/ מיזם התנ"ך

נאום רבשקה (מל"ב י"ח 17 – י"ט 1)

רחי קדוש

רחי קדוש

רחי קדוש

הקדמה
נאום רבשקה נמצא בתנ"ך שלוש פעמים. פעמיים בנביאים – בספרי מלכים בפרקנו ובישעיה ל"ו-ל"ז (בצורה רחבה וכמעט זהה), ופעם בכתובים – בדה"י ב' ל"ב (בצורה מקוצרת ובלי הזכרת שם הנואם).
מדוע בחרו עורכי הספרים לתת במה רחבה כל כך לנאומו של שר צבא זר ואויב?
כדי להבין זאת יש ללמוד את הנאום בשתי רמות:
– צריך לראות מה הייתה מטרתו של רבשקה בנאומו.
– יש לעמוד על האופן שבו השתמש בו התנ"ך למטרותיו שלו.

מה הייתה מטרתו של רבשקה בנאומו?
מטרתו המוצהרת של רבשקה הייתה לשכנע את יושבי ירושלים להיכנע לו, לאחר שצבאו של סנחריב כבש בסערה את ערי השפלה שחזקיהו ביצר.
אשור הייתה ידועה בכיבושים אכזריים ומהירים. אנו לומדים זאת מתיאור כיבושה של שומרון במל"ב י"ז ומתיאור המלחמות המופיע באנאלים (=השנתונים) של כל המלכים האשורים.א' מלמט, "מלחמות ישראל ואשור": http://www.daat.ac.il/daat/tanach/rishonim/melmet.htm

מדוע, אם כן, לא כבשה אשור בסערה גם את ירושלים?
כדי לענות על שאלה זו, יש לחזור אחורה בזמן.
פרק י"ז מספר שאשור כבשה את ממלכת ישראל ושיעבדה את תושביה, לאחר מרד הושע מלכה האחרון. פרק י"ח מספר שיהודה גם היא הייתה ממלכה משועבדת לאשור, ושחזקיה מרד בה –

וַיִּמְרֹד בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר וְלֹא עֲבָדוֹ (מל"ב י"ח 7).על המרד הגדול באשור בסוף המאה ה-8 לפנה"ס, ועל מקומו החשוב של חזקיה בהנהגת המרד, ראו המבוא לפירוש הפרק, ב' עודד, מ' קוכמן (עורכים), מלכים ב, סדרת עולם התנ"ך, דברי הימים – ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2002.

מדוע חשב חזקיה שהוא יכול למרוד בהצלחה באימפריה הגדולה והחזקה ביותר בעולם?
בשנת 705 לפנה"ס נהרג סרגון מלך אשור בקרב בקיליקיה שבאסיה הקטנה. מותו הביא למהומה באימפריה: סנחריב בנו עלה אמנם לשלטון, אך העמים המשועבדים הרימו ראש: מרודך בלאדן הבבלי מרד באשור ואף שלח שליחים אל חזקיהו, ככתוב במל"ב כ' 12. חזקיהו עצמו עמד בראש מרד של מלכי האזור,

הוּא הִכָּה אֶת פְּלִשְׁתִּים עַד עַזָּה וְאֶת גְּבוּלֶיהָ מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד עִיר מִבְצָר (מל"ב י"ח 8),מל"ב י"ח 8.

כלומר – כבש שטחים מפלשת, שהייתה משועבדת לאשור, ועורר את זעם האשורים עליו.
חזקיה מוצג בספר מלכים כמלך שעשה הישר בעיני ה'.אפשר לראות התאמה בין אמונה מונותאיסטית חזקה ובין נטייה לעצמאות ומרידה. אחז עובד האלילים כרת ברית עם תגלת פלאסר מלך אשור (מל"ב ט"ז 18-6), מנשה הסינקרטיסט שועבד לאשור, ואילו חזקיה ונינו יאשיהו המונותאיסטים הקנאים מרדו בקיסרות האשורית. אפשר שבאמונתו באלוהים סבר חזקיהו כי פריקת עולה של אשור תזכה לתמיכת ה' ולעזרתו בהבסת אויביו. ואולם, כדברי הפתגם העממי, אלוהים עוזר רק למי שעוזר לעצמו… ואכן חזקיהו נהג ברוח זו והכין היטב את העם ואת הארץ למרד באשור. אולי ראה את גורלו המר של הושע מלך ישראל וחשב שבעזרת הכנות מדוקדקות ועם סיוע משמים יוכל להצליח במרד.
אם תעמוד ירושלים לא תיפול כל הממלכה, חשב חזקיהו, ולכן הקדיש תשומת לב רבה לביצורה והכנתה של בירתו. הוא סתם את המעיינות שזרמו מחוץ לעיר, כדי שהאשורים שיבואו לצור עליה לא ימצאו מים, והמצור יהיה קשה להם.דהי"ב ל"ב 4-3. כדי שתושבי ירושלים לא יסבלו ממחסור במים, דאג לחצוב נקבה שהובילה מים ממעין הגיחון שמחוץ לעיר אל תוך בריכה שבתוך העיר.מל"ב כ' 20. על כתובת השילוח ראו, למשל, ש' אחיטוב, אסופת כתובות עבריות, הוצאת מוסד ביאליק, 1992, עמ' 16-13, וכן בספרייה הווירטואלית של מטח: http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=4289 הוא שיפץ את חומת ירושלים – סתם פרצות בחומה, בנה מגדלי שמירה וירי וחיזק את חומת המילוא.דהי"ב ל"ב 5. לצבא שגייס נתן נשק רב ועודד אותו בנאום המושפע מאוד מחוק המלחמה שבספר דברים,דברים כ' 4-2. נאום שעיקרו

חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּמִלִּפְנֵי כָּל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר עִמּוֹ כִּי עִמָּנוּ רַב מֵעִמּוֹ. עִמּוֹ זְרוֹעַ בָּשָׂר וְעִמָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לְעָזְרֵנוּ וּלְהִלָּחֵם מִלְחֲמֹתֵנוּ (דהי"ב ל"ב 8-7).

כמעט כל מאמציו של חזקיהו היו לשווא. אשור כבשה במהירות רבה את ערי השפלה המבוצרות.ראו מל"ב י"ח 13, וכן מנסרת סנחריב, למשל בקישור: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A0%D7%A1%D7%A8%D7%AA_%D7%98%D7%99%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A8 על כיבוש לכיש מנקודת המבט האשורית, המתואר בפרטי פרטים, ראו מלכים ב', סדרת עולם התנ"ך, וגם: י' אפעל, "איך לכבוש עיר", בקישור הזה: http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=7645&str1=%D7%AA%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%98+%D7%9C%D7%9B%D7%99%D7%A9&str3=&find=1&ex=0&docs=1&pic=1&sites=1&title=&all=1&x=0&y=0 על הכיבוש האשורי כתב ישעיהו הנביא (ישעיה א' 9-7).  חזקיהו התחנן לפני סנחריב להניח לארצו, וזה הסכים בתמורה לקנס כבד: שלוש מאות כיכר כסף ושלושים כיכר זהב. הקנס שולם מאוצר המלך ומקישוטי המקדש, אך האשורים המשיכו בדרכם ועלו על ירושלים.לא נדון בשאלה אם היו שני מסעות כיבוש אשוריים על יהודה או מסע אחד בלבד. גרשון גליל סיכם את כל הדעות בעניין במבוא לפירוש הפרק, מלכים ב, סדרת עולם התנ"ך. התנ"ך מסתפק בארבעה פסוקים כדי לתאר את מסע הכיבוש האשורי בשפלת יהודה. תפארתו של הצבא היהודאי לא הייתה על הדרך הזאת. האשורים, לעומת זאת, התפארו במסע ובתוצאותיו: סנחריב כתב שכבש בסערה את כל עריו הבצורות של חזקיה ולכד אותו בעירו "כציפור בכלוב".הטקסט מלווה בהסבר. ויקיפדיה: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A0%D7%A1%D7%A8%D7%AA_%D7%A1%D7%A0%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%91 וכן בחוברת כציפור בכלוב – מלכות חזקיהו ביהודה, הוצאת תל, משרד החינוך, האגף לתכנון ולפיתוח תכניות לימודים, תשס"ג.  הסיבה לפער ברורה. אף אחד לא שש לספר על הפסדיו, ורבים מתפארים בניצחונותיהם ומגזימים בתיאורם.

הבִּיצָה היהודאית: לוחמה פסיכולוגית במקום הסתבכות במצור ממושך
עכשיו אפשר לענות על השאלה, מדוע לא כבשה אשור בסערה את ירושלים, כמו שכבשה את ערי השפלה. ירושלים הייתה מבוצרת היטב, מלאה חיילים ונשק, מלאה מים (וסביר להניח שגם מזון), ואין לשכוח את התנאים הטופוגרפיים: ירושלים הרים סביב לה, ובזכות חומותיה היא עיר מבוצרת שקשה מאוד לכבוש. קשה לצור על עיר כשלצבא המטיל את המצור אין מים. משום כך ניסה סנחריב את כוחו בלוחמה פסיכולוגית ושלח את רבשקה לעשות זאת.
לוחמה פסיכולוגית היא "שימוש מתוכנן בתעמולה ופעולות פסיכולוגיות אחרות, שמטרתן העיקרית להשפיע על הדעות, על הרגשות, על היחס ועל ההתנהגות של קבוצות זרות ועוינות בדרך שמסייעת להשגת מטרה לאומית".ויקיפדיה על הנושא: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%95%D7%97%D7%9E%D7%94_%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%AA השימוש בה רחב מאוד, היום ובימי קדם, במלחמות רשמיות ובקרבות של חיי יום-יום, כמו, למשל, במשחקי ספורט קבוצתי. קהל שלם שקורא בקול "בווווווזזזז!!!!" לשחקן כדורסל המתאמץ לקלוע לסל עושה זאת כדי לערער את הריכוז שלו ואת בטחונו העצמי, ובעצם משתמש מבלי משים בכלים של לוחמה פסיכולוגית.

ההשפעה של לוחמה פסיכולוגית תובן היטב מהסיפור הזה:

להקה של צפרדעים טיילה לה ביער. לפתע נפלו שתי צפרדעים לבור עמוק. כל שאר הצפרדעים התגודדו יחד סביב הבור. כשראו עד כמה הבור עמוק, הן צעקו לצפרדעים שנפלו: "אין לכן שום סיכוי שתצאו מכאן בחיים… אתן נחשבות כבר למתות… חבל לכן בכלל להתאמץ!"
לצפרדעים שנפלו לא היה שום חשק לוותר על חייהן בקלות שכזאת. שתיהן התעלמו מהצעקות ומהסימנים של חברותיהן, וניסו לקפוץ החוצה בכל כוחן. אבל הצפרדעים שמחוץ לבור המשיכו לצעוק ולסמן להן בכל מיני דרכים שאין להן סיכוי… "בחיים לא תצאו מכאן!"
אחת משתי הצפרדעים שבתוך הבור שמעה בעצתן של אלה שמחוץ לבור – והפסיקה לנסות.
היא פשוט נכנעה ומתה בקרקעית הבור.
הצפרדע האחרת המשיכה לנסות בכל כוחה, אף על פי ששאר הצפרדעים המשיכו לצעוק ולסמן לה: "חבל על המאמץ… אין לך שום סיכוי שבעולם, הפסיקי את המאמץ והסבל שלך ופשוט תמותי." בכל זאת היא המשיכה לנסות וקפצה אפילו חזק יותר וגבוה יותר.
בסופו של דבר הצליחה הצפרדע לקפוץ גבוה מאוד, ונחלצה מהבור.
הצפרדעים שאלו אותה איך עשתה זאת. בשפת הסימנים הסבירה להן הצפרדע כי היא חירשת… היא לא שמעה מה צעקו לעברה, ובטעות פירשה את קריאותיהן הנרגשות של הצפרדעים כמילות עידוד…

מיהו רבשקה?
אין אנו יודעים מי היה רבשקה. "רבשקה" אינו שמו הפרטי אלא תוארו – שר המשקים. מעמדו היה השלישי או הרביעי בחשיבותו בחצר המלוכה האשורית. בדרך כלל שימש הרבשקה בעיקר בחצר המלוכה, ואילו כאן היה לו תפקיד צבאי נכבד. הסברה המקובלת היא שרבשקה קיבל את התפקיד החשוב ביותר במשלחת לירושלים, כי ידע עברית והכיר היטב את המחלוקות הפנימיות, דתיות ופוליטיות, שהיו ביהודה.
יש הסוברים שרבשקה היה ארמי, או אפילו ישראלי במוצאו, דור שני או שלישי לגולי ישראל.ח' תדמור, "רבשקה, רב-שקה", אנציקלופדיה מקראית, כרך ז, הוצאת מוסד ביאליק, 1976, עמ' 325-323. וראו גם תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס' עמוד א: "רבשקה ישראל מומר היה". אך גם אם לא נקבל את הדעה כי היה יהודאי שערק, ודאי היו לו מרגלים וסוכנים שסיפקו לו מידע מהימן.
בנאומו רבשקה עושה מאמץ מתוחכם ומחושב לשכנע את יושבי ירושלים למרוד במלכם, להיכנע לחיל אשור ולפתוח בפניו את שערי העיר הנצורה. הוא משתמש באמצעים מגוונם של רטוריקה, של מעשים ושל תוכן.

איך מנסה רבשקה לשכנע את הנצורים להיכנע לו ולצבאו?
עוד לפני שפתח רבשקה את פיו, הוא השתמש בלוחמה פסיכולוגית. סנחריב שלח אותו בְּחֵיל כָּבֵד יְרוּשָׁלִָם, ורבשקה, שהגיע בראש החיל, נעמד עם חייליו בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֲשֶׁר בִּמְסִלַּת שְׂדֵה כֹבֵס (מל"ב י"ח 17),מל"ב י"ח 14. כבר כאן אפשר למצוא רמז אירוני של מחבר הפרק. המקום היה אמור להיות מוצף במים, אך רבשקה עומד בתעלה יבשה. מחוץ לחומות המסוגרות. עצם העמידה המתריסה, בראש צבא גדול כל כך, אמורה להפחיד את הנצורים. עצם הקרבה לחומהבזמן מצור חששו הכובשים להתקרב אל החומה. היה זה המקום המסוכן ביותר. ראו שמ"ב י"א 21-16– תיאור מותו של אוריה החיתי ותגובת דוד. מראה שהוא עצמו אינו מפחד.

זלזול במלך
חזקיהו המלך לא יצא, כמובן, אל החומה, לראות ולשמוע את שליחי סנחריב. אין זה מכבודו, והסכנה גדולה מדי.מותו של אחאב (מל"ב כ"ב) הכריע את גורל הקרב בין הארמים לצבא המשותף של היהודאים והישראלים – קרב, שמבחינת יחסי הכוחות – יכול להסתיים אחרת. הופעתו והקשבתו היו מעניקות עוצמה רבה יותר לנאום. על החומה עמדו נציגיו – אליקים אשר על הבית, שֶׁבְנָא הסופר ויואח המזכיר. רבשקה פנה אליהם כדי שיעבירו את דבריו אל חזקיהו: אִמְרוּ נָא אֶל חִזְקִיָּהוּ. אל מלך יהודה מתייחס רבשקה בשמו בלבד, אך כשמדבר בסנחריב הוא מכנה אותו בכינויו – הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר (י"ח 19). טמון כאן עלבון עדין אך מושחז שילך ויתחזק בהמשך הנאום.
פנייתו אל חזקיהו ישירה ומעליבה:

מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ? […] עַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי? (י"ח 20-19).

הוא מרבה להשתמש בשורש ב-ט-ח, ומטרתו לערער את הביטחון של שומעיו במלכם, בבני בריתם הפוליטיים ובאלוהיהם.

קביעת טענות היריב ותשובות מטילות אימה עליהן
שימו לב למהלך הדמגוגי המבריק שמבצע כאן רבשקה. הוא "מצטט" כביכול את הנימוקים ה"טיפשיים" שלכאורה מצויים באמתחתו של חזקיהו. הוא מעלה, כמובן, את הנימוקים שנוח ומתאים לו להעלות. אלו הן טענות שוודאי נשמעות בקרב העם ומנהיגיו, ועתה מונה אותם רבשקה אחת לאחת וממוטט אותן. הוא אינו מנהל שיח אלא מונולוג – הוא ה"מצטט" את הטענות בנוסח ובאופן המתאימים לו והוא המפריך אותן.
אחת הטענות, שסביר להניח שהושמעה, הייתה – מצרים, המעצמה הדרומית, תסייע לנו ביהודה נגד אשור. "לא," טוען רבשקה, "מצרים לא תעזור ליהודה."

עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּרבשקה מדמה את המצרים למשענת, כמו שהעם אכן ראה אותם – מי שניתן להישען עליו בשעת צרה. אך לדבריו משענת זו לא תעזור. היא עשויה מ"קנה רצוץ", חומר דק ושביר, שלא זו בלבד שאינו תומך במי שנשען עליו, אלא גם מזיק – נשבר ופוצע את היד האוחזת בו. דימוי מצרים לקָנֶה מתקשר היטב לקנה הסוף, צמח נפוץ במצרים.  כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו (י"ח 21).

כוחו של הטיעון איננו רק בשלילת כוחה של מצרים, אלא גם בהפגנת ידיעותיו המודיעיניות של רבשקה. כאילו אמר: "ידוע לנו היטב שאתם מנסים להיעזר במצרים, שולחים לפרעה שליחים ויוצרים עמו ברית. כל סודותיכם ידועים וגלויים בפנינו; ודעו כי מצרים לא תוכל לסייע לכם מולנו, האשורים."
לפי דברי רבשקה, גם באלוהים אין לבטוח:

הֲלוֹא הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ בִּירוּשָׁלִָם (י"ח 22).

אף כאן יש בנימוק יותר מתוכן הדברים. רבשקה אכן מכיר היטב את המצב ביהודה. הוא פונה אל אותם יהודאים התמהים על הרפורמה הפולחנית של חזקיהו ורואים בה המעטת כוחו של אלוהים הגובלת בעלבון. ריכוז הפולחן משמעותו, בעיני חלק מהעם, צמצום כוחו של האל וצמצום מקומות הפולחן שבהם ניתן לעובדו – לחלות פניו ולבקש ממנו ניצחון. אל שצמצמו את הדרכים לעבוד אותו – מדוע שיסייע עתה למאמיניו?! על נקודה זו "מנגן" רבשקה.
טענה נוספת שרבשקה מעלה היא שאצל חזקיהו

אַךְ דְּבַר שְׂפָתַיִם עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה (י"ח 20).

כלומר – דיבורים אינם עושים מלחמה (נימוק מוזר מפיו של מי שמשתמש בלוחמה פסיכולוגית…). הוא אומר זאת כאילו נכח בעת שיחת המוטיבציה של חזקיהו לחייליו לפני המרד:

חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּמִלִּפְנֵי כָּל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר עִמּוֹ כִּי עִמָּנוּ רַב מֵעִמּוֹ. עִמּוֹ זְרוֹעַ בָּשָׂר וְעִמָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לְעָזְרֵנוּ וּלְהִלָּחֵם מִלְחֲמֹתֵנוּ (דהי"ב ל"ב 8-7).

לדעת רבשקה, גבורה אין לחזקיהו.
רבשקה פונה כביכול אל המלך הנעדר, אך דבריו מכוונים אל העם אשר על החומה. אם יצליח – ימרוד העם במלכו, יפתח את השערים לצבא אשור, והעיר תיכבש בלי טיפת דם אשורי אחת.

גם עם יתרון עצום ינצחו האשורים את היהודאים
כדי לערער עוד יותר את בטחונו של העם ממשיך רבשקה לפנות אל חזקיה, ומציע לו "התערבות":

וְאֶתְּנָה לְךָ אַלְפַּיִם סוּסִים אִם תּוּכַל לָתֶת לְךָ רֹכְבִים עֲלֵיהֶם (מל"ב י"ח 23).

בכך הוא אומר, בעצם, שהצבא האשורי גדול וחזק כל כך, שהוא יכול לוותר בקלות על 2,000 סוסים, והצבא היהודאי קטן כל כך ולא מיומן, שאין לו אפילו 2,000 רוכבים.

ועוד זלזול
וכאן מגיע ההמשך הטבעי של זלזול זה בצבא:

וְאֵיךְ תָּשִׁיב אֵת פְּנֵי פַחַת אַחַד עַבְדֵי אֲדֹנִי הַקְּטַנִּים (י"ח 24).רבשקה מרבה להשתמש בנאומו בשאלות רטוריות כאלה, ועונה עליהן מיד. שאלה רטורית היא אמצעי חשוב בנאום שמטרתו לשכנע, משום שהנואם שואל את מאזיניו – ובכך משתף אותם באופן פעיל בנאום. המאזינים מתחילים לחשוב על התשובה, ואילו הוא משיב מיד, לפני שהספיקו לנסח תשובה משלהם, וכך מקווה לשכנעם שכנוע עמוק.

אפילו קם נגדך, חזקיה, אחד מהפחות האשורים הקטנים, לא היית יכול להילחם בו. על אחת כמה וכמה שלא תצליח, כשהצבא האשורי הגדול כולו ניצב מולך. ושוב חוזר רבשקה על עניין מצרים, שכביכול הבטיחה ליהודה עזרה ברכב ובפרשים שחסרים לה – אבל תעמוד מנגד ולא תעזור.

נימוק תאולוגי – תקיפת היריב בעזרת דעותיו שלו
רבשקה ממשיך ושואל את שומעיו:

הֲמִבַּלְעֲדֵי ה' עָלִיתִי עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה לְהַשְׁחִתוֹ?

ולפני שהם מספיקים לחשוב על תשובה נאותה, הוא עונה על שאלתו שלו:

ה' אָמַר אֵלַי עֲלֵה עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ (י"ח 25).

ה', לפי דבריו, הוא אל אוניברסאלי שמניע עמים שונים לעשות כרצונו. רבשקה מתחבר בדבריו אלה אל הנביאים הגדולים, הרואים בגויים מכשיר בידי האל להעניש את עמו הסורר.למשל: "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי" (ישעיהו י' 5).

רק אחרי שבעה פסוקים רבשקה עוצר לנשום, ואז מפסיקים אותו שרי חזקיהו.

מה מבקשים השרים מרבשקה, ומדוע?
השרים אומרים:

דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחֹמָה (י"ח 26).באחד מתבליטיו של סרגון השני, שנמצא בח'ורסאבאד, מתואר מצור על העיר מני. בין האפיזודות אפשר לראות שבצריח של אחת ממכונות המצור ניצב אדם ומגילה בידו. החוקרים סבורים שתפקידו היה לקרוא לנצורים להיכנע. בתעודה מנהלתית נמצא שם של מתורגמן, והחוקרים רואים בכך הוכחה שאף שהמגילה שבידו הייתה כתובה ארמית, הוא תרגם אותה ישירות ללשון העיר הנצורה. תמונת התבליט נמצאת בסדרת עולם התנ"ך ובמאמר "כציפור בכלוב".

מנהיגי העם מבינים היטב את כוונותיו של רבשקה ורוצים שהעם לא יבין את דבריו. בכך הם מודים במקצת באפשרות שטענותיו של רבשקה יכולות להשפיע על העם השומע אותן, ומקרינים חשש.
רבשקה אינו נענה לבקשתם, אלא משתמש בה כמנוף להמשך נאומו:

הַעַל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲלֹא עַל הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל הַחֹמָה לֶאֱכֹל אֶת חריהםבעלי המסורה שינו פה ממילות הכתוב. במקום מילים "גסות": "חריהם, שיניהם", בחרו לקרוא "צואתם, מימי רגליהם". על על תופעת קרי וכתיב ראו אתר דעת: http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1588 וְלִשְׁתּוֹת אֶת שניהם עִמָּכֶם (י"ח 27).

שאלתו (הרטורית, כמובן) מסבירה את כוונתו: אף שבנאומו רבשקה פונה אל המלך, כוונתו האמיתית לדבר אל העם. גם כאן אין הוא פונה ישירות אל העם, אלא מאיים עליהם בעקיפין: אם לא תמרדו במלככם, תישארו נצורים, ולא יישאר לכם לא מים ולא מזון.

מסירים את הכפפות – רק טוב מצפה לכם ממני…
עתה מפסיק רבשקה להעמיד פנים שהוא מדבר אל המלך. הוא "קורא בקול גדול" ב"יהודית" דווקא, ומתגלה כשליחו של "המלך הגדול מלך אשור" אל "האנשים היושבים על החומה".

נ-צ-ל במקום ב-ט-ח
רבשקה חוזר על טכסיס ההשפלה מתחילת נאומו וקורא לחזקיה בשמו בלבד, בעוד סנחריב מוכתר בכינוי "המלך הגדול מלך אשור". הוא חוזר גם על עיקרי החלק הראשון של הנאום: אין לבטוח בחזקיה, אין לבטוח באלוהים. בחלקו הראשון של נאומו, לפני שהשרים הפריעו לו, השתמש רבשקה בשורש ב-ט-ח כדי לערער את בטחון העם. עכשיו הוא משתמש בשורש נ-צ-ל כדי להעביר מסר אחר: אין לכם הצלה מידי אשור. אם תרצו להינצל, עשו את מה שאני אומר ולא את מה שחזקיהו אומר.

מה זה כבר משנה – ארץ ישראל או גלות…

עֲשׂוּ אִתִּי בְרָכָה"ברכה" הוא בעצם הסכם כניעה. כך גם מילת "שלום" ב"וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" (דברים כ' 10) לגבי עיר רחוקה. וּצְאוּ אֵלַי,

הוא מבקש ומבטיח להם חיי שלווה:

וְאִכְלוּ אִישׁ גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹבדבריו מהדהד הביטוי "אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ", המופיע בתנ"ך פעמיים – במל"א ה' 5 ובמיכה ד' 4 – כסמל לחיי שלום ושלווה. וּשְׁתוּ אִישׁ מֵי בֹרוֹ (י"ח 31).

ה"טוב" שרבשקה מרעיף עליהם לא ייגמר בכך. רבשקה יבוא וייקח אותם

אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אֶרֶץ לֶחֶם וּכְרָמִים אֶרֶץ זֵית יִצְהָר וּדְבַשׁ (י"ח 32)אפשר לראות בכך רמז לשבעת המינים שבהם התברכה הארץ. חיטה ושעורה וגפן, הם הדגן, התירוש, הלחם והכרמים. זית יצהר הוא זית, ודבש רומז לתאנים ולתמרים.

כדי להציל את חייהם. הוא מציג את עצמו כדמות אבהית רחומה הדואגת לעם, דמות הפוכה ממלך יהודה החוקי, שיביא עליהם חורבן. את הגלות הוא מציג כ"ברכה" ולא כעונש. הוא "ייקח" את העם לשם, לא "יגלה" אותם.
נשים לב לידע נוסף שבידי רבשקה: הוא מתאר את הגלות כפי שארץ ישראל מתוארת בתורה, למשל:

וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל (דברים ל"ג 28)

ובמיוחד:

כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ (דברים ח' 8-7).

אם כך, רומז רבשקה – מה כבר משנה לכם איפה תשבו? ארץ זבת חלב ודבש מובטחת לכם!

סיום מוחץ
את נאומו רבשקה מסיים בסדרת שאלות רטוריות, המכוונות להמעיט את דמות אלוהים:

הַהַצֵּל הִצִּילוּ אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם אִישׁ אֶת אַרְצוֹ מִיַּד מֶלֶךְ אַשּׁוּר? אַיֵּה אֱלֹהֵי חֲמָת וְאַרְפָּד אַיֵּה אֱלֹהֵי סְפַרְוַיִם הֵנַע וְעִוָּה כִּי הִצִּילוּ אֶת שֹׁמְרוֹן מִיָּדִי? מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָםתפיסת האלוהים בנאום רבשקה אינה אחידה. בתחילת נאומו אלוהים הוא אוניברסאלי ומשתמש באשורים כדי להעניש את אנשי יהודה. כאן התפיסה היא טריטוריאלית, ולה', כמו לאלים אחרים, יש ארץ משלו. מִיָּדִי כִּי יַצִּיל ה' אֶת יְרוּשָׁלִַם מִיָּדִי? (מל"ב י"ח 35-33).

כמו שכל האלים של כל הארצות שאותם כבשו האשורים לא הצליחו להציל את ארצותיהם מהכיבוש, כך לא יצליח ה' להציל את יהודה.
סיום בשאלה הוא אפקט חזק במיוחד. לסימן השאלה עוצמה רבה יותר מאשר לסימן הקריאה. השאלה ממשיכה להדהד בלב השומעים, והם ממשיכים לחשוב על מה שהוצג כקושיה הממתינה לפתרון.
נאומו של רבשקה הוא כליל השלמות. ובכל זאת

הֶחֱרִישׁוּ הָעָם וְלֹא עָנוּ אֹתוֹ דָּבָר.

האם רק

כִּי מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא לֵאמֹר לֹא תַעֲנֻהוּ (י"ח 36)?

מדוע העם לא השיב לרבשקה?
אם נבחן את טיעוניו של רבשקה אחד לאחד לפי הסדר, נוכל לראות שאין בהם ממש.
רבשקה טען שחזקיה לא הכין את העם כראוי למלחמה, אבל החומה הייתה בצורה, מים לתושבים הנצורים היו בתוך העיר (ולא מחוצה לה, לצבא הצר), הצבא היה מאורגן ומוכן, לא רק ב"דבר שפתיים" – שיחת העידוד של המלך, אלא גם בכלי נשק ובאנשי מלחמה.
רבשקה טען שמצרים לא תעזור ואף תפריע. נראה שטענה זו אינה משקפת את המציאות.אם כי יש לציין שישעיה הנביא התנגד גם הוא נמרצות לברית עם מצרים. למשל: "הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ […] וְהָיָה לָכֶם מָעוֹז פַּרְעֹה לְבֹשֶׁת וְהֶחָסוּת בְּצֵל מִצְרַיִם לִכְלִמָּה" (ישעיה ל' 3-2). בשנים הללו התקיים קרב גדול ליד אלתקה,בימינו: באזור מושב גְאַלְיָה, בין רחובות ליבנה. שהאשורים טענו שניצחו בו ניצחון מוחץ, אך החוקרים אינם בטוחים בנכונות הטענה.לפי ויקיפדיה, תהרקה: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%94%D7%A8%D7%A7%D7%94 בסופו של דבר השפיעו המצרים על הנוכחות האשורית ביהודה, שכן השמועה"הִנְנִי נֹתֵן בּוֹ רוּחַ וְשָׁמַע שְׁמוּעָה […] כִּי שָׁמַע כִּי נָסַע מִלָּכִישׁ […] וַיִּשְׁמַע אֶל תִּרְהָקָה מֶלֶךְ כּוּשׁ לֵאמֹר הִנֵּה יָצָא לְהִלָּחֵם אִתָּךְ" (מל"ב י"ט 9-7).  שישמע סנחריב בהמשך על תרהקה מלך כוש תגרום לו לעזוב את יהודה ולמהר לארצו.
רבשקה ממעיט בערך הצבא היהודאי. הוא צודק מספרית, אך בוחר לעשות זאת בצורה שאינה משרתת אותו. 2,000 סוסים אינם יכולים לעזור במצור, ולצבא היהודאי אין בהם צורך. פרשיו וסוסיו של רבשקה הם רק נטל על צבאו הצר על ירושלים.
רבשקה מנבא רעב וצמא לעם אם לא ייכנעו לאשור, אך לעם בירושלים יש מים רבים וכנראה גם מזון מספיק. לעומת זה, לצבא האשורי אין מים – רבשקה עומד בתעלה היבשה של הברכה העליונה במסילת שדה כובס.
רבשקה מזכיר את אלוהים במסגרת שלושה טיעונים (י"ח 22, 25, 35-32). הוא טוען שהאל כועס על הריסת במותיו. טענה זו הייתה משכנעת את יושבי הפריפריה שמקומות הפולחן שלהם נותצו, אך לא את אנשי ירושלים שלמעשה הרוויחו מהתהליך; מעמדו של בית המקדש בירושלים עלה בעקבות ריכוז הפולחן.
בחינה רציונאלית, אם כן, של נאום רבשקה מרוקנת ממנו את תכניו. ואולם העם היושב בתוך ירושלים חש מאוים. ערי יהודה האחרות נכבשו, ותושביהן הוגלו; צבא חזק עומד למרגלות החומה, ודברי רבשקה מטילים מורך ואימה בלב העם. כך אפשר ללמוד מדברי השרים לרבשקה (י"ח 26), משתיקתו של העם (י"ח 36) ומקריעת המלך ושריו את בגדיהם (י"ח 37, י"ט 1).

מה הייתה מגמתם של עורכי ספר מלכים בהכנסת את הנאום הגדוש טעויות ואי-דיוקים?
כדי לענות על שאלה זו יש לקרוא את תפילתו של חזקיה ואת נאום התשובה של הנביא ישעיה. חזקיה שולח את שריו בבגדי אבל אל הנביא, ובפיהם המסר:

יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה. אוּלַי יִשְׁמַע ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל דִּבְרֵי רַבְשָׁקֵה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֲדֹנָיו לְחָרֵף אֱלֹהִים חַי וְהוֹכִיחַ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַע ה' אֱלֹהֶיךָ וְנָשָׂאתָ תְפִלָּה בְּעַד הַשְּׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה (י"ט 4-3).

היום הוא נורא ואיום, מצב העם הוא כמצבה של יולדת תשושה ונטולת כוח, שאיננה מצליחה להפעיל לחץ כדי ללדת את תינוקה, ומסתכנת במותה ובמותו. בהמשך הפרק המלך מבקש:

אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ […] אָמְנָם ה' הֶחֱרִיבוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר אֶת הַגּוֹיִם וְאֶת אַרְצָם. וְנָתְנוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם בָּאֵשׁ כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה כִּי אִם מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן וַיְאַבְּדוּם. וְעַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ הוֹשִׁיעֵנוּ נָא מִיָּדוֹ וְיֵדְעוּ כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהִים לְבַדֶּךָ (י"ט 19-15).

בדברים אלה מצהיר חזקיהו, שה' הוא האל היחיד, שליטו הבלעדי של העולם – ומייחל להתערבות אלוהית, להתגלות שתוכיח לאשורים מי השליט האמיתי בעולם.
ואכן הנביא "מספק את הסחורה". הוא פותר את הבעיה המיידית של המצור האשורי בקלות:

כֹּה אָמַר ה' אַל תִּירָא מִפְּנֵי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֹתִי. הִנְנִי נֹתֵן בּוֹ רוּחַ וְשָׁמַע שְׁמוּעָה וְשָׁב לְאַרְצוֹ וְהִפַּלְתִּיו בַּחֶרֶב בְּאַרְצוֹ (י"ט 7-6),

ואחר כך מאשר את שליטתו של ה' בעולם ובהיסטוריה:

בָּזָה לְךָ לָעֲגָה לְךָ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן אַחֲרֶיךָ רֹאשׁ הֵנִיעָה בַּת יְרוּשָׁלִָם. אֶת מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ וְעַל מִי הֲרִימוֹתָ קּוֹל וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל […] וְשַׂמְתִּי חַחִי בְּאַפֶּךָ וּמִתְגִּי בִּשְׂפָתֶיךָ וַהֲשִׁבֹתִיךָ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּאתָ בָּהּ […] כֹּה אָמַר ה' אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֹא יָבֹא אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְלֹא יוֹרֶה שָׁם חֵץ וְלֹא יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן וְלֹא יִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ סֹלְלָה. בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יָבֹא בָּהּ יָשׁוּב וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבֹא נְאֻם ה'. וְגַנּוֹתִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי (י"ט 33-21).

ואמנם סיפור המצור של סנחריב על ירושלים מסתיים בכישלון:

וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים. וַיִּסַּע וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיֵּשֶׁב בְּנִינְוֵה. וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר בָּנָיו הִכֻּהוּ בַחֶרֶבסנחריב אכן נרצח על ידי בניו, אלא שהרצח אירע כ-20 שנה אחרי המסע לכיבוש יהודה. הסופר המקראי מחבר את שני האירועים כדי ליצור את הרושם שמי שמנסה לפגוע בעמו של אלוהים נענש עונש קשה במיוחד.  וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט וַיִּמְלֹךְ אֵסַר חַדֹּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו (י"ט 37-35).

אם כך, כגודל הגאווה והשחצנות שבדברי הנאום של רבשקה – כן גודל הלעג על נפילתו.
זהו עיקר הסיפור. מי ששולט באמת הוא ה', ולא כוח צבאי או לוחמה פסיכולוגית מוצלחת ככל שתהיה. הוא המחליט, הוא המגן, הוא הנלחם, הוא המושיע.
זאת הסיבה שנאומו של רבשקה הובא בפרטי פרטים. כל כוונת עורכי הספר לבוז לרבשקה, ללעוג לאשור, להראות לקוראים עד כמה מאמצי רבשקה מגוחכים לעומת עוצמת האל היחיד.מה שעזר לבסס את הרעיון הייתה העובדה ההיסטורית שירושלים אכן ניצלה ולא נכבשה על יד האשורים. התנ"ך עצמו מביא שתי סיבות לנסיגה האשורית: ה"שמועה" ששמע סנחריב על תרהקה הַמְסַכֵּן את ממלכתו, ומלאך האלוהים שהכה בִּצְבָא הצרים – 185,000 חיילים בלילה אחד, שמועה שאפשר בקלות להסביר כמגפה שהתפשטה בצבא, אולי בגלל תנאים סניטרים ירודים. החוקרים מוסיפים עוד סיבות אפשריות: כניעת יהודה, שייתרה את הצורך בכיבוש ממשי, או הסתפקותה של אשור בכיבוש לכיש, שהייתה העיר השנייה בגודלה ביהודה ושלטה בפלשת, שאותה כבשו האשורים מחדש.  נאום רבשקה הוא נאום המנסה ללעוג ליהודאים ולאלוהיהם, אך לועג בעיקר למי שנשא אותו.

אחרית דבר
קצת יותר מ-20 שנה לפני המסע האשורי לירושלים נכבשה שומרון, וממלכת ישראל נהרסה בידי האשורים. אך ירושלים, שאותה ניסו אותם אשורים לכבוש, ניצלה ברגע האחרון מחורבן. נבואת ישעיהו הנוגעת למפלת אשור התקיימה:

כֹּה אָמַר ה' אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֹא יָבֹא אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְלֹא יוֹרֶה שָׁם חֵץ וְלֹא יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן וְלֹא יִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ סֹלְלָה. בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יָבֹא בָּהּ יָשׁוּב וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבֹא נְאֻם ה'. וְגַנּוֹתִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי (ישעיהו ל"ז 35-33).

השפעת המאורע הגדול הזה, שנתפס בעם כנס אלוהי, הייתה עמוקה ונמשכה הרבה מעבר לתקופה שבה אירע. כמאה שנה אחר כך, בימי ירמיהו, ניסה הנביא להציג לעמו את התפיסה כי אם לא ישנו דרכיהם ויתחילו להתנהג בצורה מוסרית – צפוי לירושלים ולמקדשה חורבן. העם לא קיבל את דבריו: הם היו בטוחים שהאל מגן על עירו ועל בית מקדשו גם בזמנם, כמו שהגן עליהם בזמן חזקיהו.

הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' (ירמיה ז 4),

הם חזרו וקראו ולא הקשיבו לנביא ולתוכחותיו. באוזניהם הדהדו, כנראה, נבואות ההצלה והנחמה של ישעיהו, עד החורבן עצמו.

הרחבה – כציפור בכלוב

מה באמת קרה שם? איך מסבירים היסטוריונים את נסיגת הצבא האשורי?
יוספוס והרודוטוס מספרים על מכת עכברים שכרסמו את כלי הנשק של האשורים במסעם הצבאי ואילצו אותם לעצור את המסע.
יש הסבורים כי את צבא אשור פקדה מגפה. התנאים הסניטריים של צבא הצר על עיר – קשים, ובהיעדרם סביר שהצבא יסבול ממגפות.
לדעת אחרים, מרידות שהתלקחו שוב במזרח – בבבל ובמָדַי – חייבו את סנחריב לחזור לארצו.

האם יש סתירה בין מנסרת סנחריב לבין התיאור המקראי?
לכאורה נראה שכן. כך מתאר סנחריב את המצור במנסרה המפורסמת:

בטור השלישי של מנסרת סנחריב, בשורה 18 נזכר "חזקיהו היהודי". מתוך: ויקיפדיה
בטור השלישי של מנסרת סנחריב, בשורה 18 נזכר "חזקיהו היהודי". מתוך: ויקיפדיה

לפי סנחריב, מתואר כאן ניצחון ענק: ערים בצורות נכבשו, אוכלוסייה עצומה הוגלתה, הושם מצור על עיר הבירה, וצבאות יהודה ובני בריתה הובסו תבוסה מוחצת.
איך אפשר להסביר את הפער בין שני התיאורים?

לא פעם יש מתח בין ציון עובדות לבין ה"אווירה" השׁוֹרָה על התיאור – דרכי התיאור, ההערכות וההסברים לעובדות. מתח זה מטה לעתים את הקורא לעמדה שנמצאת במתח עם העובדות המתוארות ואף מערערת עליהן.
אפשר להדגים תופעה זו על אירוע מחיי היום-יום בהקבלה לאירוע מקראי:

ד"ר רב צריח ומר מלכיאל מט נוהגים לשחק שש בש זה עם זה.
ד"ר רב צריח: "לאחר 13 משחקים דרמטיים ניצחתי את מלכיאל מט בשש בש בתוצאה 8:6." קשה לומר שמלכיאל מט אוהב שמנצחים אותו, אבל הוא ספג את זה איכשהו.
מלכיאל מט: "אני שחקן שש בש יחיד בדורו. ד"ר רב צריח, שנחשב בעיני רבים לשחקן טוב למדי, הפסיד אצלי ארבע משחקים רצופים. משחק אחד הוא הפסיד אצלי ב"מארס". הוא יודע שאני השחקן הטוב משנינו. אני יודע להפיק תועלת מכל מספר שיוצא לי בקובייה, ובעיקר אני שחקן עם העזה ומקוריות. מהלכיי הם בלתי צפויים ולכן הם מערערים את בטחונו של היריב. אני לא חושב שרב צריח ירצה לשחק נגדי עוד הרבה זמן."
האם, לדעתכם, תיאורו של ד"ר רב צריח מהימן?
האם יש ניגוד בין שני התיאורים באשר לתוצאות המשחק?

לכאורה נראה כי יש סתירה בין התיאורים, ולרגע אף נתפתה להאמין כי ד"ר רב צריח הוא המשקר כאן – כי התוצאה 8:6 נראית סותרת את דיווחו שלו עצמו, כשהוא אומר שהם שיחקו 13 משחקים (8:6 משמעותו 14 משחקים, לא כן?).
אולם שני שחקני השש בש מתארים אירוע אחד, ואין ביניהם סתירה. מהתרברבותו של מר מלכיאל מט אפשר אמנם לחשוב כי הוא שניצח במשחקים – אף כי הוא איננו אומר זאת. אפשרי הדבר שמלכיאל מט ניצח בארבעה משחקים רצופים, ואפילו ניצח במשחק אחד במארס וקיבל ניקוד כפול, אבל כל זה איננו סותר את התוצאה הסופית 8:6 לטובת ד"ר רב צריח. משחק ה"מארס" שבו השיג מלכיאל מט ניצחון כפול אף מסביר את הפער שבין תוצאת 8:6 לבין העובדה כי היו 13 משחקים ולא 14.

התבוננות במנסרת סנחריב מעלה תופעה דומה. כזכור, סנחריב הגיע ליהודה בשנת 701 לפנה"ס למסע עונשין. המסע התקיים כתגובה לניסיונו של חזקיהו מלך יהודה למרוד במלך אשור בעזרת ממלכות אחרות. תוצאות מסע העונשין מתוארות במשפט אחד במקרא – במל"ב י"ח 13:

וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּה עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת וַיִּתְפְּשֵׂם.

ואולם אף שסנחריב הטיל מצור על ירושלים, ולמרות נאומו השחצני של שר צבאו רבשקה מול חומות העיר, לא הצליח צבא אשור להבקיע את החומה, לפרוץ לעיר ולהגלות את תושביה.
מתיאורו של סנחריב אפשר לחשוב כי ניצחונו שלם. אין הוא מספר על כשלון המצור על ירושלים. סופריו מעדיפים לחרות את כתובת הראווה – "אותו (את חזקיהו) אסרתי כציפור בכלוב בתוך ירושלים עיר מלכותו". התיאור נכון – הוא אינו מספר כי הבקיע את חומות העיר, ועם זאת התיאור אינו שלם – הוא גם אינו מדווח על עזיבת העיר בלי שכבוש אותה.

ואם כך, על אמיתות הידיעה שסנחריב אכן לא כבש את ירושלים אנו שומעים גם מכתובת של סנחריב עצמו: הכתובת מספרת, בסגנון של התפארות, על האירועים. סנחריב אמנם מדגיש את הישגיו, והוא אכן כלא את חזקיהו כציפור בכלוב – אבל גם כתובת זו אינה מזכירה שסנחריב כבש את העיר שעליה צר.


ביבליוגרפיה
1. נ' אשכול, נ' שני ואחרים, משה אילן (מרכז), כציפור בכלוב – מלכות חזקיהו ביהודה, הוצאת תל, משרד החינוך, האגף לתכנון ולפיתוח תכניות לימודים, תשס"ג.
2. ב' עודד, מ' קוכמן (עורכים), מלכים ב', סדרת עולם התנ"ך, דברי הימים – ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2002.
3. י' קיל, ספר מלכים, סדרת דעת מקרא, מוסד הרב קוק, תשמ"ט.
4. ב' קפלינסקי, "נאומו של רבשקה בתעלת הברכה העליונה", אתר דעת: http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/neumo.htm

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics