/ מיזם התנ"ך

ירמיה כ"ו – "מות תמות!" – על שום מה?

מזל כהן

מזל כהן

מזל כהן

הקדמה:
רגע לפני שהתלהטו הרוחות בגרמניה הנאצית, הוזהרו יהודי אירופה מתחושות הביטחון והשאננות שבהן הם שרויים, המליצו להם לעלות לארץ ישראל ולעזוב את ארצות אירופה. אולם היהודים לא האמינו בשום אופן שגרמניה הנאורה תגיע לאן שהגיעה וטענו: 'לנו זה לא יקרה'. אבל זה קרה…

מה קורה לנביא ירמיהו?
פרק כ' שבתכנית הלימודים הוא אחד מהפרקים שבספר ירמיה המספר עד כמה היה הנביא נרדף על ידי העם בגלל נבואותיו הקשות והפסימיות. ירמיהו עבר סבל נפשי, גופני, הגיע לייאוש, בא בטענות אל האל על חוסר הצדק בעולם (פרק יב'), נאבק עם נביאי שקר למיניהם (פרק כח').

כמעט סוף – מדוע רוצים להרוג את ירמיהו?
פרק כ"ו הוא פרק דרמטי במיוחד. אנשים בעם ובממסד רוצים להוציאו להורג וַיִּתְפְּשׂוּ אֹתוֹ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל-הָעָם לֵאמֹר מוֹת תָּמוּת (8). מדוע? למה רוצים את מותו של ירמיהו? פס' 1 – 4 מוסרים בקיצור רב את דברי ירמיה שנצטווה לומר ואין בפסוקים אלה כדי להסביר מדוע הפעם דבריו כל כך הכעיסו כדי לרצות להוציאו להורג.
פרשנים רבים סבורים שהנבואה שאמר ירמיהו ושהכעיסה כל כך נמצאת בפרק ז'. במילים אחרות – פרק כ"ו צריך היה לבוא לאחר פרק ז'.

מדוע סבורים המפרשים שיש להבין את פרק ז' כרקע לאירועי פרק כ"ו?
יש לא מעט נקודות דמיון בין שני הפרקים:

מקום: בשני הפרקים נצטווה ירמיהו לומר את דבריו באותו מקום, שער בית ה'.

עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה'… (ז' 2),
עֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית-ה'… (כו' 2).

קהל היעד: בשני הפרקים הפנייה היא אל אותו קהל יעד.

כָּל-יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לַה' (ז' 2),
כָּל-עָרֵי יְהוּדָה הַבָּאִים לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת בֵּית-ה' (כו' 2).

ניסוח: בשתיהן, הנבואה מנוסחת כתנאי, כלומר אם תמשיכו במעלליכם- תענשו, ואם תפסיקו ה' יבטל את הרעה.

ג כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. ד אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר… ה כִּי אִם-הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת-דַּרְכֵיכֶם וְאֶת-מַעַלְלֵיכֶם … ז וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן-עוֹלָם וְעַד-עוֹלָם (פרק ז', פסוקים 7-3),
ג אוּלַי יִשְׁמְעוּ וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְנִחַמְתִּי אֶל-הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם (כו' 3), אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ… וְנָתַתִּי אֶת-הַבַּיִת הַזֶּה כְּשִׁלֹה וְאֶת-הָעִיר (כ"ו 4, 6)

תוכן הנבואה: בשתיהן, מדגיש ירמיהו שדברי נבואה אלה הם לא חדשים, תמיד הזהירו אותם הנביאים.

יג וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת-כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם-ה' וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם (ז' 13),
לִשְׁמֹעַ עַל-דִּבְרֵי עֲבָדַי הַנְּבִאִים אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ אֲלֵיכֶם וְהַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם (כו', 5).

חורבן שילה (שמ"א ד'), נזכר בנבואותיו ספר ירמיהו רק בפרק ז' (14) ובפרק כ"ו.

הזמן: שתי הנבואות, הן של פרק ז' והן של פרק כו', נאמרו בזמן אחת מהעליות לרגל לירושלים, כאשר מתקבצים אנשים מכל ערי יהודה ומתכנסים בחצר בית ה':

הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לַה' (פרק ז', פסוק 2),
הַבָּאִים לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת בֵּית-ה' (פרק כו', פסוק 2).

כך ישנה אפשרות לנביא להשמיע את דבריו בפני קהל רב.

על פי כל הקטגוריות האלו, נוכל להניח שהנבואה שבכ"ו 2 – 6 היא למעשה אותה נבואה של פרק ז'.
אם כך אז מדוע היא חוזרת? ומדוע לא הסתפק הכותב להזכיר רק בפרק אחד?
התשובה היא שלא מדובר בחזרה, אלא בתגובה לנבואה. פרק ז' מדגיש את פירוט תוכן הנבואה, על חטאי העם ומה צפוי להם, ואילו בפרק כו' הדגש הוא על תגובת העם לאחר ששמעו נבואה זו (של פרק ז').
פרק כו' הוא הסיפור הביוגראפי של ירמיהו לאחר נבואת פרק ז', כלומר מה קרה לירמיהו לאחר שהעם שמע את הנבואה.

למה הנבואה מעוררת תגובות כה קיצוניות?
ראינו שדברי ירמיהו בכו' 2 – 6 הם למעשה תמצית הנבואה שנאמרה בפרק ז'. כאמור, הדברים המובאים בפרק כו', מהווים נבואה מותנית –

אוּלַי יִשְׁמְעוּ וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְנִחַמְתִּי אֶל-הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם (פסוק 3).

הנביא למעשה מנבא כדי שהנבואה שלו לא תתגשם, אלא על מנת להזהיר, אם העם ישמע וישפר את התנהגותו- הנבואה הרעה לא תתגשם. שורש המילה 'רעה' מופיע בפסוק זה שלוש פעמים: פעם לתיאור דרכו של העם, פעם להגדרת העונש ובסיום שוב להתנהגות העם.
העם כבר שמע נבואות העין אלו:

לִשְׁמֹעַ עַל-דִּבְרֵי עֲבָדַי הַנְּבִאִים אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ אֲלֵיכֶם וְהַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם (פסוק 5).

ובכל זאת, לאחר סיום הנבואה מגיב העם באופן דרמטי "מות תמות" (פרק כו', פסוק 8).
אם כך מה היה כל כך מהותי בנבואה זו, שגרם לשומעים להגיב בדרך זו?
א. בפסוקים 2-1 מספרים לנו כי הנבואה של ירמיהו נאמרת בשער בית ה', ככל הנראה בעת חג כשכל העם נאסף. דווקא באירוע ההמוני החגיגי ירמיהו מנבא שחורות ומקלקל את השמחה.
אך לא רק זאת, ירמיהו מנתץ את כל הפרות הקדושות, את כל האמונות והנחות היסוד שהעם היה בטוח בנכונותן:
ב. העם מגיע להשתחוות לה' ביום חג, וירמיהו מאשים את העם בכך שזוהי רק פעולה חיצונית בלבד. אולם העם מאמין כי זהו רצונו של ה' – לקבל מידי העם קרבנות ובכך ל ולהתנקות. העם בטוח כי המקדש הוא מקום מקלט, ולדידם דברי ירמיהו הם כפירה מוחלטת ואי הבנה של קדושת בית ה' וייעודו.
ג. אנשי יהודה החזיקו בהשקפה שבית המקדש יגן עליהם לנצח ויטהר אותם. השקפה זו נובעת מההנחה שבית המקדש הוא ביתו של ה' והוא לעולם לא יחריב את ביתו שלו. על כן הם מוגנים. ייתכן שהשקפה זו נובעת מדברי ישעיהו שנאמרו שמלכים ב' פרק יט', פסוק 34: "וְגַנּוֹתִי אֶל-הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי". בימי ישעיה ובימי חזקיהו אז ניצלה ירושלים בדרך נס ממפלה בידי סנחריב, והעם קיבל הוכחה היסטורית להגנה האלוהית על ביתו.

ירמיהו בנבואתו טוען כי תפיסותיו של העם שעליהן הוא אמון מזה דורות רבים – הן שקר. ממלכתם תחרב אם לא ישנו מהשקפותיהם ואמנותיהם שאותם חשבו לנכונות ולמקודשות. ירמיהו אינו אומר בעדינות את מסריו המנוגדים לכל מה שהעם רגיל היה לחשוב. נהפוך הוא – הוא מטיח דברים קשים ובוטים כנגד התנהגות העם והגישה שלהם למקדש.

אם כן, מה שעושה ירמיהו בנבואתו הזו, הוא מערער את תפיסות העולם של העם לגבי המקדש, הקורבנות והפולחן.
היות שהמקום הוא בית המקדש והאירוע הוא באחד מימי העלייה הרגל, הנוכחים מטבע הדברים במקום זה הם כוהנים, נביאים וכל העם שבא לחגוג

וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִרְמְיָהוּ לְדַבֵּר אֵת כָּל-אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לְדַבֵּר אֶל-כָּל-הָעָם וַיִּתְפְּשׂוּ אֹתוֹ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל-הָעָם לֵאמֹר מוֹת תָּמוּת (פרק כו', פס' 8).

בפסוק זה חוזר שלוש פעמים השורש כ.ל.ה ו- כ.ל.ל, כדי להדגיש את מה שה' אמר לירמיהו: 'אל תגרע דבר'. כלומר, ירמיהו אמר כל מה שנאמר לו להגיד והעם האזין לו עד הסוף ורק מי שסיים תפסו אותו הכוהנים, הנביאים וכל העם ודרשו לעשות בו משפט מוות!

"מות תמות!"- על שום מה?
הבנו כי ירמיהו ערער על תפיסות העולם הבסיסיות ביותר של העם, ואף אמר דבריו בבית המקדש ביום חג. הוא אכן הכעיס והרגיז וערער. אולם מדוע מיתה? במילים אחרות, על איזה סעיף מאשימים אותו ודורשים על אשמתו עונש מוות?
הנביאים והכוהנים הם אלה שדורשים את מות ירמיהו, הם האזינו היטב לנאום ירמיהו, ומכל דברי הנאום הם מוצאים לנכון לחזור על דברי ירמיהו בעניין אחד- פס' 9:

מַדּוּעַ נִבֵּיתָ בְשֵׁם-ה' לֵאמֹר כְּשִׁלוֹ יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה וְהָעִיר הַזֹּאת תֶּחֱרַב מֵאֵין יוֹשֵׁב וַיִּקָּהֵל כָּל-הָעָם אֶל-יִרְמְיָהוּ בְּבֵית ה'.

עניין זה הוא שזעזע את הכוהנים והנביאים שראו בדיבורים אלה של ירמיהו משום חילול הקודש, וחבלה במאמציהם שלהם לחזק את ידי העם.
הנביאים רואים בדברי ירמיהו איום רציני על ההשקפה שהם הפיצו אצל העם, שהיכל ה' יהיה קיים לנצח. עבורם יש פה מאבק גם על יוקרה ומעמד.
הכוהנים הם אלו אחראים על שמירת הסדר במקדש. והנה לפניהם אדם המנתץ את המיתוסים הלאומיים –דתיים, ומערער על הסדר הקיים. זאת ועוד, ירמיהו מדבר על חורבן המקדש שהוא מקור הפרנסה היחיד של הכוהנים ומקור המנהיגות הדתית שלהם.
לכוהנים ולנביאים היה אינטרס לפגוע בירמיהו. העם, נגרר אחריהם, אולי כי לא יכול היה לשאת את דבריו הפוגעים בדרך המחשבה שאליה הורגלו.

ממהומה למשפט מסודר
כאשר המהומה בחצר בית ה' גדלה, עולים השרים מבית המלך ויושבים למשפט בשער בית ה' החדש. הכוהנים והנביאים חוזרים על דברי ההאשמה כלפי ירמיהו והם מקצרים בדבריהם:

וַיֹּאמְרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים אֶל-הַשָּׂרִים וְאֶל-כָּל-הָעָם לֵאמֹר מִשְׁפַּט-מָוֶת לָאִישׁ הַזֶּה כִּי נִבָּא אֶל-הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם בְּאָזְנֵיכֶם (11).

הכוהנים והנביאים לא מעיזים לחזור על דברי הנבואה של ירמיהו, הם גם לא מזכירים את המילים: "העיר הזו תחרב" ומשמיטים את הדברים על המקדש, הם אומרים: כִּי נִבָּא אֶל-הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם בְּאָזְנֵיכֶם.
מדוע הם לא חוזרים על דברי ירמיהו? ומהו הסעיף בחוק המאפשר להם לדרוש משפט מוות לירמיהו?
את סעיף האשמה אפשר למצוא בספר דברים י"ח, שם נאמר:

אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא-צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא (פסוק 20).

כלומר, הכוהנים והנביאים מאשימים את ירמיהו כי הוא נביא שקר, לכן הוא חייב מיתה כדינו של נביא שקר! ברור כעת, מדוע הכוהנים טוענים נגדו מַדּוּעַ נִבֵּיתָ בְשֵׁם-ה'. זוהי למעשה הסיבה לתביעה נגד ירמיהו, ניבאת בשם ה' – דבר שלא ייתכן שה' אמר אותו. הם כל כך מזועזעים מדברי ירמיהו עד שאין הם מסוגלים לחזור עליהם והם מהססים לחזור על דברי החורבן. משום שהם לא רצו, לא יכלו להאמין כי אומנם מה' יצא הדבר הנורא הזה.

בית המשפט!
מפסוק 10 אנו עדים לפרוצדורה משפטית. היות שארמון המלוכה היה סמוך למקדש, השרים ששהו בארמון שמעו את הצעקות: "מוות לירמיהו". ייתכן גם שהיו חלק מהעם שהלכו לקרוא לשרים לשבת בפתח: "שער ה' החדש", כלומר בית הדין. בפסוק 10 נאמר על השרים: "וישמעו, ויעלו, וישבו", כלומר כשהם שמעו מה קורה רצו להציל את ירמיהו מידיי הכוהנים, הנביאים והעם שלא ימיתו אותו ללא משפט, ועל כן החליטו לשפוט אותו באותו היום.
המלך, באותה תקופה- יהויקים, שאמור להיות במשפט, כי זו אחת מהסמכויות שלו כמלך, לא היה נוכח, אולי הוא לא היה באותו יום בירושלים, אולי השרים שימשו כנציגי המלך.

ההליך המשפטי
הנאשם: הנביא ירמיהו בן חלקיהו.

המאשימים: הכוהנים, הנביאים וכל העם. (ירמיהו כו', פס' 8-7).

האשמה: נבואת שקר- נביא שקר שלא מנבא בשם האל, מייחס לאל דברים שהוא בדה מליבו. (ירמיהו כו', פס' 9).

הביסוס החוקי לאשמה:

אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא-צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא. (דברים יח', פס' 20).

השופטים: השרים.

רשות הדיבור לסנגוריה – מהם הדברים לטובתו של הנביא ומי אומרם?
אין לירמיהו מי שיגן עליו, הוא מבודד, על כן הוא צריך לגייס את יכולות השכנוע שלו, כדי להוכיח שהוא חף מפשע! זהו נאום ההגנה שלו:

יב וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל-כָּל-הַשָּׂרִים וְאֶל-כָּל-הָעָם לֵאמֹר ה' שְׁלָחַנִי לְהִנָּבֵא אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה וְאֶל-הָעִיר הַזֹּאת אֵת כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם. יג וְעַתָּה הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְשִׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם וְיִנָּחֵם ה' אֶל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיכֶם. יד וַאֲנִי הִנְנִי בְיֶדְכֶם עֲשׂוּ-לִי כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֵיכֶם. טו אַךְ יָדֹעַ תֵּדְעוּ כִּי אִם-מְמִתִים אַתֶּם אֹתִי כִּי-דָם נָקִי אַתֶּם נֹתְנִים עֲלֵיכֶם וְאֶל-הָעִיר הַזֹּאת וְאֶל-יֹשְׁבֶיהָ כִּי בֶאֱמֶת שְׁלָחַנִי ה' עֲלֵיכֶם לְדַבֵּר בְּאָזְנֵיכֶם אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (15-12).

ירמיהו מציג שלוש טענות:
א. הוא איננו נביא שקר, הוא דיבר בשם ה'. (מדבר על עצמו).
ב. הוא בעד העם שהלוא נבואתו היא על תנאי. ועדיין ניתנת לשינוי, אם העם ייקח אחריות וייטיב התנהגותו היטיבו דרכם… וינחם ה' על הרעה (13) – החורבן לא יקרה.
ג. הוא פונה אל מצפונם של השופטים ואומר להם – הנני בידכם, עשו כטוב וכישר בעיניכם, כלומר ירמיהו מקבל עליו את החלטת השופטים, אבל נוטע בהם ספק – האם יהיו מוכנים להוציא אל ההורג אדם חף מפשע? כי אם יחליטו להרוג אותו ויתברר שהוא צדק, כיצד יוכלו להרגיע את מצפונם?!

ירמיהו מסיים את דברי ההגנה שלו כשהוא חוזר שוב שבאמת ה' שלח אותו! בכך הוא משתמש בתכסיס רטורי – חזרה על דברים שהושמעו בתחילה בכדי להבליט אותם. ירמיהו מדבר בלהט, בביטחון, וללא פחד. למרות דבריו הקשים ולמרות ההאשמה של העם, ירמיהו מקבל את סמכות העם לשפטו ואינו יוצא נגדה.
ירמיהו לא משנה את דרישתו המוסרית מהעם, גם לא משתדל לדבר על פי מצב הרוח של העם להפך, באומץ לב הוא ניצב מול העם, מבלי להתחשב בסכנה על חייו.

מה ציפו התובעים לשמוע?
ייתכן שציפו לשמוע הכחשה, התנערות מהדברים הקשים שהשמיע קודם. אולם, במקום זאת הם שומעים שהוא חוזר על אותם הדברים ביתר התלהבות וביתר ביטחון ללא חשש. ברור שהנביא אינו יכול להכחיש את מה שאמר, שהלוא הוא שליח האל ואמור למסור את דברי האל ולא לחזור בהם.

פסק דין זמני – האם ניצל ירמיהו?

וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים וְכָל-הָעָם אֶל-הַכֹּהֲנִים וְאֶל-הַנְּבִיאִים אֵין-לָאִישׁ הַזֶּה מִשְׁפַּט-מָוֶת כִּי בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ. (16)

מדוע זיכוהו? השרים השתכנעו ומסבירים את פסק הדין במילים: כִּי בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ, כלומר הוא אינו נביא שקר ולא חייב מיתה.

העם מזגזג
מסתבר, שדברי ירמיהו כפי שהוא הציג אותם, לא החטיאו את המטרה, והשרים וכל העם פסוקו, בשלב הזה, שהנביא דיבר באמת בשם אלוהים וההאשמה בוטלה. לעם כקבוצה אין דעה, דעתו משתנה במשפטו של ירמיהו מן הקצה אל הקצה בהתאם למצב. בתחילה נאמר:

וַיִּתְפְּשׂוּ אֹתוֹ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל-הָעָם לֵאמֹר מוֹת תָּמוּת (פסוק 8).

והנה לאחר דברי הסנגוריה הם אומרים:

וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים וְכָל-הָעָם… אֵין-לָאִישׁ הַזֶּה מִשְׁפַּט-מָוֶת (פסוק 16).

כלומר, העם שינה את דעתו והצטרף למזכים. אולם הכוהנים ונביאי השקר עדיין עומדים על דעתם – שיש לירמיהו משפט מוות.

תקדים בעד ירמיהו לאחר פסק הדין – לשם מה?
לאחר פסק דין זה הזקנים קמו ועמדו לפני השרים ולפני קהל העם ללמד סנגוריה על ירמיהו (18 – 19). "זקנים"- או שהכוונה היא חכמים, או שהכוונה היא אכן זקנים בגיל. אבל השאלה היא מדוע יש להמשיך ולדון וללמד סנגוריה על ירמיהו? לאחר שהשרים פסקו את דינו? והרי הוא כבר זוכה!
ייתכן שלאחר פסק הדין של השרים המשיך חלק מהקהל להתגודד והיו אולי עוד אנשים שרצו לעשות בירמיהו "לינץ'" למרות שיצא זכאי בדין.
יש המפרשים, שירמיהו הואשם, לא רק בנבואת שקר אלא גם באמירת דברים קשים נגד העיר והמקדש, גם אם אינו נביא שקר יש צורך לשפוט אותו על עניין זה. מניין נלמד פירוש זה?
ראשית, מדברי המאשימים עצמם, המציינים: כִּי נִבָּא אֶל-הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם בְּאָזְנֵיכֶם (11).
שנית, הדבר יכול להילמד מהתקדים המובא בפי המגנים על ירמיהו.
הזקנים ומציגים תקדים מן העבר שיכול לחזק ולסנגר על ירמיהו. התקדים מופיע בפסוקים 19-18:

יח מיכיה (מִיכָה) הַמּוֹרַשְׁתִּי הָיָה נִבָּא בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה וַיֹּאמֶר אֶל-כָּל-עַם יְהוּדָה לֵאמֹר כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר. יט הֶהָמֵת הֱמִתֻהוּ חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה וְכָל-יְהוּדָה הֲלֹא יָרֵא אֶת-ה' וַיְחַל אֶת-פְּנֵי ה' וַיִּנָּחֶם ה' אֶל-הָרָעָה אֲשֶׁר-דִּבֶּר עֲלֵיהֶם וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים רָעָה גְדוֹלָה עַל-נַפְשׁוֹתֵינוּ.

מיכה ניבא בתקופת חזקיהו (100 שנה לפני ירמיהו) על ירושלים ויהודה ובית המקדש דברים קשים כמו ירמיהו.
הזקנים משתמשים בשאלה רטורית (פסוק 19), האם המית אותו חזקיה?! התשובה היא לא! חזקיה מלך יהודה לא רק שלא המית את הנביא, אלא גם יָרֵא אֶת-ה' וגם וַיְחַל אֶת-פְּנֵי ה'. כלומר לא רק שלא פגע בו אלא עורר את העם לחזור בתשובה ובכך השתנה נבואתו הקשה על ירושלים ויהודה ואלוהים ביטל את העונש הצפוי.
התקדים העוסק בנביא שניבא רעה ולא אונה לו כל רע, יכול ללמד כי הוא בבחינת מענה להאשמה על דבריו הקשים של ירמיהו כנגד העיר והמקדש.
למעשה, אומרים הזקנים בפסוק 20, אם נמית את ירמיהו, נעשה רעה גדולה; כי מלבד המעשים הרעים שעשינו עד עתה, והעובדה שאיננו חוזרים בתשובה, עוד נוסיף חטא על חטאינו אם נוציא את ירמיהו להורג.דעת מקרא. ירמיהו כו'.

לתקדים על מיכה המורשתי יש מספר משמעויות:
א. כמו שראינו חזקיהו המלך הצדיק, שומע בקולו של נביא ה' ולא פוגע בו.
ב. בחוק הנביא בספר דברים, פרק יח', 22-21 קריטריון לקביעת נביא אמת הוא: התגשמות הנבואה. אולם, דברי מיכה לא התגשמו וכאמור ירושלים לא נהרסה בימי מיכה. מכאן שנביא אמת לא חייב להיות מי שנבואתו מתגשמת כי הנביאים הקלאסיים לא גילו עתידות אלא ניבאו נבואות על תנאי, הם ניבאו כדי שהעם ישנה את דרכו ויבטל את נבואתם. לכך גם ייחל ירמיהו

אוּלַי יִשְׁמְעוּ וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְנִחַמְתִּי אֶל-הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם (3).

נבואת הזעם הקשה של מיכה לא התגשמה, אך אין משמעות הדבר כי הוא נביא שקר. נהפוך הוא – מיכה הוא נביא ששליחותו צלחה. הוא הצליח לשכנע את המלך והעם לחזור בתשובה כפי שה' מצפה ובכך למנוע את בוא העונש. דווקא אי הגשמת הנבואה מעידה על הצלחתו כנביא.

הקטגוריה לא שותקת – תקדים נגד ירמיהו (23-20)

כ וְגַם-אִישׁ הָיָה מִתְנַבֵּא בְּשֵׁם ה' אוּרִיָּהוּ בֶּן-שְׁמַעְיָהוּ מִקִּרְיַת הַיְּעָרִים וַיִּנָּבֵא עַל-הָעִיר הַזֹּאת וְעַל-הָאָרֶץ הַזֹּאת כְּכֹל דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ. כא וַיִּשְׁמַע הַמֶּלֶךְ-יְהוֹיָקִים וְכָל-גִּבּוֹרָיו וְכָל-הַשָּׂרִים אֶת-דְּבָרָיו וַיְבַקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ הֲמִיתוֹ וַיִּשְׁמַע אוּרִיָּהוּ וַיִּרָא וַיִּבְרַח וַיָּבֹא מִצְרָיִם. כב וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָקִים אֲנָשִׁים מִצְרָיִם אֵת אֶלְנָתָן בֶּן-עַכְבּוֹר וַאֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל-מִצְרָיִם. כג וַיּוֹצִיאוּ אֶת-אוּרִיָּהוּ מִמִּצְרַיִם וַיְבִאֻהוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָקִים וַיַּכֵּהוּ בֶּחָרֶב וַיַּשְׁלֵךְ אֶת-נִבְלָתוֹ אֶל-קִבְרֵי בְּנֵי הָעָם.

זהו תקדים חדש יותר; מימי יהויקים המולך באותה תקופה שבה נערך המשפט. הוא עוסק בנביא בשם אוריהו בן שמעיהו מקרית יערים שניבא כדברי ירמיהו, והמלך יהויקים רדף אחריו עד מצריים והוציא אותו להורג. ראוי לציין כאן כי יהויקים עלה למלוכה בחסות מצריים (מל"ב כג' 34) ואין ספק שלמצרים היה לעזור ליהויקים לבסס את ממלכתו, ולקיים שלטון יציב ביהודה. אפשר שמשום כך, שיתפו פעולה עם יהויקים והסגירו את הנביא אוריהו בן שמעיהו.
תקדים זה פועל לרעת ירמיהו, ועתה נוצר מעין 'תיקו', בין התקדים הקודם לתקדים זה.

שני התקדימים סותרים זה את זה. מה יהיה עתה גורלו של ירמיהו?
ייתכן ומתנגדי ירמיהו תהו מדוע יש צורך להזכיר תקדימים מתקופה רחוקה בשעה שיש תקדים מהתקופה הנוכחית, תקופת יהויקים. זהו תקדים לפיו יהויקים "מלכנו" הוציא אותו להורג את הנביא אוריה שאמר דברים דומים לנבואות ירמיה, ואף מנע ממנו קבורה של כבוד. מדוע יהיה דינו של ירמיהו שונה משל חברו? העם, שכבר ראינו שהוא משנה את דעתו, שינה את דעתו גם הפעם.
מסתבר, אם כן, שחייו של ירמיהו עדיין בסכנה. ניתן ללמוד זאת מן המסופר בפס' 24 שבסופו של דבר חולץ ירמיהו על ידי אחיקם בן שפן.

אַךְ יַד אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן הָיְתָה אֶת-יִרְמְיָהוּ לְבִלְתִּי תֵּת-אֹתוֹ בְיַד-הָעָם לַהֲמִיתוֹ (24).

אף על פי שלא נאמר במפורש מהו גזר הדין של ירמיהו, ניתן להסיק שכוחו של התקדים השני היה רב, והוא השפיע על מהלך המשפט. אפשר שהשרים עמדו להאשים את ירמיהו ולפסוק את דינו למוות, וברגע האחרון ניצל ירמיהו באמצעות אחיקם בן שפן לְבִלְתִּי תֵּת-אֹתוֹ בְיַד-הָעָם לַהֲמִיתוֹ. המילה אַךְ בתחילת פס' 24, באה להראות את הניגוד בין רצון העם להמית את ירמיהו, לבין העובדה שאחיקם בן שפן מצליח להציל אותו מידי העם.

מיהו אחיקם בן שפן שהציל את ירמיהו מידי ההמון הזועם?
אחיקם היה אחד השרים הבכירים בממלכה, בנו של שפן ששימש סופר, בחצרו של המלך יאשיהו. שפן הוא שקיבל מחלקיהו הכוהן הגדול את ספר התורה שנמצא במקדש בתקופת יאשיהו (מל"ב כ"ב). בנו של אחיקם, גדליהו, מונה על ידי הבבלים להיות המושל על שארית הפליטה אחרי החורבן (מלכים ב', כה'), והוא נרצח בידי ישמעאל בן נתניה. אחיקם היה בעל השקפה פרו בבלית, תמך בעמדותיו של ירמיהו ולכן סייע בהצלתו של ירמיהו מידי העם.
ייתכן שאחיקם ראה שאין לסמוך על דעת הקהל ההפכפכה שראינו אותה לאורך הפרק, ובשעה חמורה כזאת עשה מעשה להצלתו.

הרחבה: מהי מגמתו של הסיפור על משפטו של ירמיה
סיפור המשפט מציג פרק נוסף מבורות חייו של הנביא הנרדף, החשוף לסכנות בשל שליחותו, ואשר אינו נרתע מלומר את דברו. יחד עם זאת זהו סיפור המהווה חיזוק להיות ירמיהו נביא אמת.
בישעיהו ס"ב 1 נאמר: לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט. הצהרה זו יכולה לשמש כמוטיב בשפה הנבואית, כלומר לא לחשות כשלמען מטרה נשגבה יש לדבר, לא לשקוט כשטובת הכלל מחייבת למחות. נביאי האמת אזרו אומץ לומר לעם את כל אשר היה בליבם על השאננות של העם, על הצביעות והאכזריות, על חוסר המוסריות, הם לא נרתעו, ולא פעם עונו ונשלחו לכלא על חופש הדיבור. ירמיהו הוא הדוגמא הקלאסית לעניין זה. אף על פי שהם ידעו שמדברים בשם האל בכל זאת זה לא גרע מדביקותם במטרה. על כן הם היו שנואי העם, העם לא רצה להקשיב לנביאי האמת שהגשימו את חופש הדיבור הפכו לנרדפים ואילו נביאי השקר שהנעימו את רוח העם, השמיעו לעם את אשר אהבו והבטיחו להם מכל טוב- הפכו לחביבי העם. השלטונות השתיקו, לא פעם, את נביאי האמת ואף רצחו אותם, כגון: אוריה הנביא שיד יהויקים השיגה אותו עד מצריים.
ירמיהו הואשם וזכה למשפט פורמאלי של הכוהנים והנביאים וכל העם, הרשיעו אותו וגזרו עליו עונש מוות, ורק בזכות אדם אמיץ כמו אחיקם בן שפן ניצל.

שיעור במקרא
נתן יונתן

מִי יִלְחַץ אֶת יָדְךָ, אֲחִיקָם; הָאֹמֶץ לְמַלֵּט
אֶת יִרְמִיָּהוּ, הַלְוַאי עָלֵינוּ. צָרִיךְ לִהְיוֹת
מְטֹרָף לְהַמְרוֹת זַעַם הָמוֹן הִיסְטֶרִי צְמֵא-דָם.
וְלֹא קִדְּשׁוּ אֲפִילּוּ רְחוֹב אֶחָד, אֲפִילּוּ לֹא

כִּכָּר קְטַנָּה לְזִכְרְךָ. הָיִיתָ, לְמַרְבֶּה הַלַּעַג, גִּבּוֹר
בְּשֵׁם שֶׁל שָׁפָן, אַלּוּף-הַפַּחְדָנִים. כְּדַאי,
בְּהִזְדַּמְּנוּת זֹאת לְהַגִּיד גַּם מִלָּה טוֹבָה
עַל צִדְקִיָּהוּ. הַגּוֹרָל שֶׁמַּכְתִּיר מְלָכִים שָׂם
עַל רֹאשׁוֹ אֶת כֶּתֶר הַיָּגוֹן; מֶלֶךְ שֶׁנִּדּוֹן
לְכַבּוֹת אַחֲרוֹן אֶת הָאוֹר. נִזְכֹּר נָא
אֶת פְּגִישׁוֹת הַסֵּתֶר עִם הַמַּר שֶׁבִּירִיבָיו, עִם
יִרְמִיָּהוּ.
"הֲיֶשׁ דָּבָר מֵאֵת ה'?" שׁוֹאֵל
הַמֶּלֶךְ, "בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל תִּנָּתֵן" מֵשִׁיב לוֹ
הַנָּבִיא, וְצִדְקִיָּהוּ מָה עוֹשֶׂה; אֶל תּוֹךְ חֲצַר
הַמַּטָּרָה, לְהַצִּילוֹ מֵהַכְּלָבִים וּלְתִתּוֹ כִּכָּר
מִלֶּחֶם-הַסְּתָרִים, יוֹמְיוֹם עַד כְּלוֹת הַלֶּחֶם
מִן הָעִיר. הַסּוֹף, כַּזָּכוּר, נִגְזַר. צִבְאוֹת
מַלְכוּת בָּבֶל הָאַדִּירִים הִדְּקוּ אֶת הַמָּצוֹר.
הָאֵל הֵסִיר אֶת חֲסִינוּתוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, אֶת
יְלָדָיו שָׁחֲטוּ לְנֶגֶד עֵינָיו וְאָז נִקְּרוּ
אוֹתָן. אַחַר-כָּךְ בָּאָה הַגָּלוּת הַמְּבִישָׁה עַל
נַהֲרוֹת בָּבֶל. מוּזָר אֵיךְ שֶׁבְּכָל הָעֲלִילוֹת
שֶׁהַהִיסְטוֹרְיָה מַמְצִיאָה לָנוּ כְּמוֹ סֶרֶט סוֹחֵט-
דְּמָעוֹת, נוֹגְעִים בָּנוּ דַּוְקָא רִגְעֵי-רִפְיוֹן
רוּחוֹ שֶׁל צִדְקִיָּהוּ וְאֹמֶץ לְבָבוֹ שֶׁל אֲחִיקָם
אֲשֶׁר, בַּהֲגִנּוֹ עַל חֹפֶשׁ הַדִּבּוּר, עַל הַחֵרוּת
הִצִּיל אוּלַי גַּם אֶת כְּבוֹדָהּ שֶׁל הַסִּפְרוּת.


ביבליוגרפיה
1. אביעוז, מ. נבואתו של ירמיהו. פרק ד', אוניברסיטה משודרת, 2005.
2. אופנהיימר, ב. שיחות במקרא. ירמיהו בחצר המקדש.
3. אפלטון. משפטו ומותו של סוקרטס, בתרגומו של י"ג ליבס. ירושלים: שוקן, 1979.
4. בולה, מ. ירמיה (דעת מקרא). מוסד הרב קוק ירושלים, 1983.
5. גויטיין, ש"ד. שתי מסות על ספר ירמיהו: ירמיהו לפני שופטיו. אתר דעת: http://www.daat.ac.il/he-il/tanach/iyunim/neviim/ahronim/yirmiyahu/prakim/gyotain-irmiau-lifney.htm
6. הופמן, י. ירמיה (מקרא לישראל), הוצאת מאגנס, 2001.
7. כהן, ח. ה. "על חופש הדעה והדיבור במשפט העברי:
מחלוקת לשם שמים", אתר דעת:
https://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/78-2.htm

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics