/ מיזם התנ"ך

מי צריך את המקדש? – תפילת שלמה במלכים א' ח' 31-12

גילי קוגלר

גילי קוגלר

גילי קוגלר

שלמה מקים מבנה מפואר, עצום, גדול, שבנייתו היתה כרוכה במאמץ, בעבודה קשה שנמשכה שבע שנים, וגרמה סבל לרבים. הנה מגיעה השעה להכריז על השימוש במקדש, ולתת לו תוקף מקודש, כדי שיהיה לו שימוש. איך הופכים בניין מאבן למקום קדוש? ומי בעצם צריך את המקום הזה?

הדייר נכנס לגור בבית – חנוכת ביתו של האל
במאמץ רב ובעבודה קשה (מל"א ה' 16 – ו' 38, ז' 51-13) נבנה מבנה חדש ויקר במרכז ירושלים. המבנה החדש מפואר ויוקרתי, ודווקא משום כך, ללא אהדה ציבורית וקבלה שלו על כל חלקי הציבור עלול לעמוד בעיר כפיל לבן שאין לו הופכין. כדי שיהיה זה בית מרכזי ומבוסס בחיי העיר והממלכה דרושים יחסי ציבור מוצלחים שיפרסמו ברבים את ערכו מבחינת התרבות והדת. שלמה מודע לכך ופועל בעניין. את יחסי הציבור למקדש הוא פותח בטקס החניכה של הבית.
טקס חניכה הוא רגע היכנסותם של דיירים לביתם החדש.כמו במקרה של בית פרטי: דברים כ' 5; כ"ח 30. שלמה חונך את בית המקדש בהכריזו שהאל ייכנס לגור בבית ויתיישב בו:

אָז אָמַר שְׁלֹמֹה ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל: בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים (ח' 13-12).

הוא מספר על המהפך שיתרחש עם הקמת בית המקדש: בעוד שה' התכוון לשכון בערפל, דהיינו בעננים (תהלים ס"ח 5: לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת = לדוהר על העננים), הרי שעתה יוכל לשכון בביתו הנישא, הוא בֵּית זְבֻל (מל"א ח' 13). השורש ז-ב-ל באוגרית משמש ככינוי לאל, כמעין תואר 'נסיך' (גמברוני, 1980, עמ' 30). בפרק שלפנינו השם נקשר לאל, אך מתאר את ביתו, וכוונתו כנראה לעליונותו ולגובהו של הבית. בית רם ונישא, שבלשונו של ישעיהו השני מקבל משמעות של 'שמים' ממש: הַבֵּט משָּׁמַיִם וּרְאֵה מִזְּבֻל קָדְשְׁךָ וְתִפְאַרְתֶּךָ… (ישעיה סג' 15).
שלמה בונה לאל משכן של קבע. ואכן, ברגע ההכרזה הדברים מתרחשים מאליהם; הבית מתמלא בנוכחות לא רגילה של הענן, הוא 'כבוד ה":

וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה': וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה' (מלכים א' ח' 11-10).

כבוד ה' המיוצג על ידי ענן ממלא את הבית,הופעת האל מיוצגת בענן: שמות יט' 9, כ' 18; דברים ד' 11. והדבר משפיע אפילו על הכוהנים הקרובים לקודש.

בית לאלוהים???!
ואולם הדברים מעוררים תמיהה – האם ייתכן שהאל גר בתוך בית? ואם כך: מה הוא עושה שם? האם הוא נראה? האם אפשר לחוש בו? האם הוא משתמש במקום? ברהיטים ובחפצים? האם הוא אוכל? בעולם הקדום התשובות לשאלות הללו היו חיוביות. כך עולה מכתובת אֵסַרְחַדּון מלך אשור המספרת על חנוכת המקדש של האל אשור בעיר אשור:טור VII שורות 36-28. תרגום לעברית: א' (ו') הורוביץ, עולם התנ"ך, מלכים א, עמ' 84; על עניין זה בכתובת ובמקורות נוספים מן המזרח הקדום: ויינפלד, 1972, עמ' 250-249; הורוביץ, 1992, עמ' 78-76, 274-271 (ראו פרטים ביבליוגרפיים בסוף).

הושבתי את אשור מלך האלים בדביר אדנותו הנשגב מכון עולמים. את נִנֻרְתַ ואת האלים והאלות הצבתי במקומות עמידתם לימין ולשמאל. שחטתי פרים מריאים, טבחתי צאן, עופות השמים ודגי הים ללא מספר הרגתי. את יבול הים ותבואת הברים הערמתי לפניהם. שריפת הקטורת וריח השרף הטוב מכסים את פני השמים הרחבים בענן כבד. הגשתי לפניהם מתנות מכל העולם המיושב ותשורה כבדה ונתתי במתנה…

אחרי שאסרחדון משקם את המקדש מהריסותיו וממקם בתוכו חפצים וריהוט הוא מכניס במו ידיו את האלים לתוך המקדש, מאכילם ונותן להם מתנות.הרעיון שהאלים אוכלים במקדש נזכר גם בשירת הבריאה הבבלית "אנומה אליש" בתיאור הסעודה שעורכים האלים עבור האל מרדוך במקדש: 'ישבו האלים הגדולים, ויערכו הספלים, לכרה (=סעודה) ישבו' (אנומה אליש, לוח 6, שורות 75-74. 'בימים הרחוקים ההם', עמ' 42).  הפסוקים שראינו בפרק ח' (פס' 13-4) מכילים תפיסה לא רחוקה מזו, שלפיה, עם תום תהליך הבנייה, האל, שלמענו הבית נבנה, נכנס לשכון בו. ואולם לא זהו האל ששלמה מצייר בעיני רוחו…

בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים (פס' 12) – כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל-הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ (פס' 27)
– הילכו השניים יחדו?
ההכרזה על המקדש כעל מקום מושבו של האל מסייעת בהחלט בביסוס זכות הקיום של אותו מבנה מפואר, בין השאר בזכות יישור הקו עם תרבויות אחרות – "בשאר העמים האלים יושבים במקדשים, והנה גם אצלנו"! זהו המסר העובר לקהל שמתאסף במקום. כך מתבססת בראש ובראשונה יוקרתו של בית המקדש.
ואולם זה לא סוף הסיפור. שלמה מחזיק בהשקפה קצת אחרת על אודות מהות האל ומכאן על אופי המקדש ותפקידו.
נקרא את ההמשך. מה מטרת המקדש לפי תפילת שלמה? מפס' 15 עובר כחוט שני מסר אחר. בית המקדש נועד לשמש עבור שמו של האל, בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם (פס' 16). אין עוד זכר לתפקידו כמקום לישיבת האל (פס' 13). המסר החדש חוזר שוב ושוב:

(טו) וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּפִיו אֵת דָּוִד אָבִי וּבְיָדוֹ מִלֵּא לֵאמֹר: (טז) מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִד לִהְיוֹת עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל: (יז) וַיְהִי עִם לְבַב דָּוִד אָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (יח) וַיֹּאמֶר ה' אֶל דָּוִד אָבִי יַעַן אֲשֶׁר הָיָה עִם לְבָבְךָ לִבְנוֹת בַּיִת לִשְׁמִי הֱטִיבֹתָ כִּי הָיָה עִם לְבָבֶךָ: (יט) רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת כִּי אִם בִּנְךָ הַיֹּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי: (כ) וַיָּקֶם ה' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֵּר וָאָקֻם תַּחַת דָּוִד אָבִי וָאֵשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' וָאֶבְנֶה הַבַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (כא) וָאָשִׂם שָׁם מָקוֹם לָאָרוֹן אֲשֶׁר שָׁם בְּרִית ה' אֲשֶׁר כָּרַת עִם אֲבֹתֵינוּ בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (פס' 21-15)

שלמה (ועורך ספר מלכים עימו) מבינים שדברי התפילה במעמד חנוכת הבית יהיו מסמך מכונן שיצביע על עקרונות היסוד.ייחוס הרעיון לשלמה הוא לצורך ההסבר כאן. במחקר המקרא הטקסט מיוחס ליוצרים מאסכולות בעלות השקפות שונות שתרמו לטקסט בשלבים שונים של יצירתו בתקופה שאחרי פילוג הממלכה ואילך (למשל: הורוביץ, 1992, עמ' 277-262).  זהו מסמך המהווה הצהרה, כמו מגילת העצמאות שלנו; לתפילתו של שלמה יחזרו המונים שירצו ללמוד על אודות משולש היחסים בין האל, העם והמקדש. שלמה מתגייס אפוא להעביר מסר מורכב יותר לגבי הבית שבנה: קיומו נועד לשמו של האל בלבד, לא לישיבתו הפיסית. אם חשבנו שעם סיום הבנייה אלוהים ייכנס בכבודו ובעצמו לתוך ההיכל, טעינו. המקום ישא את שמו בלבד. הבית יוסיף להיות חשוב כי הוא קשור לאל, אך בדרך מופשטת יותר, בהתייחסות סמלית בלבד. המקום נושא את שמו של האל אך לא את נוכחותו הפיסית. זו התפיסה החדשה ששלמה רוצה להשריש, ניסוח יסודי שלה מופיע בשאלתו הרטורית בהמשך:

כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי (פס' 27).אותו רעיון עולה מן ההערה של המספר הכל יודע, שיש שיכנו אותו העורך, המשתרבבת לתיאור האירועים המתרחשים לפני התפילה: 'אֵין בָּאָרוֹן [אלא] רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' (פס' 9). הוא מבהיר שבארון מצויים שני לוחות אבנים ותו לא, ושאין לייחס בטעות לארון כוח אלוהי, כפי שעשוי להסתבר מן האירוע של הכהנים בפס' 11-10 המלמד על נוכחות האל במקום (ובמיוחד יש לו ביטוי בתיאורים במקומות נוספים: במדבר י 36-35; תהלים קלב 8).

שלמה מאמץ תפיסה רווחת שלפיה הבית נבנה כדי לשמש מכון לשבתו של אלוהים (פס' 12), אך בונה עליה קומה נוספת (או למעשה מקצץ לה מרפסת). הוא אינו יכול למחוק לגמרי את התפיסות הקדומות, אך מביע השקפה תיאולוגית חדשה ההופכת את הדברים: האל הוא גדול ובלתי נתפס, ולכן אין אפשרות לצמצמו לתוך מבנה אחד, גדול ומפואר ככל שיהיה, לפיכך הוא עצמו לא ישכון במקדש אלא שמו.

אם כך – מי צריך את המקדש?
אם האל לא ישתמש במקדש כבית – מי ישתמש בו? מה יהיה תפקידו?
נתבונן בפס' 27 – 32: שלמה מבהיר שהאל, הגדול מכדי להיכלל בשמים או ב'שמי השמים', לא יישב עַל הָאָרֶץ (פס' 27), וכל שכן לא יצמצם עצמו לבית המקדש: אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי (שם). יש לצפות אם כן שיחסיו של האל עם העם לא יהיו מתוך המקדש אלא מבחוץ. כבר ברגע הזה, רגע החנוכה, שלמה מבקש שממקום מושבו בשמים (פס' 30), האל יפנה את תשומת ליבו למלך ולתפילותיו

וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ יְהֹוָה אֱלֹהָי לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם (פס' 28).

לשם כך האל מתבקש להביט ממקומו הנשגב אל עבר המקום שבו ישכון שמו:

לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם (פס' 29).

רק אחרי שיפנה, ויביט, יוכל להאזין לתחינת נתיניו:

…לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה: וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע… (פס' 30-29).

התפילה מכילה רשימה של ציפיות לפעולת האל: וּפָנִיתָ; וְשָׁמַעְתָּ; וְסָלָחְתָּ; וְעָשִׂיתָ; וְשָׁפַטְתָּ (פס' 32-28), ואולם מסתבר שמעורבותו תיעשה מבחוץ. הוא יכוון את מבטיו ויכרה את אוזניו אל עבר המקדש, הוא ישמע את התפילות ויגיב, מרחוק.

כל בני האדם – וללא צורך במגע פיזי
המקדש יהווה מוקד לפניית העם לאל. אליו יתנקזו התפילות. בראש ובראשונה של המלך, (תְּפִלַּת עַבְדְּךָ, פס' 28) ושל העם (פס' 30). יהיה זה מקום התיווך של העם עם האל, מעין שטח מפורז וניטרלי בין שמים לארץ, צינור תקשורת. בהיותו כזה ישרת בראש ובראשונה את צרכי העם ולא את צרכי האל. הם יפנו אליו כיחידים וכציבור, כפי שמלמדת רשימת הדוגמאות למצבים של תפילה של העם;ובולטת העובדה שלעומת התיאור בפסוקי המסגרת בתפילת שלמה עצמה נעדר תפקידו של המקדש כמקום פולחן וזבח.  בנסיבות של תודעת חטא פגיעה איש ברעהו (פס' 31), בתבוסה מול אויב (פס' 33), במצב של בצורת (פס' 35) ורעב (פס' 37), בדרך למלחמה ובהיותם בשבי ובגלות (פס' 46 ואילך).אף נוכרים יפנו אליו באמצעות המקדש (פס' 42-41). כל אלה מפרטים את העקרון המוצג באמירה של שלמה:

וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ (פס' 30).

זוהי אמירה פרדיגמטית המבהירה את אופן העבודה:
הנתינים – הן המלך והן העם יתפללו (פס' 30א. ובדוגמאות: פס' 33, 35, 38, 44, 47, 48)
ואלוהים ישמע את התפילות שיגיעו 'אל מקום שבתו' אֶל הַשָּׁמַיִם. ומשם, מן המרומים, ישלח להם את מחילתו (פס' 30ב. ובדוגמאות: פס' 34, 36, 39, 45, 50).אם כי לצד סליחה יהיה גם משפט; חסד לצד דין, תכונות המצויות באל זו לצד זו (פס' 30, 32).
והנה, כבר מן האמירה העקרונית ואף מן הדוגמאות אנו למדים שכפי שהאל בשמים ואינו נכנס למקדש עצמו, כך העם הפונה לאל באמצעות המקדש, אין הכרח שישהה במקום. אדם פרטי שחטא יכול לבוא עד לִפְנֵי מִזְבַּחֲךָ בַּבַּיִת הַזֶּה ולהתפלל שם (פס' 31); וכך גם העם לאחר שניגף מול האויב וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה (פס' 33); ואולם במצבים מסוימים די יהיה לפנות בתפילה אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה (פס' 35) כמו במצב של בצורת, או רעב. אז אדם יוכל פשוט לפרוש את כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה (פס' 38), ויזכה להיענות של האל. גם הנכרי מארץ רחוקה יישמע על ידי האל אף אם התפילה תיעשה מרחוק, אֶל הַבַּיִת הַזֶּה (פס' 42), והוא הדין בהזדמנויות שהמתפללים יהיו לוחמים היוצאים לשדה הקרב בחוץ לארץ, שאז לא תהיה ברירה והתפילה תהיה רק דֶּרֶךְ הָעִיר… וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ (פס' 44), וכל שכן במקרים עתידיים של שהיית העם בשבי ובגלות (פס' 47-45). התפילה תהיה דֶּרֶךְ אַרְצָם ודרך הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ (פס' 48).הרעיון לקוח מן המאמר: http://tora.us.fm/tnk1/nvir/mlkima/tfilt_jlmo.html החסר את שם המחבר ומציין בהערה שהדברים נלמדו בהרצאה מפי הרב י' סמט, מפתח תקווה.
הדוגמאות מלמדות כמה כוח טמון במבנה החדש, שעל אף שהוגדר כמקום תיווך אינו מחייב נוכחות פיסית במקום; בוודאי לא של האל, אך אף לא של העם. עוצמתו של המקדש כה רבה, עד שהשפעתו רבה גם מחוצה לו ואף מעבר לרדיוס הקרוב אליו. העם יפנה לאל באמצעות פנייה אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, אל המוסד המכובד שזה עתה נבנה. הוא יפנה 'אל' ולא 'מ'. מכל נקודה בארץ או בעולם אפשר יהיה להתכוון ולכוון את המבט או את הלב 'דרך' מקום התיווך, והאל, תמיד וללא יוצא מן כלל, ישמע את הדברים.מנוגדת לתפיסה הזו השקפתו של יחזקאל, כפי שהיא עולה מתשובתו השלילית והזועמת לבקשת הזקנים 'לדרוש את האל' ממקום שהייתם בגלות (יחזקאל כ 3-1, 44-31).
בנקודה זו עשויה להתעורר השאלה מה יקרה במצב של חורבן המקדש. התפילה רומזת לשלב בהיסטוריה של שבי וגלות העם בארץ זרה אך אינה מנבאת את חורבן המקדש. האם על פי תיאור זה אובדן עתידי של המקדש יותיר את העם ללא ערוץ תקשורת עם האל? נראה שלאו דווקא. שהרי די בהפניית המבט דרך הארץ העיר ולכיוון הבית, כדי שאלוהים ישמע ויגיב (פס' 50-49), אזי ייתכן שגם בהיעדר המבנה עצמו עצם התודעה והסמליות של המקום הן שישמרו על קו התקשורת עם האל והתפילות ימשיכו…

מה מהווה המקדש עבור שלמה המלך – בלי פוליטיקה אי אפשר
העם הוא שזקוק למקדש וישתמש בו. אבל עוד מישהו זקוק לו מאד, ולא רק לצורכי תפילה לאל. נחזור לפסקה הקודמת בפרק. הפעם נסמן את ההתייחסויות של שלמה לעצמו:

(טו) וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּפִיו אֵת דָּוִד אָבִי וּבְיָדוֹ מִלֵּא לֵאמֹר: (טז) מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִד לִהְיוֹת עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל: (יז) וַיְהִי עִם לְבַב דָּוִד אָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (יח) וַיֹּאמֶר ה' אֶל דָּוִד אָבִי יַעַן אֲשֶׁר הָיָה עִם לְבָבְךָ לִבְנוֹת בַּיִת לִשְׁמִי הֱטִיבֹתָ כִּי הָיָה עִם לְבָבֶךָ: (יט) רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת כִּי אִם בִּנְךָ הַיֹּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי: (כ) וַיָּקֶם ה' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֵּר וָאָקֻם תַּחַת דָּוִד אָבִי וָאֵשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' וָאֶבְנֶה הַבַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (כא) וָאָשִׂם שָׁם מָקוֹם לָאָרוֹן אֲשֶׁר שָׁם בְּרִית ה' אֲשֶׁר כָּרַת עִם אֲבֹתֵינוּ בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (פס' 21-15)

אין חולק ששלמה הוא בנו של דוד, ואף על פי כן שלמה טורח כמעט בכל אזכור של דוד לצרף לו, במקום תואר המלך, את תואר האב, דָּוִד אָבִי (פס' 15, 16, 18). שלמה רוצה להבהיר כאן משהו אחת ולתמיד: "אני בנו של המלך שנבחר על ידי האל, ומכאן שאף אני מחזיק באותו מעמד, אף אני נבחר!". העיסוק בנושא חושף סוגיה שכנראה לא היתה פשוטה בחייו – זכותו על המלכות.שהרי לא מן האל קיבל שלמה אישור רשמי למלוך, ויש שיאמרו שגם לא היתה זו כוונתו הראשונה של המלך… בעיקר היתה זו המוטיבציה של אמא פולניה שהניעה את העניינים (מלכים א' א').  פרויקט הבנייה שירש מדוד הוא לא עוד פרויקט ארכיטקטוני, אלא מהלך קריטי שיעזור לבסס את תוקף מלכותו. אמנם דוד הגה את הרעיון, אך שלמה הוא קבלן הביצוע, שקיבל על כך גושפנקא אלוהית: …כִּי אִם בִּנְךָ הַיֹּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי (פס' 19). זוהי האסמכתא של שלמה למפעל חייו. אך משמעותה רחבה יותר מאשר עניין הבנייה, זהו אישור לעצם מלכותו. המקדש הופך למזוהה עימו, גולת הכותרת של מלכותו. בתום בניית המקדש האל נותר עמום בנוכחותו במקום ודווקא המלך עומד איתן ונוכח יותר אי פעם.

הרחבה – האם ל'מקום' יש מקום?
בהתייחסויות שונות במקרא נשמעות תפיסות מגוונות בשאלת מקומו של האל ונוכחותו הפיסית. בני התקופה היו עסוקים בסוגיה, ותשובותיהם, כפי שהן באות לידי ביטוי במקרא, לא היו אחידות.
ישעיהו צייר את אלוהים יוצא ממקום שהותו בעת שביקש להעניש את יושבי הארץ:

כִּי הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ לִפְקֹד עֲוֹן ישֵׁב הָאָרֶץ עָלָיו וְגִלְּתָה הָאָרֶץ אֶת דָּמֶיהָ וְלֹא תְכַסֶּה עוֹד עַל הֲרוּגֶיהָ (ישעיה כ"ו 21).

באמירה זו הוא מייחס לאלוהים נוכחות פיסית במקום מסוים. מהו המקום?
יחזקאל נותן על כך את הדעת. בימים הקודמים לחורבן המקדש הוא חוזה ב'כבוד ה" היוצא מן המקדש:

וַיֵּצֵא כְּבוֹד ה' מֵעַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיַּעֲמֹד עַל הַכְּרוּבִים: וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וַיֵּרוֹמּוּ מִן הָאָרֶץ לְעֵינַי בְּצֵאתָם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וַיַּעֲמֹד פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' הַקַּדְמוֹנִי וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה (יחזקאל י' 19-18. וגם פס' 4).

הנביא מתאר פן פיסי של האל, זהו ה'כבוד' מבית היוצר ה'כוהני'. להשקפת יחזקאל בתוך המקדש נמצא, עד ערב חורבנו, האל או ביטוי פיסי מסוים שלו, והוא ישוב ויאכלס את המקדש עם בנייתו בשנית:

וּכְבוֹד ה' בָּא אֶל הַבָּיִת דֶּרֶךְ שַׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִים… וְהִנֵּה מָלֵא כְבוֹד ה' הַבָּיִת (יחזקאל מ"ג 5-4).

תיאור זה דומה לתפיסה המשתקפת בתיאור ההתרחשות בפרק שלנו, בפסוקים הקודמים לתפילת שלמה:

וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה' (מלכים א' ח' 11).

לעומת זאת, בתפילתו שלמה מדגיש, כאמור, גם תפיסה אחרת, שלפיה שמו של האל בלבד ישכון במקדש (פס' 16, 17, 18, 19, 20 ועוד).
לרעיון הזה יש ביטוי באמירה הקצרה של אלוהים הנאמרת במסגרת הדרישה להקים לו משכן במדבר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כה 8). המקדש הוא לאל ('לי'), אך נוכחותו לא תהיה בו אלא 'בתוכם'. לכך אולי התכוון שלמה כשביקש מהאל להביט בנתיניו ולשמוע לתפילותיהם, להיות בקרב העם, בזכות המקדש.ביטויים דומים לרעיון: ישעיה סו 1: כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי (מתנגד ישירות לרעיון שאלוהים נח – תהלים קלב 8, 14); תהלים נ 13-12: אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ: הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה.
המורכבות בסוגיית נוכחותו הפיסית של האל המשתקפת מן הכינוי שניתן לאל בימי חז"ל – המקום.מקור הכינוי כנראה ברמז לאלוהים באמירה של מרדכי לאסתר: כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר… (אסתר ד' 14).  כפי שמסביר רב אמי במדרש בראשית רבה:

מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו' (פרשה ס"ח פסקה ט').

בצורה דומה מסביר גם פילון האלכסדרוני:

אלוהים נקרא מקום מפני שהוא מקיף דברים, אבל אין הוא מוקף כלום, ומפני שהוא מפלט לכול, ומשום שהוא החלל של עצמו. האל, מכיוון שאינו מוקף כלום, הריהו בעל כורחו מקום עצמו.מתוך החיבור 'על החלומות' (Philo in nine volumes תרגום לאנגלית: F.H. Colson, כרך 5).

אלוהים אינו נמצא בתוך דבר, אין לו מקום, אך הוא עצמו מכיל דברים ומהווה את המקום להם ולעצמו.
מקומו של האל אם כן אינו במקדש, אך גם לא בשמים. מקומו בשום מקום מסוים ובכל מקום. שני טקסטים נוספים מביעים את הרעיון הזה:

שאל גוי אחד את רבי יהושע בן קרחה: מה ראה הקב"ה לדבר עם משה מתוך הסנה? אמר לו: אילו מתוך חרוב או מתוך שקמה – כך היית שואלני… למה מתוך הסנה ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה אפילו סנה בלבת אש (מדרש שמות רבה פרשה ב פסקה ה).

אלוהים אפוא נמצא בכל מקום, 'אפילו בלבת אש'. כדברי יהודה עמיחי:

במרחק שתי תקוות מן הקרב, חזיתי שלום.
ראשי הֶעייף מוכרח ללכת, רגלי חולמות חלום.
האיש השרוף אמר: אני הסנה שבער ואכל, גְשָה הלום,
מותר לך, השאר נעליך על רגליך. זה המקום.
(יהודה עמיחי, מתוך: 'בזווית ישרה – מחזור מרובעים')http://www.chagim.org.il/ListPages.aspx?catid=174#יהודה עמיחי.

את אלוהים (או את התקווה ואת השלום) אין צורך לחפש במקומות של טוהר וקדושה, גם לא במקדש. אלוהים פה. בתוך המלחמה, גם בתוך הרע.


ביבליוגרפיה
1. חמ"י גבריהו, 'בית מקדש בירושלים לאלוהים שאין דמות ותמונה', בית מקרא ל, תשמ"ה, עמ' 155-142
2. גמברוני, 1980 =
J. Gamberoni, 'זְבֻל',, in: G.J. Botterweck and H. Ringgren (eds.), TDOT 4 (Theological Dictionary of the Old Testament), Michigan 1980,29-31(German original: 1975)
3. הורוביץ, 1992 =
V. (A.) Hurowitz, I have built you an exalted house :‎ temple building in the Bible in light of Mesopotamian and Northwest Semitic writings, JSOTS 115, Sheffield 1992
4. ויינפלד, 1992 =
M. Weinfeld, Deuteronomy and the Deuteronomic school, Oxford 1972
5. עולם התנ"ך – מלכים א, תל אביב 1994
6. ש' שפרה וי' קליין, בימים הרחוקים ההם – אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, תל אביב תשנ"ח

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics