להינשא לאמנון אם המלך יתיר זאת (פס' 13),וזאת בהנחה שדברי תמר אינם רק ניסיון נואש למנוע את האונס, אלא דברי אמת. אולם איננו יודעים אם אמרה זאת כדי לנסות ולהניא את אמנון מלפגוע בה או שהתכוונה לכך.
הסיומת של פסוק 2 מלמדת כי סיבת הסבל של אמנון לא הייתה אהבה, אלא תסכול: תמר הייתה בתולה, ולא היה ביכולתו של אמנון (וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן) לממש את תאוותו אליה (לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה). במילותיו של רד"ק:

…כי…נפלא בעיניו הדבר היאך יוכל לשכב עמה כי לא היתה יוצאת מביתה כי הוא בתולה, ודרך בתולות בישראל להיות צנועות בבית ולא תצאנה החוצה. ויונדב היה חכם ובעל תחבולות ויעץ אמנון תחבולה שתבא לפניו.

לדברי רד"ק בתולות לא היו יוצאות מהבית, לכן היתה תמר בלתי מושגת. אמנון היה זקוק לתחבולה שתביא את תמר אל ביתו.

מה תפקידו של יונדב? האם הוא האיש הטוב בסיפור או שמא האיש הרע?
המספר מאפיין את יונדב באפיון עקיף וישיר:

וּלְאַמְנוֹן רֵעַ וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וְיוֹנָדָב אִישׁ חָכָם מְאֹד.

הערכה חיובית כזאת בפתח הסיפור עשויה לגרום לקורא לתת אמון ביונדב ולאהוד אותו: הוא חברו ובן דודו של אמנון. קרבה זו עשויה להסביר את הדאגה שהוא הפגין כלפי אמנון. הציון הישיר של חכמתו הרבה מעורר ציפייה להצלחתו של אמנון, שנשמע לעצת חברו החכם. ואכן נראה כי העצה פעלה היטב בכל האמור למימוש תאוותו של אמנון.
לאור הסיום העגום של הסיפור – אונס תמר ורצח אמנון – עולות שאלות רבות: מהו טיב חכמתו של יונדב? חז"ל כבר אמרו על יונדב כי "היה חכם לרשעה",תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א עמ' א. או חכם להרע. אלכסנדר רופא כתב על כך בפירוט:

תכליתה של העצה ברורה – פיתוי או אונס – אך יונדב בן שמעה הצליח להימנע מלהגיד זאת במפורש; הרי החכם יודע גם לשתוק! לאחר האונס באה נקמתו של אבשלום שהורג את אמנון, ושוב עולה על הבימה יונדב בן שמעה ומסביר את מניעיו של אבשלום. ובכך, לא במפורש אך במשתמע, הוא מצדיק את הדין על אמנון! תמר נאנסה, אמנון נרצח, אבשלום ברח, אך יונדב בן שמעה יצא נקי, והוא עומד ומפרש את המאורעות. האיש החכם הזה, יונדב בן שמעה, הוא בעל תחבולות ואופורטוניסט, 'חכם להרע' – היינו קוראים לו.אלכסנדר רופא, מבוא לשירה המזמוארית ולספרות החכמה שבמקרא, כרמל, ירושלים, תשס"ד, עמ' 89. על פי הגדת רופא "חכם מאד" במקרה זה משמעו – אדם היודע לתכנן תחבולות ולשתוק ברגע הנכון, הפועל מטעמים תועלתיים.

מה היו מניעיו של יונדב כאשר פנה אל אמנון ויזם את התחבולה?
אולי לא היו אלה רק דאגה ואהבה לאדם קרוב, אלא אינטרסים אישיים? לדברי רופא, החכמה של יונדב הייתה "חכמה תועלתנית", שהייתה נחוצה בחצר המלך:

כאן אין קשרי משפחה ונאמנויות, אלא כל אדם חותר לבדו להבטיח את עלייתו ומעמדו.רופא, שם, עמ' 90.

ואולי היה יונדב מאותם מקורבים לשלטון שרואים עצמם ראויים ומתאימים לעמוד בראש הפירמידה. אולם בראש הפירמידה יש מקום רק לאחד או למעטים. פעמים האנשים המקורבים, שייתכן שהיו יכולים גם הם להנהיג, מתוסכלים ממעמדם. מתוך קנאה ותסכול הם גורמים צרות רבות למנהיגים שבשירותם הם פועלים, ולאחר שהערימו קשיים והזיקו, הם מופיעים כיועצים חכמים.
פסוקים 14-3 מתארים כיצד השיג אמנון את מבוקשו בעזרת "יונדב איש חכם מאד" (פס' 3) שיעץ לו כיצד לגרום לתמר להגיע אל ביתו, באמצעות דוד, ששלח את תמר לביתו של אמנון (פס' 7), ובאמצעות משרתיו ("כל איש"), שיצאו מחדריו של אמנון והשאירו את תמר לבדה עם אחיה (פס' 10-9). התיאור המפורט של שלבי התכנון מלמד כי אמנון חשב על כל הפרטים או התמודד עם כל הקשיים. תיאור התנהגותו בזמן ביקור אביו וליד משרתיו רומז שבן המלך היה מפונק, ואביו, ויתר הסובבים אותו, היו רגילים לספק את דרישותיו. דמותה של תמר מצטיירת כבת צייתנית שמילאה בלב שלם וללא חשד את בקשת אביה לסעוד את אחיה החולה (פס' 11-8).

וַיַּחֲזֶק בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי (פסוק 11)
התכנית הצליחה, המכשולים הוסרו: תמר נמצאת במרחק נגיעה מאמנון, והם לבד בחדרו. על פי פסוק 11, התנהלותו של אמנון עם תמר הייתה אמביוולנטית: הוא אחז בה בכוח, אבל פנה אליה בכינוי הקרבה "אחותי" וביקש ממנה לשכב עמו, בהסכמה.
דברי תמר אל אמנון: אַל אָחִי אַל תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת (פס' 12), מגלים שאמנון, מחזיק בה בכוח, ושמגע מרצון לא יהיה כאן, אלא עינוי, מעשה שלא ייעשה, מעשה נבלה. אבל תמר פונה בתחנוניה אל אמנון בכינוי "אחי", כמי שאינה מאמינה שאחיה אכן מסוגל למעשה נבלה כזה (פס' 12). מכלל דבריה של תמר עולה שמעשה הנבלה המדובר הוא אונס בתולה, ולא גילוי עריות (משכב אח עם אחות למחצה), שהרי לדבריה המלך יסכים שאמנון ייקח אותה לאישה (פס' 13). האם תמר דיברה מתוך ידיעה שדוד היה מסכים לגילוי עריות, או שמא ידעה שדוד נהג להשתמש בסמכותו כמלך כדי לאשר גם דברים חריגים בעבור עצמו? או שמא נישואין בין אחים למחצה היו באמת אפשריים?
את נימוקי תמר נגד המעשה (פס' 13-12) מסכם אברבנאל כך:

ורצתה בזה לתת ג' טענות חזקות לשאין ראוי לעשותו, האחד מפאת המעשה, הב' מפאת כבודה, הג' מפאת כבודו.

הנימוקים לא הועילו, וגם על התנגדותה הפיזית של תמר התגבר אמנון: וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה (פס' 14). המעשה מסופר בקצרה: וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ (פס' 14).וייתכן כי צודק ווייבריי הטוען שהקיצור נובע מכך שלא האירועים עצמם עניינו את ההיסטוריוגרף, אלא המניעים לאירועים ותוצאותיהם. ראו R. N. Whybray, The Succession Narrative, SCM Ltd. Press, London, 1968, p. 27.
ומיד: שינוי קיצוני ברגשות אמנון.

מאהבה לשנאה – איך זה קרה?
פסוקים 18-15 מספרים על המהפך ברגשותיו של אמנון כלפי תמר, מאהבה לשנאה:

וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי. וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ. וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ. וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ.

ממה נבע מהפך זה ברגשותיו של אמנון? מרגשות אשם? מאכזבה? מכך שמלכתחילה אהבתו לא הייתה אהבת אמת? המספר אינו מספק לנו כל הסבר למהפך זה, אלא משאיר את מלאכת הפענוח לקורא. שמעון בר-אפרת כותב:

אחרי סיפוק יצרו נהפכת אהבת אמנון באורח בלתי-צפוי לשנאה, כפי שמובהר על-ידי המספר באמצעות ידיעה על המתחולל בנפש אמנון פנימה. ידיעה זו מוסרת לא רק על התעוררות השנאה, כי אם גם על עוצמתה, ולכך משמשים אמצעים סגנוניים שונים: ארבע פעמים בא השורש שנ"א, לעומת שתי פעמים שבא השורש אה"ב, ולא עוד אלא המלה "שנאה" מועצמת פעמיים באמצעות שם התואר "גדולה" (שעה שהסיפור בכללו דל בשמות תואר), כאשר פעם אחת מחוזק שם תואר זה על-ידי המלה "מאד", ופעם שנייה על-ידי מיקומו בראש משפט הסיבה. לנושא השנאה מוקדשות עשר מלים, ואילו לנושא האהבה שלוש מלים בלבד. שנאתו של אמנון לתמר נובעת ככל הנראה מרגש אשם על פגיעתו בה, ותיסכול על אי-היענותה לאהבתו.שמעון בר-אפרת, שם, עמ' 136-135.

על פי החוק המקראי איש שאנס בתולה צריך לשלם מוהר לאביה, לשאת את הנאנסת לאישה, ואסור לו לגרשה "כל ימיו" (דברים כ"ב 29-28). אף על פי שקשה לקבל חוק זה מטעמים רגשיים, הוא בא להגן על הנאנסת ולהעניק לה ביטחון כלכלי לכל חייה. אמנון, שלפתע שונא את תמר, מגרש אותה במילים קשות: קוּמִי לֵכִי (פס' 15). מדברי תמר משתמע שגם עתה לא ציפתה לתגובה כזאת מאחיה, ושוב היא מנסה לדבר אל הגיונו ואל מצפונו: אַל אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי (פס' 16). אבל אמנון מסרב לִשְׁמֹעַ לָהּ ומזעיק את משרתיו כדי לסלק את תמר מביתו ולמנוע את חזרתה באמצעות נעילת הדלת (פס' 17-16).יאירה אמית מבארת את צורת הפעל של "ונעל הדלת אחריה": "לשון 'ופעל' בין לשונות 'ויפעל' מצביעה בין השאר על בו-זמניות, ועל כן היא רומזת למהירות פעולותיו של המשרת, שהוציא את תמר, ובעת ובעונה אחת ניסה לנעול את הדלת. ייתכן אף שיש כאן הד למאבק עם תמר." שמואל ב, אנציקלופדיה עולם התנ"ך, הוצאת רביבים, עמ' 126.

צעקת תמר ושתיקת דוד ואבשלום
לפני האונס שאלה תמר: וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי (פס' 13). אחרי האונס והזעזוע בעקבות סילוקה המשפיל מבית אמנון, היא נוהגת מנהגי אבלות ואינה מפסיקה לצעוק: וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה (פס' 19). אבשלום, אחיה, הוא זה השומע את זעקותיה. שני דברים מפתיעים בתגובת אבשלום, השאלה והעצה. השאלה: הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ (פס' 20). מניין לו לאבשלום שאמנון "היה" עם תמר? האם ידע אבשלום על אהבת אמנון אל תמר? האם ידע שאמנון זמם לשכב עמה? גם עצתו תמוהה, הוא מבקש להשתיק את העניין מטעמי צנעת המשפחה:

וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ (פס' 20).

השתקה זו של תמר צורמת עוד יותר לאור שתיקתו של דוד, שלמרות כעסו בחר שלא להתערב (פס' 21) ובכך הגן על אמנון, אך הפקיר את תמר – בפעם השנייה – בפעם הראשונה הפקירה כששלח אותה אל אחיה, אמנון (פס' 7). שני הגברים שהיו אמורים לסייע לתמר: דוד ואבשלום, שניהם בוחרים בשתיקה. דוד שומע על המקרה אך אינו מגיב, ואבשלום משתיק את תמר ומפסיק לדבר עם אמנון אחיו (פס' 22-21).ויש המפרשים (למשל אברבנאל) שאבשלום לא דיבר עם אמנון על עניין האונס, אבל המשיך לדבר עמו על ענייני דיומא.
תמר, שכבודה חולל, יושבת וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ (פס' 20)."שממה" היא אישה שאין לה בעל וילדים, גלמודה ועזובה, ובמקרה של תמר אפשר גם שחייה הרוסים. ראו BDB עמ' 1031-1030. אבשלום שונא את אמנון: שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ (פס' 22). הערה זו מכינה את הקורא לקראת חלקו השני של הסיפור.

מדוע שתק דוד?
מה פשר שתיקתו של דוד? האם זו רכותו כאב, כפי שכנראה סברו בתרגום השבעים הגורס: "ויחר לו מאד ולא עצב את רוח אמנון בנו, כי אהבו, כי בכורו הוא." האם נבעה השתיקה מרגשות אשם בעקבות מעשה בת שבע? כמי ששכב עם אשת איש ושלח את בעלה אל מותו, אולי הרגיש שאין לו זכות דיבור? או שמא הסיפור מבטא בדרך זו את העדפת דוד את בניו על חשבון בתו?

מדוע ביקש אבשלום מתמר לשתוק?
על פי המסופר, אבשלום נימק את בקשתו מתמר בטענה שאמנון הוא אחיה, לכן אל לה לשים לב למה שקרה – בקשה ונימוק הנשמעים מקוממים אחרי התיאור המפורט של אונס תמר והציון המפורש של העובדה שחייה נהרסו, והיא ישבה "שממה" בבית אחיה אבשלום.
ייתכן שהסכמת תמר לשתוק רומזת כי היא סמכה על אחיה אבשלום וידעה שהוא יעניש את אמנון, או שמא תמר ידעה שבחצר המלוכה זעקת הבת יכלה לגרום רק לשערורייה במשפחה, אבל המלך לא ינקוט שום פעולה נגד בנו הבכור? ואולי הבינה תמר שאבשלום ינקום באמנון, לא רק כדי שישלם על אינוסה והשפלתה, אלא משום שלאבשלום יש אינטרס להפיל את אמנון הבכור וכך ל לרשת את הכתר.

בני דוד
כאמור, בדומה לחלק הראשון של הסיפור, גם חלקו השני פותח בהגדרת זמן, וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים (פס' 23), ובתיאור מפורט של התכנית שטווה אבשלום. פתיחה דומה זו לשני חלקי הסיפור (22-1, 33-23) מבליטה את הדמיון והשונות בין שני האחים, אמנון ואבשלום. אמנון המוחצן אינו מסוגל להסתיר את רגשותיו, יונדב מבחין במצבו הירוד ומפעיל בעצתו את השתלשלות העניינים בסיפור (פס' 5-3); ואילו אבשלום שותק ושומר את טינתו כלפי אחיו במשך שנתיים. גם במקרה זה, הדבר אינו נעלם מעיני יונדב (פס' 32), אבל אבשלום אינו חפץ בעצותיו, כנראה בשל מעורבותו ביצירת הנסיבות שהובילו לאונס תמר. שני האחים מחושבים ומתכננים את מעשיהם. אחרי עצת יונדב, אמנון מתכנן את האונס לפרטי פרטיו, ודוד המלך נעשה שותף שלא מדעתו למעשה (שמ"ב י"ג 11-3). גם אבשלום מתכנן היטב את רצח אמנון, אבל הוא עושה זאת לבדו, ללא עצה חיצונית. דוד נעשה אפוא שותף לתכנית, שהרי אבשלום מבקש ממנו במפורש שגם אמנון יגיע לחגיגת הגז: יֵלֶךְ נָא אִתָּנוּ אַמְנוֹן אָחִי (פס' 26), ואף על פי שנראה שהפעם מתעורר חשד בלב דוד: לָמָּה יֵלֵךְ עִמָּךְ (פס' 26), הוא נעתר ושולח את אמנון. סירובו הראשוני של דוד רומז שהוא היה מודע ליחסים העכורים בין בניו ואולי גם חשש שאבשלום עשוי לפעול נגד אחיו, אולם הסכמתו עשויה לרמוז שדוד ידע שעל אמנון להיענש. היה נוח לדוד שאבשלום יעשה זאת במקומו. אמנון הזדקק לעצה, אבל את זממו באחותו הוא ביצע בעצמו, ואילו אבשלום תכנן הכול בעצמו, אבל את מעשה רצח אחיו הוא הטיל על נעריו (פס' 29-28). על הקושי הגדול לבצע את הוראותיו ולהרוג את בכור דוד, יורש העצר, מעידים דברי העידוד של אבשלום אל נעריו: אַל תִּירָאוּ הֲלוֹא כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם חִזְקוּ וִהְיוּ לִבְנֵי חָיִל (פס' 28).
על פי המסופר – אבשלום פעל ממניעים אישיים: שנאתו לאמנון ודאגתו לתמר, אולם מהמשך השתלשלות העניינים (מרד אבשלום) עולה תמונה שונה: אבשלום חשק במלוכה וניסה להשיגה בכל דרך, אם ברצח אחיו ואם במרד שמטרתו הייתה סילוק אביו מכס המלוכה.
הסמיכות של סיפור אמנון ותמר ורצח אמנון בידי אבשלום לסיפור הניאוף של דוד ובת שבע ורצח אוריה מבליטה את הדמיון בין דוד ובניו. בדומה לדוד היצרי מצד אחד ומחושב מצד שני, בולטת בתיאור בניו היצריות לצד היכולת לתכנן תחבולות כדי להשיג את מבוקשם. הבלטת דמיון בין דוד לבניו משרתת את המספר בתארו את שלשלת הסיבה והתוצאה: דוד, בגלל חטאיו, אשם בכל האסונות שאירעו לו בעקבות מעשי ילדיו.

וְעַתָּה לֹא-תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד-עוֹלָם (שמ"ב י"ב 10)
רצח אמנון מסופר בקצרה ובלשון סתמית: וַיַּעֲשׂוּ נַעֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לְאַמְנוֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה אַבְשָׁלוֹם (פס' 29). עיקר הסיפור מתמקד בתגובת דוד על השמועה שמגיעה אליו: הִכָּה אַבְשָׁלוֹם אֶת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אֶחָד (פס' 30). העובדה שדוד האמין לשמועה זו רומזת על חשדו באבשלום, בכמיהתו למלוכה ובהיותו מוכן לנקוט גם אמצעים קיצוניים כדי להשיגה.והשוו לשופ' ט' 5 המספר על אבימלך בן גדעון שחשק במלוכה והרג את כל אחיו. ואילו יונדב טוען שאין להאמין לשמועה; אבשלום פעל ממניעים אישיים, לא ממניעים של השגת המלוכה; הוא נקם את אונס תמר (פס' 33-32).

וַתְּכַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ לָצֵאת אֶל-אַבְשָׁלוֹם כִּי-נִחַם עַל-אַמְנוֹן כִּי-מֵת (פס' 37)
פסוקים 39-37 מסכמים את הפרשה: אבשלום ברח למשפחת אמו בגשור, וכעבור תקופת האבל על אמנון החל דוד להתגעגע אל אבשלום.

מדוע מספרים את הסיפור?
על פי דעה אחת, עיקר הסיפור עוסק בהכנת הקורא להבנת אירועי מרד אבשלום.יאירה אמית מחזיקה בדעה שהסיפור משמש "מאגר אהדה לאבשלום". יאירה אמית, שם. דעה זו נסמכת על המבנה הספרותי הפותח והסוגר באזכור אבשלום, ולפיה הסיפור מביא תיאור אוהד של אבשלום, האח שלקח את מקום האב בהגנת תמר.
על פי דעה אחרת, יש לראות את סיפור אמנון ותמר כחלק מ"סיפור ירושת כיסא דוד" (שמ"ב ז' 20-9; מלכים א 2-1), הבא לענות על השאלה "מי ישב על כסא אדני המלך אחריו" (מל"א א' 20, 27). אלכסנדר רופא מתמצת את הסיפור כך:

נתן הבטיח לדוד ולביתו מלכות עולם (שמ"ב ז' 16); מי יהיה אפוא היורש? למיכל בת שאול "לא היה לה ילד עד יום מותה" (ו' 23); נכדו של שאול מפיבשת בן יהונתן אינו מסכן את שושלת דוד, כי הוא בעל מום ועל כן אינו ראוי למלוך (פרק ט'). בינתיים נכשל דוד בבת-שבע, שתהיה אחר כך אם היורש (פרקים י"א-י"ב). אמנון, בכורו של דוד, נכשל בתמר, ואבשלום אחיו רוצח אותו (פרק י"ג). מועמדותו של אבשלום תלויה ועומדת: קודם גולה בגשור (י"ג 39-37), אחר כך מתפייס עם אביו (י"ד 24-1, 33-28), לבסוף מורד וכמעט מצליח לתפוס את המלוכה, עד שהוא מובס ומת (ט"ו-י"ט). מרד שבע בן בכרי מסכן שוב את כסא דוד, אך נאמניו יואב ואבישי מדכאים אותו (כ' 22-1). אדוניה בן חגית מתנשא למלוך, אך סיעתו של שלמה מקדימה אותו ומושחת את שלמה למלך ברשות אביו (מל"א א'). אחר כך מייצב שלמה את שלטונו על ידי סילוק כל מתנגדיו (מל"א ב').אלכסנדר רופא, מבוא לספרות ההיסטורית שבמקרא, כרמל, ירושלים, תשס"א/2001, עמ' 26.


ביבליוגרפיה
1. שמואל אברמסקי, שמואל ב (אנציקלופדיה עולם התנ"ך), הוצאת רביבים.
2. יאירה אמית, "סיפור אמנון ותמר: מאגר של אהדה לאבשלום", הספרות 32 (1982), עמ' 87-80.
3. שמעון בר-אפרת, שמואל ב (מקרא לישראל), הוצאת ספרים עם עובד והוצאת ספרים מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשנ"ו.
4. אריאלה דים, "אהבה התלויה בדבר, עיון בסיפור אמנון ותמר", הספרות 28 (1979), עמ' 107-100.
5. אלכסנדר רופא, מבוא לספרות ההיסטורית שבמקרא, כרמל, תשס"א.
6. אלכסנדר רופא, מבוא לשירה המזמורית ולספרות החכמה שבמקרא, כרמל תשס"ד.
7. R.N. Whybray, The Succession Narrative, SCM Ltd. Press 1968.

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics