סיפור המרגלים בביתה של רחב, בהיערכות העם לכניסה לארץ, שונה מהפרקים הסמוכים לו. אין בו נאום אלוהי, אלא עלילה צבאית: התרחשות אנושית, נוכחות נשית. מסע ריגול העובר בין הסתרה לגילוי, בין פחד לפתרון. יהושע ומרגליו מצד אחד, מלך יריחו ושליחיו מצד שני, ובתווך ביניהם –רחב ומשפחתה.
הפרק נפתח בשליחת מרגלים ע"י יהושע (פס' א), ונחתם בחזרתם אליו (פס' כ"ב-כ"ד). בין יציאת המרגלים לשיבתם, עולה מתח של "כמעט תפיסתם" בידי המלך (פס' ב'-ז'), ומתוארת תחבולת רחב. לאחר נאומה ובקשתה לשבועת הצלתה (פס' ח'-י"ג), נענים לה המרגלים (פס' י"ד-כ'), והמפגש ביניהם מסתיים בקשירת תקוות השני בחלון (פס' כ"א).
מבעד לסיפור הגלוי, על גורל המרגלים ועתיד העיר – נרמז דיון סמוי בשאלות הכניסה לארץ: סוגיות של זהות, חברה ונאמנות. שאלת המירקם הנכון בין עם ישראל ליושבי הארץ. הקריאה מסקרנת הן ביחס להתפתחות העלילה, והן ביחס לאידיאולוגיה שבה. מי יחיה ומי ימות, במישור הסיפורי; מה מוסרי ולמי, במישור הפרשני. ננסה להבין את אמירות הסיפור, ואת דמויותיו.
האם רחב הזונה היא דמות מרשימה או דמות בזויה?
מרגלי יהושע מגיעים לבֵּית-אִשָּׁה זוֹנָה, וּשְׁמָהּ רָחָב (יהושע ב, א'). מי היא, ומה טיבה?
מצד אחד, הגדרתה היא זונה, תואר קשה לא רק בעברית המודרנית אלא גם בעולם המקרא: זעקת שמעון ולוי: הַכְזוֹנָ֕ה יַעֲשֶׂ֖ה אֶת־אֲחוֹתֵֽנוּ (בראשית לד, ל"א), או דברי נביאים המדגישים את חומרת האומה בעזרת התואר זונה (למשל יחזקאל טז, ט"ו–י"ז) – גם בסיפורה של רחב, זוהי מילה טעונה.
בנוסף לכך, ביתה של רחב ממוקם בקיר החומה, שהוא שוליים פגיעים של העיר. רחב שייכת כנראה לפריפריה, הן חברתית והן גיאוגרפית. ביטחונה נדמה רעוע.
מצד שני, אזכור שמה הפרטי של גיבורת הסיפור – רומז לחשיבותה, ובולט הן על רקע נשים רבות ללא שם בספרות המקרא והן על רקע הדמויות האנונימיות בפרק. כך בסיפור מופיעים האנשים, המרגלים, השליחים, מלך יריחו – וביניהם בולטת אישה עצמאית הנזכרת בשמה.
זאת ועוד, מחשבתה עצמאית עד כדי תעוזה חצופה. נדגים זאת בקריאת הממשק עם מלך יריחו. המלך מורה לרחב להוציא את האנשים מביתה. מעניין שהוא חש צורך לנמק את פקודתו: כִּי לַחְפֹּר אֶת-כָּל-הָאָרֶץ, בָּאו (יהושע ב, ג'). צורת פנייה כזו יכולה לרמוז ליחס של כבוד לרחב, למעמדה. לרגע נדמה שרחב תציית להוראת המלך: וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת-שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים (שם, ד'), אולם המשך הפסוק מתאר כי במקום להוציא את המרגלים מביתה היא מצפינה אותם בו. במקום להסגירם, היא מחביאה אותם, ובמקום לגנות את המרגלים – היא מגנה עליהם.
כך, לא רק שמה המפורש רומז לעצמאותה, אלא גם דרכי התנהלותה. מול מלך יריחו ומול המרגלים, במעשים ובמילים – רחב מצטיירת כאישה חכמה, שאינה נאלמת או נעלמת מול הגברים שעמה, אלא מכוונת את האירועים כרצונה. דואגת למשפחתה, ומצליחה בפועלה.
בתמונת היחסים בין רחב לדמויות בסיפור – עולה כי היחס אליה הוא מוקיר ומכבד: מלך יריחו מכיר את רחב ופונה אליה בפקודה המלווה בהסבר, שליחיו סרים להנחיותיה, והמרגלים נענים לבקשתה. רחב מכוונת את המציאות כראות עינה.
הפער שנוצר בין הגדרתה החברתית, לבין דרכי התנהלותה בסיפור – נגלה בדברי הפרשנים, שהמילה 'זונה' העסיקה אותם בסיפור זה. כדברי רד"ק: זונה "כְּמִשְׁמָעָהּ, אוֹ מוֹכֶרֶת מָזוֹן". על-פניו, פירוש רש"י המפורסם "מוֹכֶרֶת מִינֵי מְזוֹנוֹת" אינו מתאים להיקרויות המילה זונה בספרות המקרא. כך, למשל, אמו של יפתח (שופטים יא, א'), נשות משפט שלמה (מל"א ג, ט"ז), אזכור הזונה במשלי (משלי ו, כ"ו), ועוד – בכל אלו נדמה שפרשנות המילה זונה היא כפשוטה. ייתכן, שהמניע לפירוש זונה לפי השורש זו"נ, כ'מוכרת מזון', מושפע מתרגום יונתן, "פונדקיתא", ולשונו של יוסף בן מתתיהו על הסיפור (קדמוניות היהודים, 5:7), הרומזים לשירותי אכסניה למתארחים אצל רחב. ייתכן גם שזו קריאה נאמנה לפרשנות דמותה בסיפור עצמו, כמי שנותנת שירותי מזון, מין ולינה, וכמי שמצטיירת בהתנהלותה כבעלת יכולת משא ומתן, מעמד והשפעה.
האם צריך להכריע בין הגדרות שייכותה לשכבה מוחלשת, לבין הצטיירות רחב כאשת משא ומתן ממולחת?
שני ההיבטים בדמותה של רחב – סותרים או משלימים?
לצד הפער בין פרשנות רחב כמרשימה לפרשנותה כרחב הזונה – ייתכן כי חכמתה המעשית של רחב אינה בניגוד להגדרתה החברתית. כמו תמר שהתחפשה לזונה על אם הדרך, ובעקבות כך הודה יהודה שצדקה ממנו (בראשית לח), גם רחב, מחלון ביתה על הדרך, רואה נכוחה. כמו מיכל אשר מילטה את דוד מהחלון (שמ"א יט), יעל שהתבקשה אך סירבה להצפין את סיסרא (שופטים ד), והאישה החכמה במרד אבשלום שהטעתה את הרודפים (שמ"ב יז, י"ז-כ"ב) – מצטרף סיפור רחב לסיפורי נשים ממלטות ומצילות, משקרות בתחבולה ומושיעות. דגם האישה המגינה ומצילה – מוסיף לרגעי מאבק איזו אנרגיה זוגית, נשית, אהבת אישה שמכניסה תחת כנפה כאם ואחות. רחב הזונה, אשר פותחת את ביתה וליבה, מתאימה לדגם זה. לצד הנשים שלעיל נוסיף גם את רות, ונציע כי רחב מצטרפת לדמויות נשיות חזקות במקרא, הנמצאות במיקום חמקמק בין זרות לשייכות, ויוצרות שילוב מעניין בין נוכחות גוף, לחכמת הלב. בהגדרתה רחב היא זונה; סיפור התנהגותה משקף שכל חריף ולב דואג למשפחה. האם אלו היבטים משלימים? ניגודיים? מתאימים? הקורא יכריע בפרשנותו.
מה מניע את רחב? האם ראויה לתואר חסידת אומות העולם?
בעוד שליחי המלך רודפים מהר להשיג את המרגלים, וסוגרים היטב את השער, לשווא, רחב עולה לגג לדבר עם המרגלים המוצפנים בביתה, ונואמת בשבח אלוהי ישראל. מה מניע את רחב בפעולתה: הכרת גודלו של האל? מסירות אנושית להצלת אנשים שבאו אל ביתה? דאגה לעצמה? ניכור מעמה?
השערת המחקר ביחס להכרת גודלו של האל בדברי רחב, רואה בפסוקים ט'-י"א, המכירים באלוהי ישראל – תוספת דויטורנומיסטית מאוחרת. אפילו כך, ניתן להבין את הימורה של רחב על הצלת מרגלים בתמורה להצלת משפחתה, כדברי הפירוש "ראשון לציון" (של ר' חיים בן עטר, המכונה 'אור החיים הקדוש', נולד במרוקו ב1696):
יוֹתֵר טוֹב הוּא לָהּ שֶׁתַּעֲשֶׂה עִמָּהֶם טוֹבָה וְיִשָּׁבְעוּ לָהּ שֶׁלֹּא יִגְּעוּ בָּהּ יָד וְתֵשֵׁב לָבֶטַח מִמַּה שֶׁתּוֹצִיאֵם וְיַהַרְגוּם… יוֹתֵר טוֹב שֶׁתִּהְיֶה לָהּ נַפְשָׁהּ לִפְלֵיטָה
לפיכך, בשונה מבת פרעה, שפרה ופועה – רחב אמנם מסתכנת בסרבנות (נסתרת) למלך, אך נדמה כי זו הצלת החיים הנובעת (גם?) ממניעים אישיים. ככל הנראה, רחב הרחיקה ראות ובחרה להמר על כך שהעם המגיע מהמדבר – ידו תהיה על העליונה. היא הימרה על הקלף הנכון. ייתכן אפוא שסירוב ההסגרה למלך אינו רק חמלה טהורה, כי אם אינטרסים של הישרדות ותשוקת חיים.
מה יחס הסיפור ליהושע, ומה פשר הדמיון לפרשת המרגלים?
הפרק נפתח בשליחת המרגלים ע"י יהושע, ועולה השאלה מדוע ראה צורך בהם. לא היה זה ציווי אלוהי הניתן ליהושע, אלא להפך. שהרי בפרק א, דברי אלוהים הבטיחו לו מפורשות: קוּם עֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה… כָּל-מָקוֹם, אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף-רַגְלְכֶם בּוֹ–לָכֶם נְתַתִּיו (יהושע א, ב'-ג'). הצרימה בין הבטחת האל לשליחת המרגלים, עלתה בשאלת אברבנאל בעקבות רלב"ג:
אֵיךְ יְהוֹשֻׁעַ שָׁלַח הַמְרַגְּלִים הָאֵלֶּה וְלֹא בָּטַח בִּדְבַר ה', שֶׁאָמַר אֵלָיו קוּם עֲבֹר??…
זאת ועוד, הפרק מתאר כיצד יהושע שולח מרגלים, והקורא נזכר בשליחת מרגלים קודמת, ותפקידו של יהושע עצמו שם (ספר במדבר, פרקים יג-יד; ספר דברים, פרק א). תיבת התהודה מעלה זיכרון טראומטי, כלשון המלבי"ם:
אֵיךְ שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ מְרַגְּלִים אַחֲרֵי שֶׁרָאָה הָרַע שֶׁנִּמְשַׁךְ מִשְּׁלִיחוּת הַמְרַגְּלִים בִּימֵי מֹשֶׁה??
נציע, כי בשונה מסיפור המרגלים שחווה יהושע כמרגל בעצמו, סיפור המרגלים ביריחו מסתיים בתקווה טובה: כזכור, סיפור המרגלים במדבר הוביל למצוקה ושבר, האריך את תקופת הנדודים והעלה את קשיי העם וכעס האל. סיפור מרגלי יריחו, לעומת זאת, נחתם בנימת הבטחה. למרות ששני המרגלים ששלח יהושע לא היו אנשים מרשימים: שמם לא נזכר והתנהגותם בעייתית (ראו על כך להלן, בסעיף הבא). למרות זאת (או אולי דווקא משום כך?) סיפורם לא יצר שבר בעם, ושליחותם נחתמה לטובה. אם 'הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַחִתּוּם' – סיפור המרגלים ביריחו נבדל במהותו מקודמו.
במעגל קריאת התורה בתפילת השבת – חז"ל צירפו לפרשת המרגלים בספר במדבר, את סיפור המרגלים ביהושע. בחיבור הזה, בין פרשת המרגלים במדבר להפטרה במרגלי יריחו – חז"ל יצרו חוויית קריאה המצרפת בין יהושע בצעירותו ובבגרותו: בין היותו אחד מן המרגלים לממנה מרגלים לשליחותם כמנהיג. שאלת הדמיון והשוני בין סיפורי המרגלים, ושאלת תפקידו ומחשבתו של יהושע, עולה בסמיכות זו. ניתן לתהות על יהושע, כפי הפרשנים שלעיל, אולם ניתן גם לראות בבחירת יהושע הזדמנות לתיקון. כך, לצד ביקורת הפרשנים על שליחת המרגלים, ניתן לשער סגירת מעגל מנחמת, בסיפורו של יהושע וסיפורו של העם. אולי יהושע בחר שני מרגלים בלבד, כניסיון לזקק מתוך 12 המרגלים במדבר רק את הגרעין החיובי, שהיה הוא עצמו שותף בו. אולי דווקא בחירת מרגלים שאינם ידועים ומכובדים עשויה להוביל לטוב, ואולי עצם התקדמות והתבגרות העם עשויים להשפיע לחיוב. המעבר מסיפור המרגלים שבו השתתף יהושע, לסיפור מרגלים שבו הנהיג בעצמו – מאפשר לסמן תקווה עדינה, של התקדמות ממשבר מיתולוגי, לתיקון וצמיחה.
האמנם תיקון? על ההתנהלות הרשלנית של מרגלי יהושע
המרגלים נשלחים בהוראת יהושע 'לראות את הארץ'. במהות הריגול ניצבת השאיפה לגלות בלא להתגלות, ובפרק מודגשת שליחתם חֶרֶשׁ (יהושע ב, א'), אולם כבר בראשית תפקידם – זהותם נחשפת. האם הליכת המרגלים לבית הזונה היא התחמקות עלובה משליחותם הרשמית, או להפך, ניסיון להגיע ללב העיר ואנשיה במיקום המאפשר אנונימיות ומפגש? אם הליכתם לבית הזונה היא גנאי להם – הרי זו ביקורת מפורשת בכתוב. אולם גם אם נפרש זאת כתחבולת ריגול חכמה – נאלץ להודות כי כוונתם חכמה אך מעשיהם אינם. שהרי, ניסיון הסוואתם כשל, ומלך יריחו מודיע לרחב אודותם.
רש"י, בעקבות המדרש, מפרש את שליחת המרגלים חֶרֶשׁ:
בְּרָז, כָּךְ תִּירְגֵּם יוֹנָתָן,
אָמַר לָהֶם: עֲשׂוּ עַצְמְכֶם כְּחֵרְשִׁים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַסְתִּירוּ דִּבְרֵיהֶם מִפְּנֵיכֶם.
דָּבָר אַחֵר: חֶרֶשׁ חֶרֶס, הַטְעִינוּ עַצְמְכֶם קְדֵרוֹת כְּדֵי שֶׁתִּהְיוּ נִרְאִין כְּקַדָּרִין.
שלושה כיוונים לעצות ריגול עולים בפרשנות רש"י למילה חרש: סודיות, התחזות לחרשים והתחזות לבעלי מקצוע. דומה, כי אף אחת מהן לא הועילה למרגלים, שזהותם ומטרתם נחשפו בראשית פעולתם. בנוסף לחשיפת הסוואתם, אלו דמויות שקולן כמעט לא נשמע, ופעולתן אינה מרשימה: חשיפתם מהירה, אין להם כל יוזמה, שתיקתם מוזרה, וגם לאחריה, דבריהם לרחב (פעם ראשונה בפרק – בפס' י"ד) וליהושע (פס' כ"ד) – אינם אלא התמסרות, הסכמה וציטוט של דברי רחב בעצמה.
המרגלים שמתגלים, ומה הדמויות יודעות
רחב, אשר לאורך הסיפור יודעת יותר מכולם, חוזרת ומדגישה שאינה יודעת: כֵּן, בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים, וְלֹא יָדַעְתִּי, מֵאַיִן הֵמָּה…. וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ–לֹא יָדַעְתִּי, אָנָה הָלְכוּ (יהושע ב, ד'-ה'). תשובתה של רחב חכמה: אינה מכחישה את הכל, אלא מכוונת כרצונה: מודה כי אכן באו אליה האנשים החשודים, אך חוזרת ואומרת שלא יודעת מאין ולאן. תפקיד הזונה שבאו והלכו ממנה – משכנע, ושליחי המלך מקבלים את עצתה השיקרית: רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם, כִּי תַשִּׂיגוּם (שם, ה').
רחב, לעומתם, מצליחה להיראות כזונה שאינה יודעת, ולטעון בתמימות: באו והלכו, לא ידעתי מאין ולאן. בניגוד למרגלים שהתגלו, הרי לשקר הגלוי של רחב – המלך ושליחיו מאמינים.
הקורא שותף לידיעותיה של רחב, ומבין כי המרדף לשווא. שליחי המלך רודפים אחר המרגלים בלא לדעת שכל צעד מרחיקם ממבוקשם. הקורא כמובן יודע זאת, ומבין שמהירות וזירוז השליחים אינם אלא תחבולה. גם לקראת סיום הפרק, מדגישים הפסוקים את יסודיות החיפוש של השליחים: וַיְבַקְשׁוּ הָרֹדְפִים בְּכָל-הַדֶּרֶךְ, וְלֹא מָצָאוּ. (יהושע ב, כ"ב) זו הולכת שולל אירונית, שהרי הריצה שגויה, אינה מקרבת אלא מרחיקה. הפער בין מחשבת שליחי המלך לבין ידיעת הקורא – מייצר בפרק קו אירוני, ששותפים לו רק המספר, הקורא ורחב.
זאת ועוד, גם לגבי שם אלוהים וקורות ישראל: נאומה של רחב, הנפתח במילה יָדַעְתִּי (שם, ט') אכן חושף ידע רב, היסטורי ונבואי: קריעת ים סוף, תבוסת מלכי האמורי, וניצחון המאבק שייפתח על הארץ – כל אלו נאמרים כידיעה פשוטה בדברי רחב. התעקשותה הכפולה לֹא יָדַעְתִּי (שם, ד'; שם, ה') מצטרפת לדמותה היודעת, אשר העבר וההווה בהירים לה, ולאור זאת היא מכוונת עתידה.
העמדת כל דמויות המשנה בפרק – מדגישה את רוחב מבטה של רחב, את דיוק פועלה של הגיבורה הראשית:
צמד המרגלים מצטיירים כאמור פאסיביים ולא מרשימים. הם נשלחו לראות את הארץ אך מבטם נדמה חלקי ולא מעמיק. תמונה דומה עולה מעיצוב שליחי המלך אשר לכאורה מנסים לעשות את המוטל עליהם, אולם ראייתם מוגבלת ומאמציהם יורדים לטמיון.
יהושע והמלך מפעילים את שליחיהם מלמעלה, ולא מופיעים בתפקיד מרכזי בפרק.
בינות למנהיגים מלמעלה, ולשליחים הפאסיביים בשטח, בולטת רחב: מבטה צלול, נוכחותה בטוחה. הקורא מצטרף בידיעותיו לרחב, באופן שמאפשר לו להבין את מעשיה, ולקלוט את האירוניה הנוצרת מהם.
חוט התקוה – לא מה שחשבנו. ואולי בעצם כן?
לקראת סיום העיסוק בסיפור רחב והמרגלים, נתמקד בתִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי, הנקשרת כסימן בחלון. מהו הסימן הזה? מה פירוש תקוות חוט? בחיפוש אחר המילה תקוה בתנ"ך, חיפוש שבימינו נוגע ברצון קיומי, נראה שיש שלושה פירושים למילה תקוה בתנ"ך: שם פרטי, תוחלת, וחוט.
רוב מוחלט של הופעות המילה תקוה הן במובן המוכר לנו כיום, במשמעות פילוסופית פסיכולוגית שמאפשרת ניצוץ מחשבה חיובית לעתיד. תקוה כמקבילה לתוחלת, או אחרית. למשל: "וְיֵשׁ־תִּקְוָ֥ה לְאַחֲרִיתֵ֖ךְ נְאֻם־ ה' וְשָׁ֥בוּ בָנִ֖ים לִגְבוּלָֽם" (ירמיהו לא, י"ז).
ואולם שני המופעים הראשונים של 'תקוה' במקרא, הם בסיפור רחב ביהושע. המרגלים נענים לבקשת רחב, ומנחים אותה: אֶת-תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי, בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ (יהושע ב, י"ח), והמקרא מספר שאכן בהמשך: וַתְּשַׁלְּחֵם וַיֵּלֵכוּ; וַתִּקְשֹׁר אֶת-תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן. (יהושע ב, כ"א).
לכאורה, היקרות המילה תקוה בסיפור רחב אינה קשורה למושג הפילוסופי פסיכולוגי תקוה. בפרק זה יש לפרש את חוט התקווה במובן הריאלי, הממשי: חוט, קו. המרגלים מבקשים לסמן את בית רחב בחוט שני, קו אדום זוהר, כך שבתוך המערכה ביריחו – יקל עליהם לזהות ולהציל. כפי המבואר בפירוש 'מצודת ציון' (פירוש מילים וביטויים לספרי נביאים וכתובים, שנכתב במאה ה18): "מִלְּשׁוֹן קַו וְחֶבֶל, וְכֵן (יְשַׁעְיָהוּ מד, י"ג) נָטָה קָו".
ואולם בספרות, מילים נושאות איתן תחושות ומשמעות, גם מעבר לצורך הפרקטי שלהן בעלילת הסיפור. בפשט הסיפור, תקוות השני היא חוט אדום בולט, אך מבעד לפשט – איזה סמל מצטייר בחוט התקוה?
במישור האומנותי, ספרותי, מוטיב חוט התקוה מבעד לחלון בהצלת המרגלים – מתכתב עם חבל הטבור בלידה והענקת חיים. הורדת רחב את המרגלים בחוט מבעד לחלון מעניקה להם חיים מחדש. כמו הוצאת אישה תינוק המחובר לחבל טבור, מפתח הרחם, כך מצטיירת דמותה של רחב כאם יולדת ומגינה, על המרגלים ועל משפחתה. בנוסף לתמונה הכללית של לידה כהוצאה מפתח והענקת חיים עם חבל הטבור, הרי שבלידה מקראית אחת נזכר גם במפורש צמד תינוקות מקבלי חיים, וחוט שני בסיפורם: וַיְהִי בְלִדְתָּהּ… וַתִּקְשֹׁר עַל-יָדוֹ שָׁנִי (בראשית לח, כ"ח). לידת תאומיה של תמר, והצלת צמד המרגלים מבעד לחלון, אלו סיפורים המתכתבים זה עם זה בעזרת חוט השני. דמותה של תמר בבראשית ל"ח, נזכרה לעיל כמתכתבת עם דמותה של רחב, בפרשנות המטען הנוסף למילה זונה. חכמה מעשית, אומץ ובחירה בחיים – מחברים בין דמויותיהן.
זאת ועוד, בתיבת התהודה המקראית – חוט התקוה זהו צירוף המשמיע מוזיקה של תוחלת ואחרית, של ביטחון בעתיד ורצון לטוב. והרי, הבחירה בצירוף תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי היא בעצם בחירה לשונית בהכפלה, במילים נרדפות. אפשר היה לדלג בפסוקים על המילה 'תקוה' ולהשאיר רק 'חוט', שהיא מילה מקראית מקובלת, באופן שעלילת הסיפור לא היתה חסרה כלל. הבחירה לכפול את המילה חוט בצירוף תִּקְוַת חוּט – מחזקת את ההצעה שהמילה תקוה נוסכת בסיפור גם את משמעה האחר, נוטעת בו נימה מעודדת של אחרית ותוחלת. בפשט, תקוה פירושה קו, ומעבר לפשט נוסף פה הדהוד חיובי מהיקרויות נוספות במקרא.
מה הסיפור רוצה לספר לקוראיו?
כאמור, סיפור המרגלים בבית רחב שונה מנוף הסיפורים בצידו. עלילתו מעכבת רצף סיפורי של חציית הירדן (שהיה יכול ליצור המשך ישיר בין פרק א לפרק ג), ואף מעלה בעיות ביחס לנפילת החומה. למשל: איפה רחב ומשפחתה בקריסת החומה הפלאית, אם ביתה בחומה ובו אמורים להתכנס ולהתחבא? תרגום השבעים אכן משמיט נתון זה בפסוק ט"ו בפרק ב, מנסה בכך לעדן את הסתירה). בנוסף לכך, סיפור המרגלים מעלה שאלות ביקורת על יהושע ומרגליו, ומעניק מקום של כבוד לאישה זרה, זונה.
מהי אפוא מטרתו, במה חשיבותו? נציע כמה כיוונים בשאלת מגמת הסיפור:
הסיפור יוצר תמהיל בין נס לטבע, בין תכנית אלוהית לבחירה אנושית. שילוב זה מעניק אמירה אידיאולוגית, תיאולוגית, משמעותית למעבר מתקופת מדבר פלאית לימי מדינה ארציים. סיפור המרגלים נטוע בין הנאום האלוהי (יהושע א), לבין התיאור הניסי של חציית הירדן (יהושע ג). ניסיון, גם אם עילג, למהלך צבאי ביריחו – הוא נטע זר בסביבתו הטקסטואלית, והוא מוסיף בה קווי מתאר ארציים. נוכחותו של פרק שיש בו התרחשות מעשית, ארצית – מייצרת שילוב בין אלוהי לאנושי, בתיאור הכניסה לארץ.
לצד זאת, ניתן להציע כי מטרת סיפור המרגלים היא לתת במה מרכזית להשמעת שבח האל, דווקא מפי רחב. כמו יתרו המדייני (שמות יח, א'), נעמן הארמי (מל"ב ה, ט"ו), נבוכדנצר מלך בבל (דניאל ג, כ"ח), ודריוש מלך מדי (דניאל ו, כ"ז) – ניתן במקרא מקום מכובד להצהרות אמונה מפי זרים. בסיפור רחב, זוהי זרות בשיאה: לא רק קולו של העם הכנעני, אלא מפי אישה, ולא סתם אישה אלא זונה. שפותחת את פיה בהכרה מתפעלת מאלוהי העברים. דברי רחב מזכירים את קריעת ים סוף באמירה גלויה לצד רמיזה סמויה:
שָׁמַ֗עְנוּ אֵ֠ת אֲשֶׁר־הוֹבִ֨ישׁ ה' אֶת־מֵ֤י יַם־סוּף֙ מִפְּנֵיכֶ֔ם (יהושע ב, י'), אומרת רחב כאמירה מפורשת, ולצד זאת דבריה מתכתבים עם שירת הים. אמירתה: נָפְלָ֤ה אֵֽימַתְכֶם֙ עָלֵ֔ינוּ וְכִ֥י נָמֹ֛גוּ כׇּל־יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפְּנֵיכֶֽם (יהושע ב, ט'), מזכירה במדויק, תוך היפוך הסדר, את דברי שירת הים: נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן. תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד (שמות טו, ט"ו-ט"ז). כמו הנאום האלוהי בפרק א, רחב מלמדת את המרגלים בסיפור, ואת הקוראים לדורותיהם: הארץ תינתן לעם ישראל, בזכות אלוהיו. בשלב המעבר שהעם נתון בו כעת, ערב לידתו וערש המאבק בינו לבין עמי סביבתו – מופיע חיזוק מפתיע ובהיר מעין זה, של הכרה נוכרית בכוחות אלוהים.
כיוון נוסף בשאלת מגמת הסיפור, טמון בשאלת ההבדלה בין ישראל לעמי הסביבה. שאלה, שניתן לענות עליה בכמה כיוונים שונים: האם הצטרפות משפחה זרה לעם ישראל היא מזכרת חטא ועוון? או אולי, בדומה להשערות על מגילת רות, זהו סיפור על אומץ וטוב לב, המשמיע קול המתריס כנגד איסור הברית עם עמי הארץ? עמדת ביניים תציע כי הסיפור מקבל את איסור הברית, אולם מאפשר בו פתח של מקרה יוצא מן הכלל. ניתן לראות בפרק ב בספר יהושע הצלחה ומופת, או כישלון מעשי ובעיה מוסרית. זו הכרעה פרשנית, האם לקרוא את סיפור רחב בנימה ביקורתית: יהושע טעה בשליחת המרגלים, והם כשלו מראשית תפקידם. בכיוון זה, התוצאה העגומה נמסרת כעונש בפרק ו': רחב ומשפחתה הובלו לכיוון מחנה ישראל, והצטרפו אליו עד עצם היום הזה (יהושע ו, כ"ג- כ"ה). זאת בניגוד לצווים מפורשים בשמות ובדברים, כאמור למשל: לֹא-תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם (דברים ז, ב')
מצד שני, ניתן להציע קריאה שונה בסיפור, השואפת להביט מעבר לצירוף השגור 'רחב הזונה', ולהשיב לדמותה את כבודה השייך לה, בזכות חכמתה ופועלה. האישה החזקה שהצילה את משפחתה ואת הבאים לביתה, ידעה להכיר בכוח האל ולפרסמו – משמיעה את סיפורה האמיץ, ומציעה תפיסה מורכבת ביחס לאיסור הברית עם עמי הארץ. בין שתי הגישות המנוגדות, ניתן להציע כי רחב היא יוצאת מן הכלל, ורק במקרי קיצון כאלו, כשהזר מביע הכרה מתפעלת מאלוהי ישראל, ניתן להרחיב את מעגל הברית.
כיוון אחרון בשאלת המגמה הטמונה הסיפור, עוסק בשאלות חברתיות כלליות, של שייכות וחוסן, מעמדות. אישה זונה מעצם הגדרתה היא בשולי החברה, וביתה של רחב ממוקם בשולי העיר. דמות לימינאלית, גבולית. בפרק, זו דמות שבוגדת בעמה, עוברת בין המחנות. חוזקה של חברה, נבחן פעמים רבות, במפתיע, בחוליות החלשות שבה. כמו בסיפור מלחמת דוד בצקלג (שמ"א ל) כאשר עבד מצרי חולה ונטוש – הוביל למפלת הגדוד העמלקי החזק, כך ניצבת ברקע הסיפור, שאלת נאמנותה של זונה משולי העיר – לעמה ומולדתה. בחירתה של רחב לשקר למלכה ולקשור את גורלה בעם אחר, מאפשרת לחזק את יריבי עמה, וביתה הוא כרטיס כניסה מוגן, פיזית ומנטלית, עבור אויבי עמה. האם במעבר רחב לישראל, היא תישאר בשולי החברה? פרק ו ביהושע רומז לשני הכיוונים, בתארו את קיום הבטחת המרגלים: הנחת רחב מחוץ למחנה (יהושע ו, כ"ג), והישארותה בקרב ישראל עד היום הזה (שם כ"ה). המקרא, כדרכו, טומן את מגמות הסיפור בלא להכריע ביניהן. פסוקיו אינם חושפים אלא רומזים, ומותירים לקוראים מרחב פרשני בהבנתם.
מה הוסיפו חז"ל במבטם על רחב?
הרחבת המבט מן המקרא למדרש – מאירה גוונים שונים בהשתקפות דמות רחב בפרשנות חז"ל לפסוקים. כך, למשל, הדגשת הלימינאליות בדמותה במדרש, בפרשנות היותה זונה: …עִם בְּנֵי הַמְּדִינָה מִבִּפְנִים וְעִם הַלִּסְטִים מִבַּחוּץ" (ספרי זוטא במדבר י). הזכרת רחב כסמל שטחי לפיתוי זנותי מופיעה, למשל, בשיח הגמרא בתענית, כאשר רב נחמן ורבי יצחק מדברים על תגובות הגוף למחשבה על רחב (בבלי תענית ה:). במדרשים אחרים, לעומת זאת, משייכים את רחב ללב ליבו של העם היהודי: לא רק ברית הגנה עם משפחתה, כבמקרא, אלא ברית נישואים בינה לבין יהושע ושייכותה להנהגה. מברית נישואין זו אף נולדו שמונה נביאים (מגילה יד, ע"ב). מדרשי חז"ל המשדכים בין רחב ליהושע, ומשייכים זונה ללב האומה – אולי לא רק מתייחסים לשאלת קורותיה של דמות היסטורית. הם מציעים תשובה לשאלה האם סיפורה של רחב הוא טעות בעייתית או התרחשות רצויה. אגב כך, דבריהם מציעים תפיסה חברתית שאינה מדירה ומרחיקה, אלא מציעה פתח של השתייכות ותקווה. במסעה של רחב מההגדרה זונה ללב האומה – ניתן לשמוע במדרש הזדמנות לתנועה בחברה, לבחירה בין מקצועות ומעמדות, זרות והשתייכות. ננסה לאחוז בחוט התקווה הזה. לבנות לאורו חברות וקהילות, מעגלי שייכות וסיכויי הזדמנויות.
ביבליוגרפיה
ספרים ומאמרים:
הרצאות:
