/ מיזם התנ"ך

ירמיה כ"ג 32-25

דלית פרנקל

דלית פרנקל

דלית פרנקל

כיצד ניתן להסביר את העיסוק הרב של ירמיהו בנביאי השקר?!
נביאי השקר מוזכרים בספר ירמיהו הרבה מאוד, ב-15 פרקים,בפרקים ב', ד', ה', ו', ז', ח', י"ג, י"ד, כ', כ"ג, כ"ו, כ"ז, כ"ח, כ"ט, ל"ז. ואזכור מרובה זה שלהם מצביע על כך שהם הטרידו מאוד את מנוחתו של הנביא והעסיקו מאד את מחשבותיו. להמחשת הסתייגותו הקשה מנביאי השקר נוסיף שפעמים רבות ניבא להם עונש מר ואף מוות, כפי שנוכל ללמוד מירמיה כ"ג. הפרק כולו עוסק בתוכחה של ירמיהו כלפי נביאי השקר.
מדוע תיעב ירמיהו את נביאי השקר ועל מה ולמה כעס עליהם כל כך?
שקר הוא ללא ספק תופעה שלילית בעיני כולנו. גם בתנ"ך אנו מוצאים המלצות להימנע מדבר שקר, לדוגמה:

נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה (תהילים ל"ד 14);
תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי-שָׁקֶר (תהילים ל"א 19).אף שסיפורי המקרא, שמציגים בני-אדם על חולשותיהם, מתארים דמויות שונות, ואפילו את אבות האומה כמוסרות אמירות שקריות: ראה, לדוגמה, בראשית י"ב 13; כ"ז 18-15 ועוד.

אולם, מהסתייגות מדבר שקר ועד לבקשת מותם של אומרי השקר המרחק הוא עצום, ואם כך ברור שירמיהו לא הסתייג מנביאי השקר רק משום שהם הביאו דברי רמייה! כדי להבין מקצת מתחושותיו הקשות של ירמיהו כלפי נביאי השקר, יש להתחקות אחר נקודות המחלוקת בינו לבין מתחריו.

במה נחלקו ירמיהו ונביאי השקר?
מן נקודות המחלוקת בין ירמיהו לבין נביאי השקר שניבאו , בשם ה', למרות שה' לא שלחם.חוק הנביא מבחין בין שני סוגים של נביאי שקר: א. אֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים (דברים י"ח 8) ב. אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא-צִוִּיתִיו לְדַבֵּר (שם). בקטע שלפנינו מתייחס ירמיהו לסוג השני.
מדובר בעיקר בשני עניינים מרכזיים:
א. מעמד המקדש והקרבנות.
ב. היחס של יהודה לבבל – כניעה או מרד?

א. מעמד המקדש והקרבנות
נביאי השקר טענו כי בית המקדש הוא נצחי. למעשה, הם חיזקו אמונה שנפוצה בעם בעקבות נסיגת סנחריב מלך אשור מירושלים:ראה מלכים ב, י"ט 36-32. אלוהי ישראל לא ייטוש לעולם את ירושלים ואת מקדשה, מקום משכנו (ז' 4), ולא ייתן לאף אויב לכבוש את עירו. בגישה זו טמונה סכנה גדולה שכן בהיות בני העם בטוחים כי לא יאונה להם כל רע בזכות המקדש, הרשו לעצמם לחטוא חטאים מוסריים קשים, כגון רצח, גניבה ועוד (ז' 11-9). הם הקפידו על הפולחן בבית ה' וחשבו שבזאת הם מרצים את ה' וכי הפולחן מכפר על כל חטאיהם (ראו ירמיה ז' 11-8). כנגד זאת הכריז ירמיהו כי המקדש איננו נצחי (ז' 4) וכי ה' אינו שוכן בו (אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו – ז' 9, 12). הדבר החשוב ביותר לאל, על פי ירמיהו, הוא התנהגות נאותה בין אדם לחברו, ואם בני העם ימשיכו לחטוא – הוא יחריב את בית המקדש ויגלה אותם מארצם (ירמיה ז' 15-13, כ"ו 6).וראה הנביאים שדרשו את מותו של ירמיהו, כי הוא נראה להם נביא שקר על כי ניבא בשם ה' שהמקדש ייחרב- כ"ו 9-8, 11.

ב. היחס של יהודה לבבל – כניעה או מרד?
בשנותיה האחרונות של ממלכת יהודה, הייתה הממלכה נתונה תחת שלטון בבל. בימי המלך האחרון ביהודה – צדקיהו – תכננו רבים מבני העם ומבכיריו מרד בבבל, בשיתוף עמי הסביבה (ירמיה כ"ז 3). נביאי השקר, שעודדו מרד זה, וטענו כי קיצה של בבל קרב (ירמיה כ"ז 10-9, 17-14; כ"ח 3, 11). ירמיה ביקש לבטל את התפיסה האופטימית הזאת, הוא טען שיש להשלים עם שלטונה של בבל ולא לטפח תקוות שווא לשחרור מהשיעבוד לה. ירמיהו טען כי אל לעם למרוד במעצמה הבבלית, שכן מרד כזה ימיט הרס על עמו (ירמיה כ"ז 2 ואילך; כ"ח 13 ואילך).
נביאי השקר בישרו בשורות אופטימיות, את שבני האדם ביקשו לשמוע.. נקל לשער שהם התקבלו על העם.
הנביאים האלה היוו את המכשול החמור ביותר שעמד בפני הנביא בנסותו לשכנע את העם לשמוע לדבר ה'. הם סייעו לאי הבנה ולהתנגשות חריפה בין ירמיהו לבין העם, ובכך סללו את דרכו של העם אל חורבנו.
ירמיהו ניצב בפני הבעיה כיצד לשכנע את העם, שמתחריו הם נביאי שקר וכי הוא הוא, ולא הם, דובר אמת בשם ה'.

איך בכלל ניתן לזהות את השקר?
היות והשקר מנסה תמיד להתחפש לאמת, כיצד אפשר לדעת כי הוא שקר? האם יש סימנים המסגירים את השקר? איך אפשר להעריך את אמינותו של הדובר?
רוב הפסיכולוגים כיום מסכימים כי גילוי השקר הוא סבוך למדי.כהן, עמ' 405.  אמנם יש האומרים כי "לשקר אין רגליים", דהיינו, השקר צפוי להיות מופרך והשקרן נחשף ונתפס לבסוף בקלקלתו, אולם רבים אחרים תומכים באמרה הרחבה יותר שמשמעותה מנוגדת: "לשקר אין רגליים, אך כנפיים יש לו" – לרוב השקר לא נחשף.גם את האמצעים המודרניים לגילוי שקרים כגון הפוליגרף, ניתן לעקוף, והם אינם נחשבים למדויקים. אין פלא שממצאיהם אינם קבילים בבית המשפט.
כיצד מציע ירמיהו לשומעיו להבחין בין נביאי האמת לבין נביאי השקר. בקטע שלפנינו הוא מצביע על הבדל תהומי בין שני הסוגים של הנביאים גם באופן קבלת הנבואה וגם באופן מסירתה לקהל השומעים.

כיצד ניתן להבחין בין נביא אמת לבין נביא שקר?
אנו, הקוראים היום את התנ"ך, יודעים מי היה נביא אמת ומי היה נביא שקר. אולם כיצד יכלו בני דורם של הנביאים להכריע בשאלה מיהו באמת שליח ה'? לבעיה זו ניתן ביטוי בחוק הנביא בשאלה ההיפותטית של העם:

וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ ה'? (דברים י"ח 21).

ועונים: המבחן הוא התגשמות דברי הנבואה.
אולם כיצד יידעו השומעים עתה, בעת שהנבואה נמסרת להם אם היא נכונה? בקטע שלפנינובפרק כ"ח הוא מונה קריטריון אחר, ועל כך – בדיון בפרק זה. מונה ירמיהו מספר קריטריונים להבחנה בין נביאי האמת לבין נביאי השקר. למעשה, הוא מצביע על הבדל תהומי בין שני הסוגים של הנביאים הן באופן קבלת הנבואה מאלוהים והן באופן מסירתה לקהל השומעים.

מהי נבואת האמת לפי דברי ירמיהו?
ירמיהו מתאר את נבואת האמת במילים הבאות:

הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם-ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע (ירמיה כ"ג 29).

בפסוק יש שני דימויים לדבר ה': אש שורפת ופטיש ההולם בחזקה. בשני הדימויים כאחד מבטא הנביא מספר מאפיינים של נבואת האמת:יש לציין שגם הנביא נחום מזכיר את הצמד של "אש" ו"שבירת סלעים" בהקשר לדבר ה': לִפְנֵי זַעְמוֹ מִי יַעֲמוֹד וּמִי יָקוּם בַּחֲרוֹן אַפּוֹ חֲמָתוֹ נִתְּכָה כָאֵשׁ וְהַצֻּרִים נִתְּצוּ מִמֶּנּוּ (נחום א' 6).
בדבריו מבטא ירמיהו את עוצמת חוויית ההתגלות ואת הלהט שנבואה מחוללת בנביא.
בדימוי האש כבר נתקלנו בהקשר זה בדבריו של הנביא המיוסר, בירמיה כ' 9:

וְאָמַרְתִּי לֹא-אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא-אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל.

האלוהים המתגלה אל נביא האמת מכריח אותו לבטא את הדברים שבליבו, הוא אינו יכול לכבוש את הנבואה השורפת שבקרבו. וכך, הוא נאלץ לנבא דברים קשים למרות המכשולים והסכנות ולכן הוא אף מוסר את נפשו על נבואתו.

איך מאפיין ירמיהו את נביאי השקר?
ראינו שנביאי האמת אינם יכולים שלא להינבא, עוצמת החוויה של ההתגלות אינה מאפשרת להם להכיל את דברי ה' הבוערים בהם. ראינו מפרק כ' שדבר ה' גורם לנביאי האמת סבל רב, מסעיר ומזעזע את פנימיותם ומביא אותם לבטא את דבריהם בלהט עז. לפי דברי ירמיהו בפרק כ"ג, שום דבר מזה לא קיים אצל נביאי השקר. להם יש "טכניקות":
א. הם מסתמכים על חלומות שחלמו או שהם מספרים כי חלמו (חָלַמְתִּי חָלָמְתִּיההכפלה כאן מזכירה את ציטוט דברי נביאי השקר בפי נביאנו בירמיה ו' 14: שָׁלוֹם שָׁלוֹם. – כ"ג 25, וראה גם בכ"ג 28-27, 32).
ב. מְגַנְּבֵי דְבָרַי אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ (פס' 29) – למה התכוון הנביא במילים אלה? קיימות שתי אפשרויות:
1. הם גונבים דברים זה מזה – מעתיקים זה מזה (בדומה למושג "גנבה ספרותית" = פלגיאט), עושים שימוש במליצות ובתכנים זהים וכך נוצר רושם של אמינות, שכן כולם מתנבאים באותה לשון.
2. הם גונבים דברים מנביאי האמת – הם מחקים את סגנון דיבורם של נביאי האמת, משתמשים בסגנון נביאי האמת ובנוסחאות נבואיות (מכריזים: "כה אמר ה'", "נאום ה'" ועוד).
בכל מקרה, מקור דבריהם איננו ה' – אלוהים לא דיבר אליהם.
ג. הַלֹּקְחִים לְשׁוֹנָם וַיִּנְאֲמוּ נְאֻם (פס' 30) – הם לוקחים פיקוד ויזמה על לְשׁוֹנָם, על דבריהם (ולא ה' הוא ההשראה למבעם)השווה לירמיה א' 9: הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ. ואז הם נואמים נאומים. לפיכך הביטוי מבליט שמקור נבואותיהם הוא בהם עצמם. יש הטוענים כי במילים אלה נרמז גם שבנאומיהם הם משתמשים בלשון מצוחצחת ונאה וכך הם מטעים את שומעיהם. ככלות הכל, המדיום העיקרי של השקר הוא הלשון. המילים הַלֹּקְחִים לְשׁוֹנָם מבליטות את המלאכותיות שבנאומיהם ואת התכנון מראש, שהוא מנוגד לתחושת הכורח של נביא האמת כשהוא מדבר, פעמים רבות בניגוד לרצונו את מה שנוטע האל בקרבו. ובהקשר ללשון המצוחצחת עליה מקפידים סוכני השקר.
אפשר שביטא דבר דומה השיר "האור" בביצועם של סאבלימינל והצל (מילים ולחן: סאבלימינל):

עכשיו תקשיב למילים
כישורים מילוליים מתעלים לחרוזים ללא קשר
כי אין מסר, מה הפשר,
כולם אשליה שרק מוכרים לך שקר.

מַה-לַתֶּבֶן אֶת-הַבָּר (פס' 28)?!
בפס' 28 מבטא הנביא בצורה מליצית-ציורית את ההבדל בין נבואת אמת לנבואת שקר: מַה-לַתֶּבֶן אֶת-הַבָּר?
תֶּבֶן הוא המוץ, קליפת הקש העוטפת את גרגר התבואה, שמרחיקים אותו מגרגר התבואה. דהיינו, התבן הוא הפסולת. לעומת זאת, בָּר היא גרעיני החיטה, התבואה הנקייה, לאחר שהרחיקו ממנה את המוץ, את הפסולת. הנביא שואל: וכי מערבים את התבן (הפסולת) עם התבואה הנקייה?!
נבואת השקר דומה לבר, לתבן, שכן היא ריקה ואינה עשויה לא להזין ולא להפרות. דהיינו, אין בה שום תועלת. לעומתה, נבואת האמת היא טהורה מכוונות שליליות ומרמאות וכן היא מזינה, מביאה תועלת. העתיד ייכון רק אם כולם ייזונו מבר, ולא אם ייזונו מתבן!

האם אבני הבוחן שמביא ירמיהו לנביאי השקר מאפשרים את חשיפתם כרמאים?
נבדוק את שלושת סימני ההיכר שמנה ירמיהו לנביאי השקר, סימן אחר סימן, ונראה אם הם עומדים בפני הביקורת ואם הם אכן מהווים ראיות משכנעות לנבואת שקר.

סימן ההיכר הראשון: נביאי השקר מסתמכים על חלומות
בפס' 28-25, 32 לועג הנביא לנביאי השקר הטוענים שה' התגלה אליהם בחלום:

כה שָׁמַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-אָמְרוּ הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים בִּשְׁמִי שֶׁקֶר לֵאמֹר חָלַמְתִּי חָלָמְתִּי.

מדבריו אלה של ירמיהו משתמע כביכול כי הוא שולל את החלום כמקור נבואה לגיטימי, אולם גישה זו איננה עומדת בקנה אחד עם כתובים מקראיים רבים שמהם נראה כי החלום הוא אמצעי מקובל להתגלות ה' ולקליטת חוויה נבואית, לדוגמה: חלום אברהם בבראשית ט"ו 12 ואילך; חלום יעקב בבראשית כ"ח 15-12 ועוד.ראה גם תיאורי התגלות בחלום של הדמויות הבאות: אבימלך: וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל-הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל (בראשית כ' 3); בלעם: וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה (במדבר כ"ב 20); שלמה: בְּגִבְעוֹן נִרְאָה ה' אֶל-שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן-לָךְ (מלכים א, ג' 5). זכריה הנביא: רָאִיתִי הַלַּיְלָה וְהִנֵּה-אִישׁ רֹכֵב עַל-סוּס אָדֹם וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה וְאַחֲרָיו סוּסִים אֲדֻמִּים שְׂרֻקִּים וּלְבָנִים (זכריה א' 8); וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר-יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ (זכריה ד' 1) ועוד. והשווה את האמור כאן גם למסופר על שאול: וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּה' וְלֹא עָנָהוּ ה' גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם (שמואל א, כ"ח 6); וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא-עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד-הַנְּבִיאִים גַּם-בַּחֲלֹמוֹת וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה (פס' 15).
הבעיה מתעצמת כשאנו נתקלים בדברי ירמיהו עצמו בפרק אחר, שבהם הוא מעיד כי ה' התגלה אליו בחלום:

עַל-זֹאת הֱקִיצֹתִי וָאֶרְאֶה וּשְׁנָתִי עָרְבָה לִּי (ירמיה ל"א 25).יש הטוענים כי אין זה המסר של הכתוב, אלא יש בו דימוי למתיקות של דבר ה' שהיא כמתיקות השרויה על אדם שהתעורר מחלום טוב.

ויותר מזה: האל בכבודו ובעצמו מעיד כי הנבואה אכן נמסרת בחלום:

וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי אִם-יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ (במדבר י"ב 6).

כיצד יתכן, אם כן, שירמיהו כופר בפרק כ"ג בלגיטימיות של החלום הנבואי?! וזאת בניגוד לדברי ה' בתורה, בניגוד לדברי עצמו במקום אחר ובניגוד לכתובים רבים בתנ"ך?!ויש לציין כי גם בקרב עמים אחרים במזרח הקדום היוו החלומות אמצעי רב חשיבות לחשיפת רצון האלים.

אפשר שירמיהו מתנגד לחלום שווא, לחלום שקר, שחולמים אותם נביאים שכנגדם הוא נאבק, ולא מתכוון לכך שכל חלום הוא פסול כמקור לנבואה. מה גם שחלום הוא בכל זאת צורת התגלות פחות עוצמתית מההתגלות הישירה, כפי שנאמר בבמדבר י"ב 8-6:

ו וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי אִם-יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ. ז לֹא-כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל-בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. ח פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט.

סימן ההיכר השני: מְגַנְּבֵי דְבָרַי אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ (פס' 29)
אם התכוון ירמיהו שנביאי השקר שהם גונבים דברים זה מזה, אפשר להאשים בכך גם את נביאי האמת. כך, לדוגמה, ישעיהו ומיכה ניבאו את אותה נבואה על אחרית הימים ואפשר להאשים כל אחד מהם בפלגיאט (מיכה ד' 4-1; ישעיה ב' 4-2), ירמיהו ויחזקאל ניבאו את אותה נבואה על אכילת הבוסר (יחזקאל י"ח 2; ירמיה ל"א 28) ואם כך גם את כל אחד מהם ניתן להאשים בגניבה ממשנהו.
אם התכוון ירמיהו שנביאי השקר גונבים דברים מנביאי האמת ומחקים את סגנון דיבורם, הקריטריון בעייתי. הרי גם נביאי האמת וגם נביאי השקר משתמשים באותן נוסחאות (כֹּה-אָמַר ה', נְאֻם-ה') ואיך אפשר לדעת מי מעתיק ממי? איך ניתן לדעת מי משקר ומי דובר אמת?

סימן ההיכר השלישי: הַלֹּקְחִים לְשׁוֹנָם וַיִּנְאֲמוּ נְאֻם (פס' 30)
גם קריטריון זה איננו יכול להוות סימן היכר שיאפשר לעם להבחין בין נביא אמת לנביא שקר. אין אפשרות לדעת אם הנביאים מתכננים בעצמם את שיאמרו או שה' הוא הדובר מפיהם. כמו כן, גם נביאי האמת וגם נביאי השקר ניחנו בכישרון רטורי.
לסיכום, ראינו שאבני הבוחן שהביא ירמיהו להבחנה בנביאי השקר מאפיינים גם את נביאי האמת, מה גם שחלקם אינם ניתנים לבדיקה בהיותם משקפים תחושה פנימית של הנביא. יוצא מזה שאין בכוחם לאפשר לעם את ההבחנה בין שתי הקבוצות.

ומה לגבי סימן ההיכר שמביא ירמיהו לנבואת האמת? האם לפיו ניתן להבדיל בין נביא אמת לבין נביא שקר?
כאמור, ירמיהו מתאר את נבואת האמת במילים:

הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם-ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע (ירמיה כ"ג 29).

הבעיה בסימן ההיכר שירמיהו הביא בפסוק 29 היא שהוא עוסק בחוויה סובייקטיבית אישית פנימית של הנביא ואין לקהל השומעים דרך לדעת על קיומם. ואשר לעוצמת הדיבור: אם נביא השקר הוא שחקן מוצלח, הוא יוכל לדבר בלהט ובעוז כאילו קול אלוהים מדבר מתוך גרונו וכאילו דבריו יוצאים מן הלב.בהמשך, כשהתלמידים ילמדו את פרק כ"ח, הם יראו שגם חנניה, המוצג על-ידי ירמיהו כנביא שקר, דיבר בלהט, שאף שכנע את ירמיה לשעה קלה,שכן הביע משאלה: אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה' וגו' (פס' 6). גם שבירת העול והנבואה שבצידו (פס' 11-10) נראו בעלי פאתוס נבואי אמיתי, עד שדבר ה' הוציא את ירמיהו מן המבוכה (פס' 12 ואילך).
ושוב אנו עומדים על התובנה המכאיבה שלמרות הנאום הנרגש של ירמיהו וחרף מאמציו להבהיר לעם את האמת, קהל המאזינים לא קיבל לידיו כלים שיסייעו לו להבחין בין שני המחנות המנוגדים.

מדוע מציג ירמיהו קריטריונים שאינם יכולים לסייע לעם בפתרון הדילמה שלפניו?
אפשר שהנמען של ירמיהו איננו העם, אלא נביאי השקר.אמנם ירמיהו מתייחס אליהם בגוף שלישי ולא בגוף שני המאפיין פנייה ישירה (אָמְרוּ… הַנִּבְּאִים –פס' 27, הַחֹשְׁבִים…בַּחֲלוֹמֹתָם אֲשֶׁר יְסַפְּרוּ – פס' 28 ועוד), אך אפשר שזה כדי להביע ריחוק ממה שהם מייצגים. הוא פונה אל מצפונם, כדי שירגישו בפנימיותם, אם הם אומרים דברי אמת או שקר. אולי חושב ירמיהו כי נביאי השקר מאמינים שה' דובר אליהם, והוא מבקש להבהיר להם את המרחק האדיר הקיים בין נבואת אמת לבין נבואת שקר.
הוא מאשים אותם בכך שהם חולמים חלומות וחושבים שהם חלומות נבואיים, אולם למעשה אלה הם הרהורי ליבם של הנביאים, שהם חושבים לחלומות של אמת. בנוסף לכך, הנבואה משפיעה על פנימיותו של הנביא – ה' פועל בתוכו פעולה חזקה מאוד שמזעזעת אותו ומכאיבה לו, כאש הבוערת בקרבו וכפטיש המפוצץ סלע. אין לטעות בהרגשה זו, שאיננה מאפיינת כלל וכלל את נבואת השקר.
אלא שבכעסו ירמיהו מייחס לנביאי השקר כוונות של זדון, ערמה ורמייה, באומרו:

נִבְּאֵי הַשָּׁקֶר וּנְבִיאֵי תַּרְמִת לִבָּם (פס' 26);
הַחֹשְׁבִים לְהַשְׁכִּיחַ אֶת-עַמִּי שְׁמִי בַּחֲלוֹמֹתָם אֲשֶׁר יְסַפְּרוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ (פס' 27).

ועל כן אולי לפחות חלק מהנביאים שבהם מדובר אינם מאמינים בטעות כי ה' אכן דיבר אליהם. הם לא קורבנות של אשלייתם ואין להם כלל כוונות טהורות. חלקם הם נוכלים שיודעים היטב כי הם אינם מוסרים את דבר ה' ובכל זאת משחקים את המשחק תוך העמדת העם בסכנה קיומית!

אפשרות נוספת היא שירמיהו פונה לעם, כדי לשכנע אותו כי הוא נביא אמת וכי מתנגדיו הם נביאי שקר. הוא חש בכל נימי נפשו שהם דוברי שקר ורוצה בכל מאודו כי בני עמו ידעו זאת. הוא מונה מתוך סערת רגשות, קריטריונים של אמת גם אם אינם ישימים שיתוף זה של שומעיו עדיף על פני שתיקה, פשוט כי אין הוא יכול לשתוק.

ומה המסר לנו, הקוראים את ירמיהו 2500 שנה לאחר שניבא?
האבחנה בין אמת לשקר תובעת קשב מהקורא, כמו גם בירור פנימי – האם נוח לשמוע דברים אלה ולכן הם מתקבלים? האם הרגעה שבדברים הנשמעים הם בעצם הרדמה? האם נהיה מוכנים לשמוע רק דברים שאנו מסכימים עימהם? שמוכרים לנו? האם נהיה מוכנים להיפתח ולתת מקום לקול המשמיע דברים קשים, או שהקושי יחסום בפנינו את היכולת לשמוע?

האמת הנבואית ועתידה בימי חז"ל
הבעיה של הבחנה בין נביאי אמת לבין נביאי שקר לא נפתרה בתקופת התנ"ך ובכל פעם ניתנו קריטריונים שונים, לעיתים סותרים זה את זה, להבחנה ביניהם. ההתלבטות בשאלה זו נובעת מהקושי להבדיל בין שקר לאמת בכלל. ובעיקר כשהבחנה זו קריטית כדי ללמוד את האמת לאמיתה, האמת שאין בלעדיה – האמת מפי אלוהים.
המחשבה שיש אדם הנושא את דבר אלוהים מחייבת מאד. חז"ל ביטלו את ההשקפה שדבר אלוהים אל בני האדם הוא הקובע, והעבירו את העימותים והמחלוקות אל הזירה האנושית. כלים וכללים אנושיים, ייקבעו עתה כדי לפסוק ולהכריע בין השקפות שונות, ופעמים רבות ירשו לעצמם התנאים והאמוראים להותיר סוגיות ותפיסות עולם ללא הכרע.

העשרה
מה בין הנביא ירמיהו לבין המשורר חיים נחמן ביאליק?
כידוע, ירמיהו הוא נביא שחי לפני כאלפיים חמש מאות שנה ואילו חיים נחמן ביאליק הוא מגדולי המשוררים העבריים שפעל בעת החדשה. הייתכן בכלל להשוות בין השניים? האם נמצא פן משותף להם? מסתבר שכן.
א. כפי שכבר כתבנו, ירמיהו תיאר את נבואת האמת במילים הבאות: הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם-ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע (ירמיה כ"ג 29). בהשראת הנביא, תיאר ביאליק בכמה משיריובשירים "לא זכיתי באור מן הפקר", "חוזה לך ברח" ו"דבר". גם רחל עושה שימוש במוטיב ה"אש" לאותה מטרה, בשיר "ספר שירי". ותודות לחברתי ציפי כץ, המורה לספרות, שהפנתה אותי לשירים הללו.  את יצירת השיר באמצעות המטפורות של "אש" ו"פטיש המכה בסלע".
נדון כאן בשיר "לא זכיתי באור מן ההפקר", ולאחר קריאתו נשווה בין התיאור המובא בשיר לבין הכתוב על ירמיהו בתנ"ך.

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,
אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,
כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו
וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,
נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,
לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –
כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת
כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,
זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,
וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,
וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,
וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי
אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

כאמור, המטאפורות בשיר של ביאליק הן אותן מטאפורות שנמצאות אצל ירמיהו, אולם נקודת הדמיון לא מתמצית בעניין זה בלבד: שני האישים כאחד משתמשים במטאפורות של האש והפטיש המבקע את הסלע להמחשת החוויה הרגשית החזקה של תהליך היצירה / הנבואה, ובשניהם ה"סלע" מסמל את הלב הסובל של הדובר. אולם, ראוי לשים לב גם לניגוד הבולט ביניהם: בעוד שירמיהו תולה את מקור עינוייו (האש והפטיש) באלוהים, ביאליק מדגיש ששירתו לא באה אליו משום מקור אחר זולת נפשו-הוא.
ב. בהקשר לבלעדיות של ביאליק על יצירתו, מעניין שהוא מתאר אותה בעזרת פועל מהשורש גנ"ב: "נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר… לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו". נראה לי שהשימוש בפועל משורש זה הוא מכוון, שכן כאחד הסימנים לנביאי השקר מביא ירמיהו את הטענה כי הם גונבים את דבריהם מאחרים: מְגַנְּבֵי דְבָרַי אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ (ירמיה כ"ג 29). הגיוני שכשם שהמטפורות של ביאליק שאובות מפרק כ"ג, כך גם תיאור ה"גניבה" שאוב משם.
ג. את שניהם מאפיין הסבל העצום הכרוך במסירת הדברים הבוערים בקרבם לציבור. עניין זה בא לידי ביטוי במילים המסיימות את שירו של ביאליק: יִתְעַלֵּם (הקורא), וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם ובאשר לירמיהו, קטעים מרובים בספרו מעידים שמנת חלקו הייתה בוז ולעג מצד העם. למעשה, ירמיהו סבל במידה שאין כדוגמתה אצל שום נביא אחר- סבל גופני ונפשי כאחד: הכו ופצעו אותו, השליכוהו לבור, האשימו אותו בבגידה ולעגו לו.ראה ירמיה כ, כ"ח ועוד.
ד. שניהם מתארים תחושת הכרח להוציא את שקודח בנפשם מהכוח אל הפועל: ביאליק מדווח על תהליך שפוקד אותו תדיר, שאין לו כל שליטה עליו. בתהליך זה השילוב של הצרות החיצוניות המכות בליבו עם החיטוט והניקור העצמי מוציאים את הניצוץ מן המשורר, זה ניתז אל עינו (העין רואה את הטבע ממנו שאובות המטפורות) ומהעין לחרוז, דהיינו, לשיר. גם ירמיהו אינו יכול לכבוש את נבואתו, והביטוי החזק ביותר לחוסר אונים זה בו הוא נתון נמצא בכ' 9, שם משולב דימוי האש.
ה. שניהם כותבים את הגיגיהם בלשון שירית, והרי טבעי הוא שחוויה נפשית גבוהה תובע בשפה גבוהה.


ביבליוגרפיה
עברית:
*אביעוז, מ. נבואתו של ירמיהו, תל-אביב, 2005, עמ' 71-61.
*אדר, צ. הערכים החינוכיים של התנ"ך, ירושלים, 1964, עמ' 108-95, 160-156.
*אדר, צ. ירמיהו הנביא, הרצליה, 1972, עמ' 67-61.
*אופנהיימר, ב. "מלחמתו של ירמיהו בנביאי השקר", ספר דוד נייגר (עורך: ד"ר א. בירם), ירושלים, 1959, עמ' 111-96.
*אופנהיימר, ב. "נביא, נביא שקר", אנציקלופדיה מקראית / ה', ירושלים, 1968, עמ' 744-739.
**איזנברג, י. "ירמיה פרק כ"ג: איך מבין הנביא את דברי הנבואה?", בקישור:
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/achronim/jer29.htm
*איזנברג, י. "ירמיה פרק כ"ג: איך יובחן נביא אמת מנביא שקר?", בקישור:
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/achronim/jer28.htm
*בולה, מ. ספר ירמיה, ירושלים, 1983.
*הופמן, י. ירמיה / עולם התנ"ך, תל-אביב, 2007.
*הופמן, י. ירמיה (בסדרת "מקרא לישראל"), תל-אביב – ירושלים, 2001.
*וינפלד, מ. "ירמיהו, אישיותו ותורתו", עיונים בספר ירמיהו/ א' (עורך: ב"צ לוריא), גבעתיים, חסר ציון השנה, עמ' 78-46.
*ורדי, ג. עיקרו של מקרא, ירושלים, תשכ"ה, עמ' 102-93.
*חכם, ע. "המאבק בין נביאי אמת לנביאי שקר", עיונים בספר ירמיה / ב' (עורך: ב"צ לוריא), גבעתיים, חסר ציון השנה, עמ' 226-209.
*כהן, א. עולם השקר, חיפה, 1999, עמ' 119-117, 415-404.
*יעקובסון, י. חזון המקרא / ב', תל-אביב, 1989, עמ' 342-337.
*סגל, מ.צ. "ירמיה", אנציקלופדיה מקראית / ג', ירושלים, 1965, עמ' 885-868.
*סימון, א. אדם בצלם, תל-אביב, 1991, עמ' 50-49.
*צמריון, צ. "ירמיהו – הנביא והאיש", ספר מאיר ולנשטיין (עורך: חיים רבין), ירושלים, 1979, עמ' 245-196.
*צמריון, צ. "כיצד להבחין בין נביא אמת לנביא שקר?", בית מקרא 29 (תשמ"ד), עמ' 347-334.
*קלוזנר, י. הנביאים, ירושלים, 1954.
*רבן, נ. ירמיהו – הנביא והספר, רמת-גן, חסר ציון השנה, עמ' 84-83.
*רש"י, רד"ק. מקראות גדולות, מהדורה שיצאה בירושלים.
*שרלו, י. יראה ללבב, תל-אביב, 2007, עמ' 56-50.

אנגלית
*Bright, J. Jeremiah / The Anchor Bible, New York, 1965.
*Holladay, W.L. Jeremiah 1 / A Commentary on the Book of the Prophet Jeremiah Chapters 1-25, Philadelphia.
*Mckane, W. A. Critical and Exegetical Commentary on Jeremiah, Edinburgh, 1986.
*Thompson, J.A. The Book of Jeremiah, Michigan, 1981.

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics