/ מיזם התנ"ך

שמואל א כ"ח פסוקים 25-3: המכשפה, הנביא והמלך

הלנה ממן

הלנה ממן

הלנה ממן

העובדות ועיבודן – אקספוזיציה 
הסיפור בשמואל א פרק כ"ח נפתח באקספוזיציה המנדבת לקורא מספר פרטים:

ג וּשְׁמוּאֵל מֵת–וַיִּסְפְּדוּ-לוֹ כָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה וּבְעִירוֹ; וְשָׁאוּל, הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִים–מֵהָאָרֶץ. ד וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים, וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם; וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּעַ.

במצג נודע לנו בתחילה דבר מותו של שמואל. ואולם, בבדיקה אחורה מסתבר שעל המידע הזה התבשרנו כבר בפרק כ"ה בשמואל א. נשאלת השאלה מדוע טרח המחבר להזכיר את האירוע. הוא הדין לגבי הפרט השני המספר ששאול שהכרית את האובות ואת הידעונים כנדרש בחוקי המקרא. פעולתו נעשתה זה מכבר בעבר.על יחס המחוקק לאובות ולידעונים ראו בויקרא י"ט 31, כ' 6, דברים י"ח 11-10. לשם מה היא מוזכרת דווקא כעת? נוכל לשער שפרטי המידע המיותרים לכאורה משמעותיים להבנת ההמשך, שמה שנקרא מעכשיו היה אחרת אילו המצב היה שונה: שמואל היה בחיים והאובות והידעונים היו מותרים. אלה הם גם נתוני הפתיחה שעומדים בפני שאול כאשר מובאות אליו הידיעות המדיניות העדכניות, הפרט השלישי באקספוזיציה: פלישתים מתקבצים בשונם!

איזו דמות של שאול המלך מצטיירת בפנינו?
הפרק מתאר את אחד מרגעי המשבר הקשים של שאול. ברגעים הללו הוא נתון בין שתי דמויות, האחת אמורה להגן עליו, והשנייה אמורה להתנכל לו. בפועל, פעולתן של שתי הדמויות עומדת בניגוד למצופה. איזו דמות של המלך עולה כאן?
מצד אחד הקורא חש אמפטיה רבה כלפי שאול. הוא חש את בדידותו של המלך –

וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּיהוָה וְלֹא עָנָהוּ יְהוָה גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם (6), וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר-לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא-עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד-הַנְּבִיאִים גַּם-בַּחֲלֹמוֹת וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה (15)

וזאת אל מול ההספד של כל ישראל המלווים את שמואל בדרכו האחרונה:

וּשְׁמוּאֵל מֵת וַיִּסְפְּדוּ-לוֹ כָּל-יִשְׂרָאֵל (3)

קשה שלא לחמול על החרדה של שאול –

וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת-מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד (5)

וגם הקידה שלו הנכנעת שבני הנביא מעוררת את אהדתנו –

וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי-שְׁמוּאֵל הוּא וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ (14)

כמו גם ההשתטחות שלו מלוא קומתו ארצה לאחר דברי שמואל –

וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא-קוֹמָתוֹ אַרְצָה וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל גַּם-כֹּחַ לֹא-הָיָה בוֹ כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם כָּל-הַיּוֹם וְכָל-הַלָּיְלָה (20).

והקימה האיטית שלו עד עמידה והליכה –

וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם וַיָּקָם מֵהָאָרֶץ וַיֵּשֶׁב אֶל-הַמִּטָּה (23), וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ בַּלַּיְלָה הַהוּא (25).

א ב ל, אותם פסוקים עצמם גם יכולים להיקרא באופן המקטרג על שאול –
בפס' 3 – המידע היכול להיחשב לטובת שאול – הסרת האובות והידעונים (וְשָׁאוּל הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִים מֵהָאָרֶץ), אבל גם למסר אירוני לאור פס' 7 (וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו בַּקְּשׁוּ-לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת-אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה-בָּהּ). מי שהכרית את האובות והידעונים עכשיו נזקק להם? אומר על כך המדרש בויקרא רבה כ"ו ז' –

למה שאול דומה באותה שעה אמר ריש לקיש משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר כל התרנגולין שיש כאן ישחטו בלילה בקש לצאת אמר יש כאן תרנגול שיקרא אמרו לו לא אתה הוא שגזרת ואמרת כל תרנגול שיש כאן ישחטו כך שאול הסיר את האובות ואת הידעונים מן הארץ והוא אומר בקשו לי אשת בעלת אוב.

בפס' 4 עושה שאול מה שמלך צריך לעשות – הפלישתים נקבצים בשונם וגם הוא מקבץ את ישראל והם חונים בגלבוע. בפסוק שני חלקים סימטריים:

וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם
וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּעַ.

לכן החרדה והיראה שמעוררים את אהדתנו אולי נראים קצת אחרת כשמדובר במלך – במנהיג הצבאי העליון. בייחוד לאור חוקי המלחמה של ספר דברים (פרק כ' לפיהם הירא והחרד ישוב לביתו פן ימס את לבב אחיו כלבבו.
פס' 6 – כדאי להשוותו עם דברי שאול בפס' 15. את מה הוא השמיט?

וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּיהוָה וְלֹא עָנָהוּ יְהוָה גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר-לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי
וְלֹא-עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד-הַנְּבִיאִים גַּם-בַּחֲלֹמוֹת
וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה

מדוע משמיט שאול את פנייתו שלא נענתה אל האורים? האורים היו אמצעי בידי כוהנים ואילו שאול בכבודו ובעצמו ציווה להרוג שמונים וחמישה כוהנים בנוב.
ולבסוף עולה ביקורת על שאול מפס' 10 שהוא אולי האירוני מכולם –

וַיִּשָּׁבַע לָהּ שָׁאוּל בַּיהוָה לֵאמֹר חַי-יְהוָה אִם-יִקְּרֵךְ עָו‍ֹן בַּדָּבָר הַזֶּה.

שאול נשבע בשם ה' שלא יקרה לה דבר בשל עשיית דבר כנגד חוקי אותו ה'.

נביא במבחן
העובדה ששאול פונה אל שמואל מעידה על כך שהוא רואה בו כתובת להיחלצות ממצוקתו, אולי משום שליווה אותו מרגע המלכתו ועד הדחתו מהתפקיד. רוחו של שמואל נגלית לשאול והמחבר מציגו כ'איש זקן' עֹטֶה מְעִיל, סימן ההיכר של הנביא.עיין שמואל א פרק ב פסוק 19. סימן היכר זה סייע לשאול לזהות אותו. שאול מצפה ששמואל יסייע לו, אולם מצפה לו הפתעה – שמואל מגיב בקשיחות ובאטימות. הוא מתרעם על שאול שהפריע את מנוחתו, מטיח בפניו בלא רחם ונוזף בו. מסתבר שגם בעולם המתים עוד כועסים על שאול.

בין השאר שאול שומע משמואל שגורלו הטרגי שיבוא עליו הוא כנגד אשמתו החמורה; שאול לא עשה כנדרש, ואלוהים גומל לו בהתאם. זהו העונש ההכרחי לכאורה על אי-ההישמעות במלחמת עמלק:

כַּאֲשֶׁר לֹא-שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה', וְלֹא-עָשִׂיתָ חֲרוֹן-אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק; עַל-כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, עָשָׂה-לְךָ ה' הַיּוֹם הַזֶּה (פס' 18).

שמואל מסיים בבשורה הנוראה על המפלה הצפויה מחר – מוות לשאול ובניו ותבוסה למחנה ישראל. שאול מוכרע עוד בטרם קרב ונוכח שידיעת העתיד עשויה להיות גרועה מאי-ידיעתו, אבל בעיקר מלווה באכזבה שהנביא שהמליך אותו חסר כל אמפטיה למצוקתו ואינו זוכר לו את חסד נעוריו.

בניגוד למצופה – מי הטוב ומי הרע?
בעלת אוב – אישה בלי שם שהתחמקה מחיסול– מה נוכל להגיד עליה?? האם היא מכשפה? האם היא רעה? במה היא פוגעת? למי היא יכולה לסייע? למה היא שייכת לקבוצת ה"הבעייתיים" שיש להשמידם?
הקשר בין שאול לבעלת האוב תחילתו באופן אירוני בעצם פעולתו להסרת האובות מהארץ. המשכו בהליכתו אליה בחשאיות:

וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל, וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ, וַיָּבֹאוּ אֶל-הָאִשָּׁה לָיְלָה (פס' 8).

שאול מגיע לביתה של בעלת האוב ומבקש את סיועה. האישה משתפת את שאול בחששותיה לגורלה בלי לדעת מי עומד מולה. אירוניה נוספת בסיפור:

הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה שָׁאוּל, אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת-הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִי, מִן-הָאָרֶץ; וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי, לַהֲמִיתֵנִי (פס' 9).

שאול, הזקוק לסיועה באופן נואש, מוכן לעשות הכול כדי לשכנע את האישה להיענות לבקשתו, אפילו להישבע בשם האל כחלק מן העידוד להפר את מצוותו.חוסר יציבות זו שעובר על שאול בא לידי ביטוי במשל בילקוט שמעוני לשמואל א כ"ח: אמר ר' שמעון בן לוי: למה שאול דומה? לאשה שהייתה נתונה אצל אהובה ונשבעת בחיי בעלהחוסר יציבות זו שעובר על שאול בא לידי ביטוי במשל בילקוט שמעוני לשמואל א כ"ח: אמר ר' שמעון בן לוי: למה
האישה נשמעת לשאול ומגלה את מעשה המרמה רק לאחר שהיא מעלה את רוחו של שמואל: לָמָּה רִמִּיתָנִי, וְאַתָּה שָׁאוּל (פס' 12). הגילוי מפתיע ומרגיז. כיצד תפעל בתגובה? כעת נפלה בחיקה ההזדמנות להתנקם בשאול, באפשרותה לנצל את חולשתו ואת העובדה שהוא נתון לחסדיה. הלה, לא רק שפגע בכל חבריה אלא גם סיכן ורימה אותה.
והנה, להפתעתנו, היא ממשיכה לסייע לשאול.עיין בהרחבה 1 בסוף המאמר בנוגע לשיר "המכשפה " של אפרים סידון  היא רואה אותו, מבינה כִּי-נִבְהַל מְאֹד (פס' 21) ומבקשת ממנו שיעשה עמה לכאורה חסד. אכן היה ראוי לעשות עימה חסד, אולי להבטיח לה חסינות להמשך עבודתה, אבל לא כך…, היא מבקשת ממנו שיאכל!

וְעַתָּה, שְׁמַע-נָא גַם-אַתָּה בְּקוֹל שִׁפְחָתֶךָ, וְאָשִׂמָה לְפָנֶיךָ פַּת-לֶחֶם, וֶאֱכוֹל; וִיהִי בְךָ כֹּחַ, כִּי תֵלֵךְ בַּדָּרֶךְ (פס' 22).

כדי להבטיח שהוא יענה לבקשתה, היא מציגה את דבריה על דרך "מידה כנגד מידה" , כאילו זוהי חובתו לאכול, בחינת גמול על שסיכנה את חייה למענו:

הִנֵּה שָׁמְעָה שִׁפְחָתְךָ בְּקוֹלֶךָ, וָאָשִׂים נַפְשִׁי בְּכַפִּי, וָאֶשְׁמַע אֶת-דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי. כב וְעַתָּה, שְׁמַע-נָא גַם-אַתָּה בְּקוֹל שִׁפְחָתֶךָ, וְאָשִׂמָה לְפָנֶיךָ פַּת-לֶחֶם, וֶאֱכוֹל (פס' 22-21).

קצר ולעניין
הסיפור מציג חוסר איזון מפתיע בין הנביא, המייצג את הדין בקשיחות ובהטחת דברים קשים, לבין האישה, הנוהגת ברוך וחמלה כלפי שאול ומסייעת לו בעדינות. במישור החברתי והאנושי מתגלים פנים חיוביות לאותה 'מכשפה' חסרת לגיטימציה מבחינה דתית, בעוד שהמנהיג הדתי והרוחני אינו נותן את המענה האנושי הדרוש. תגובתו הקשה של הנביא מחד וחמלתה של המכשפה, מאידך, גורם לקורא לא רק לדון את המלך לכף חובה אלא גם להזדהות עם מר גורלו.
כדברי אוריאל סימון במאמרו:אוריאל סימון, שאול בעין דור – איזון סיפורי בין הנביא הדוחה ובעלת האוב המקרבת", קריאה ספרותית במקרא – סיפורי נביאים, ירושלים רמת גן תשנ"ז, עמ' 106

בדעת וביודעין החזירה בעלת האוב את שאול לחיים, והשיבה לו את כבודו העצמי ואת יכולתו לתפקד. ביודעין ובלא יודעין היא הצילה אותו מן הגרוע מכל – מכך שמותו היה מוצא אותו בביתה של בעלת אוב לבוש "בגדים אחרים" תוך הפקרת צבאו. מעבר למה שיכולה הייתה לדעת ולהבין היא אפשרה לו לתקן ביומו האחרון מה שקלקל במשך שנים רבות: תחת שימשיך לברוח מדבר ה' הוא יצעד במו רגליו אל מקום מימושו. המלך שפחדי שווא השיאוהו לחולל פשעים חמורים ילך עם בניו לקראת מותם הוודאי בגבורת מיואשים נעלה, בידעו שאף על פי שדינם כבר נחרץ, עדיין נכון להם מבחן עליון – למות על משמרתם בראש צבאות ישראל. סיפור שאול בעין דור פותח בהתחפשות המלך והתכחשותו לערכיו, ומסתיים בשיבתו אל זהותו האישית ואל עצמותו כמלך ישראל. הודות למידת הרחמים שנתלוותה למידת הדין, ניתן לאנושיותה של בעלת האוב ולגבורתו של שאול להאיר את חשכת לילו האחרון.

הרחבה 1: המכשפה, אפרים סידון
הצגת הדמויות במורכבותן היא נושא שראוי להתעכב עליו. דווקא תיאור הלא צפוי עושה את הסיפור לנוגע בנו. נדגים זאת בעזרת השיר "המכשפה" של אפרים סידון:שירים רעים לילדים טובים, הצאת כתר ירושלים 1991

ילד אחד היה רזה ולא רצה לאכול.
התרגזה אמו ואמרה בקול:
"אם לא תאכל לא תהיה לי בררה,
אני אקרא למכשפה נוראה,
שתאכל אותך מיד".
אבל הילד לא פחד –
והאימא הזמינה מכשפה.
באה המכשפה והתחילה לצעוק:
"מה זה, עושים ממני צחוק?
לבוא כל כך מהר ומכל כך רחוק –
בשביל ילד כזה?
קטן ורזה?
אני לא אהיה שבעה מזה!"
ואכלה את האימא.

השיר מפתיע בסיום שלו, הוא אינו מצדד באימא, כפי שהיינו מצפים. שהרי יכול היה להסתיים כך:הסיום הוא פרי עטה של רוני מגידוב, וכן החיבור בן השיר לפרק כ"ח http://www.mikranet.org.il/cgi-bin/mikranet/search_question.pl?act=print_results&cond=Title%20!="%20and%20Hidden=1&Id=170&where=go&first_quest=921&last_quest=96

באה המכשפה והתחילה לצעוק:
"מה זה, מי מפר פה את החוק
מי זה הילד הזה שרואה עצמו מן המיוחסים
שכשיש מיליון ילדים רעבים בסין
הוא מעז להשאיר אוכל בצלחת
אני תיכף אתן לו בתחת…
והילד כל כך התרשם ונבהל
שמיד את כל האוכל זלל.

כמובן שסיום בנאלי וצפוי זה אינו מעורר את הקורא. אין בו הפתעה ואין בו מורכבות. לעומת זאת סידון צוחק על האימא ועל הסיטואציה: לא הילד שאינו אוכל נפגע אלא האימא המאיימת עליו. כך גם בעל הסיפור בשמ"א כ"ח, במקום שיצייר את בעלת האוב כדמות מעוררת אימה וגועל, את שאול כאשם בלבד ואת שמואל כצודק בלבד, הציג תמונה מורכבת מזו לגבי כל אחת מן הדמויות.


ביבליוגרפיה
1. אמית יאירה , גלוי ועקיף אצל בעלת האוב (שמואל א' כח 25-3), גלוי ונסתר במקרא : פולמוסים גלויים, עקיפים ובעיקר סמויים, ספרי חמד, ידיעות אחרונות, 2003
http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=8275

2. מגידוב רוני, אובות וידעונים, המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 2005 http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13385

3. גרסיאל משה, "המלך שאול במצוקתו – בין שמואל הנביא ובין בעלת האוב", עיוני מקרא ופרשנות ו (תשס"ג), עמ' 25 – 45.

4. גרסיאל משה, ראשית המלוכה בישראל: עיונים בספר שמואל, כרך 2 , האוניברסיטה הפתוחה, 2008, עמ' 299

5. סימון אוריאל, שאול בעין דור – איזון סיפורי בין הנביא הדוחה ובעלת האוב המקרבת, קריאה ספרותית במקרא – סיפורי נביאים, ירושלים רמת גן תשנ"ז, עמ' 83 – 106

6. שלו מאיר, ראשית, הוצאת עם עובד, 2008, עמ' 83

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics