/ מיזם התנ"ך

ישעיה מ'

ד"ר רוני מגידוב היא המנהלת הפדגוגית של מיזם התנ"ך של מכון שלום הרטמן. המיזם הוקם במטרה לשפר את הוראת המקרא ולהעלאות את ערכו של ספר הספרים בעיני תלמידי בתי הספר הממלכתיים בישראל. מגידוב שימשה בתפקיד מנהלת תחום דעת תנ"ך (מפמ"ר) בחינוך הממלכתי, הייתה חברת מערכת וכותבת במסגרת מיזם 929 וכיום חברה בצוות ההוראה במכון הרטמן. היא לימדה מקרא ויהדות במשך 30 שנה בבית ספר "זיו", שבו שימשה בתפקידי ניהול וריכוז. היא לימדה ומלמדת מקרא והוראת

מומלץ ללמד פרק זה לאחר הוראת עזרא א' ואיכה א', הנרטיב המוצע כאן מסתמך על לימוד קודם של פרקים אלה.

אנו מציעים עימוד העשוי להבהיר ולהאיר את עיני הלומד. העימוד הוא על פי מאמרו של פוקלמן (ראו בסוף היחידה).
אנו מציעים עימוד העשוי להבהיר ולהאיר את עיני הלומד. העימוד הוא על פי מאמרו של פוקלמן (ראו בסוף היחידה).

הקדמה הכרחית: כמה שנים חי ישעיהו?
על פי כותרת ספרו, ישעיה ניבא בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה. תמוה אם כך, שישעיה זכה להכיר את כורש הנזכר בספרו פעמיים:

הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי וְכָל-חֶפְצִי יַשְׁלִם וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד (מ"ד 28)

כֹּה-אָמַר יְהוָה לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר-הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד-לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ (מ"ה 1)

אנו מודעים לבעיות כרונולוגיות המתעוררות מתיארוך ימי עוזיהו ויותם, שכן יותם כנראה מלך עוד בחיי אביו שנצטרע. התיארוך הברור יותר הוא ימי חזקיהו ובימי מצור סנחריב שבמהלכו ניבא ישעיה (מל"ב י"ט, ישעיה ל"ו ל"ז). כלומר מדובר בנבואות של ישעיה בסוף המאה השמינית – 701 לפנה"ס, ואילו כורש, הנזכר בספרו, פעל במחצית השניה של המאה השישית – 530 לפנה"ס. איך נסביר את שנותיו הארוכות של ישעיה?
ההצעה שישעיה ניבא במאה השמינית על כורש במאה השישית מעוררת קושי, שכן הניבוי מתאר תהליכים, כיוונים היסטוריים – ובדרך כלל הנביא איננו יכול לנקוב בשמות העמים והמלכים השותפים ומחוללים מהלך זה. דוגמה לכך מצויה בירמיה שבתחילת נבואתו ניבא על גוי שיבוא מצפון (ירמיה ד' 6, ו' 1, 22, י' 22 ועוד) ורק לאחר שהתבהרו האירועים ההיסטוריים זיהה את הגוי הזה כבבל והתייחס בנבואותיו מפורשות לנבוכדנצאר (למשל ירמיה כ"ז).
חלקו השני של ספר ישעיה – פרקים מ'–ס"ו – מכונה "ישעיה השני". חלק זה כולל נבואות אנונימיות מתקופה מאוחרת בכמאתיים שנה מתקופת ישעיה בן אמוץ. האם נשא בעל נבואות אלה גם כן את השם ישעיה ועל כן חוברו שני הקבצים? הא היה בעל קובץ הנבואות מתלמידי תלמידיו של ישעיה? ואולי חוברו הנבואות בידי מספר נביאים – אפשר והיו תלמידי תלמידיו של ישעיה?
אין לשאלות אלה התשובות חד משמעיות ומוכחות. אולם ברור כי ספר ישעיה נחלק לשניים: א – ל"ט ומ' – ס"ו, ויש אף הסבורים שגם החלק מ' – ס"ו נחלק ל"ישעיה השני" (מ' – נ"ה) ול "ישעיה השלישי" (נ"ו – ס"ו).
אם כך לפנינו נביא שחי בתקופת שיבת ציון. מה הוא מבקש למסור לעם?

לדָבר טוב צריך לשכנע?
בפס' 2 משקיע הנביא מאמץ בשכנוע – דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ. אולם מוזר שהשכנוע הוא לנחמה, לדברים טובים שאמורים לקרות. למה צריך לשכנע אדם לדברים טובים? איך נסביר את זה?
נראה שאיכה א' יוכל לסייע – שם מופיע הביטוי "אין לה מנחם" שלוש פעמים, פעם נוספת "אין לי מנחם" ופעם נוספת "רחק ממני מנחם". ואילו ישעיה פונה ואומר: "נחמו נחמו עמי". גם אם כבר ניתנה הצהרת כורש – כשאדם יוצא מחושך לאור – הוא ממצמץ וזקוק למשקפי שמש – לאחר אובדן, לוקח זמן להשתחרר מהאבל מחוסר האונים וחוסר התקווה.

המשכנע הלאומי
הנבואה בישעיה מ' יכולה ללמד כמה דברים על – איך משכנעים אדם להתנחם, איך גורמים לאדם השקוע באבל ובאובדן לראות שטוב יכול עוד להתרחש.
אם כן, זהו על פי ניתוחנו הסיפור של הפרק – נביא שקיבל כבר את התובנה שדברים השתנו, ועליו לשכנע את מי ששקוע עדיין באובדן ובייאוש. איך מציעים נחמה – כלומר – איך מלמדים את היכולת לראות שההווה אינו מתמשך בלי סוף. ראשית נברר –

האם השכנוע הצליח?
שאלה זו תלויה בשאלה אחרת – היכן הקריאה שיש לקרוא על ירושלים? והתשובה לשאלה זו תלויה בפרוש המילה "כי" החוזרת שלוש פעמים בפס' 2:

כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ
כִּי נִרְצָה עֲו‍ֹנָהּ
כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ

אם נפרש את ה כִּי כ 'ש', אז זוהי הקריאה – מלאה צבאה, נרצה עוונה לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה.
אם נפרש את ה כִּי כ 'בגלל', אז עדיין לא ברור מה צריך לקרוא, אלא רק מהן הנסיבות המאפשרות את הקריאה. כלומר פס' 2 איננו הקריאה עצמה אלא רק ההכנה לה.
ואם כך – היכן הקריאה עצמה שיש לקרוא על ירושלים? אפשר שהיא מצויה לא בפס' ה "כי כי כי" אלא בפס' 9 – 10 שגם בהם קריאה משולשת –

הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם.
הִנֵּה אֲדֹנָי יְהוִה בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ
הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו.

אם אכן זוהי הקריאה מעניין לראות מי הקורא אותה, כשהיא סוף סוף מגיעה בשיר?
מסתבר שזוהי ירושלים עצמה:

עַל הַר-גָּבֹהַּ עֲלִי-לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל-תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה (פס' 9).

ירושלים מופיעה פעמיים בשיר בלשון נקבה.

בפס' 2: דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ
ובפס' 9: עַל הַר-גָּבֹהַּ עֲלִי-לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם

אבל יש הבדל משמעותי בין שתי הופעותיה – היא הפכה מזקוקה לנחמה למעבירת הקריאה לשאר ערי יהודה.
אם כך – נראה שהנחמה הצליחה. איך הנביא עשה זאת?

סיפור הצלחה
נזכור, הרי לא באמת עולה ירושלים על הר, לא במציאות היא קוראת לשאר הרי יהודה לקבל את השינוי של הופעת ה' כגואלה. הלוא אלה מילות הנביא – ישעיה מספר סיפור. למעשה, זהו אמצעי שכנוע: ישעיה מספר לשומעים סיפור של הצלחה. נראה שהוא סבור שלעיתים הדרך לראות את העתיד הטוב או את האפשרויות והפוטנציאל ששונים מההווה הקשה – היא לא שקיעה בקושי אלא ליצור נרטיב של הצלחה.

מתן פשר למציאות
מה תפקיד ההכנה–

כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲו‍ֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ?

נראה שגם קריאת ה"כי" המשולשת היא חלק מאמצעי השכנוע. הנביא מטיל סדר במציאות, מציע הסבר ופשר למתרחש. ההסבר שהעולם איננו כאוטי, הצעת שיטה ומתן משמעות – עוזרים למי ששקוע באבל ובאובדן. לפי ההסבר שמציג הנביא תם עידן, נרצה עוונה של יהודה שנענשה בחורבן ונפתחת תקופה חדשה. עתה על בני יהודה להכיר במציאות חדשה זו.

פנייה אל הכוחות המצויים בנפש האדם וניסיון לעורר אותם
נחזור לקריאה נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי. אל מי מופנית הקריאה נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי? מיהו שצריך לנחם את ירושלים? מי הפונה? ולמי? ה'? האם ה' מדבר על עצמו בגוף שלישי? האם הפנייה "נחמו" היא אל מלאכים, פמליה של מעלה?
השירה מכילה לעיתים במשפט אחד עולם שלם, שכן היא מרוכזת ותמציתית, וכבר הפסוק הראשון מכיל המון: כמה דמויות יש במשפט הקצר הזה – נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם? ה', עמו, המשורר. אבל מי הדובר בפס' 1 – 2 ואל מי?
אולי זהו המשורר עצמו הפונה אל קבוצת השומעים – קבוצה קטנה מקרב העם שישעיה השני פונה אליהם לנחם. הנביא כבר קיבל את הנחמה והשתכנע, הוא לא נמצא עוד עם העם בצערו ובכאבו. איך מעבירים את העם "לצד שלו" – הצד יצא מתחושת האובדן וחוסר התקווה ומבין כי קורים דברים חדשים וטובים?
האמצעי הראשון שנוקט בו ישעיה – השומעים עצמם הם שמוזמנים להציע נחמה לשאר העם. השומעים הופכים לבני בריתו. המחשבה שיש להם כוח לנחם – לא הייתה שם קודם, ישעיה הוא שעורר אותה. יש הבדל בין הזקוק לנחמה לבין הנותן נחמה וישעיה הופך את קבוצת שומעיו למי שיכולים לתת נחמה – הם מובחנים ומיוחדים בכך משאר העם.
אמצעי זה של פנייה אל קבוצה קטנה שתכין את הדרך לשאר העם קיים גם בפס' 3 – יש מי שאמור להיות שותף לעבודת ההכנה –

פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ…

המשתמע "בין השורות"

נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם:

בשיכנוע יש גם עבודה סמויה, לא מילולית וגלויה. ישעיה מהדהד במשפט זה גם את הנוסחה הישנה והמוכרת

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים (שמות ו' 7)

המופיעה בתורה ובנבואה:

ויקרא כ"ו 12: וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם, לֵאלֹהִים; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לִי לְעָם, שמ"ב ז 24: וַתְּכוֹנֵן לְךָ אֶת-עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְךָ, לְעָם–עַד-עוֹלָם; וְאַתָּה יְהוָה, הָיִיתָ לָהֶם לֵאלֹהִים
ירמיה ז 23: כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר, שִׁמְעוּ בְקוֹלִי–וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם; וַהֲלַכְתֶּם, בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם, לְמַעַן, יִיטַב לָכֶם.
יחזקאל י"א 20: וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשָׂרָם, וְנָתַתִּי לָהֶם, לֵב בָּשָׂר. לְמַעַן בְּחֻקֹּתַי יֵלֵכוּ, וְאֶת-מִשְׁפָּטַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אֹתָם; וְהָיוּ-לִי לְעָם–וַאֲנִי, אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים.

ברובד המאזכר הלא ישיר – מצוי מסר ולפיו – הברית לא קרסה, הקשר המיוחד בין ה' לעמו נשמר חי וקיים.

כדאי לראות איך ממשיך הנביא לעבוד במישור הסמוי –
בפתיחת דברי הנביא ירושלים היא אישה – הדיבור אליה הוא בלשון נקבה והתנועה המנחה היא אַ (פס' 2). מאמץ הושקע בכך כי עוון הוא זכר ובכל זאת שומר הנביא על הצליל הנקבי.
התנועה המנחה בפס' 10 -11 היא אֹ. הבית מתחיל בציווי לנקבה (9) ומסתיים בתנועה הזכרית O.
גם כאן יוצר הנביא את ההדהוד לברית חזקה שיש בה עוצמה – בין גבר לאישה מבעד לדימוי הרועה.

מתן מקום לקול המיואש והבנה למצוקותיו
יצירת תמונה אופטימית שלא לוקחת בחשבון את צרכי הזקוק לנחמה עשויה ליצור ציור מתקתק, לא משכנע ומנוכר. על נחמה חכמה ורגישה להתייחס לקולות שקשה להם יותר לקבל את הנחמה ולתת להם להישמע.
מול וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ ו קוֹל קוֹרֵא – עולה קול שכל זה לא מדבר אליו: קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא.
מול כָל-בָּשָׂר יַחְדָּו הרואים כי פי ה' דיבר – חש הקול הזה ש כָּל-הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל-חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה.
בעוד שכל הבשר רואים בטבע את תפארת ה' רואה הקול הזה בטבע את אפסות האדם: ז יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ
הייאוש של הקול הזה גדול –
חציר וציץ של פרח יכולים להיות גם בהקשר חיובי של רעננות ויופי, אולם הקול המיואש לא רואה זאת –

במדבר י"ז 13: וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל הָעֵדוּת, וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה-אַהֲרֹן, לְבֵית לֵוִי; וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים
ישעיה מד 4: כִּי אֶצָּק-מַיִם עַל-צָמֵא, וְנֹזְלִים עַל-יַבָּשָׁה; אֶצֹּק רוּחִי עַל-זַרְעֶךָ, וּבִרְכָתִי עַל-צֶאֱצָאֶיךָ. וְצָמְחוּ, בְּבֵין חָצִיר, כַּעֲרָבִים, עַל-יִבְלֵי-מָיִם
תהילים קמ"ז 8: הַמְכַסֶּה שָׁמַיִם, בְּעָבִים– הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר; הַמַּצְמִיחַ הָרִים חָצִיר. נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ; לִבְנֵי עֹרֵב, אֲשֶׁר יִקְרָאוּ

זאת ועוד, הקול המיואש רואה את המצב כהווה מתמשך בלתי משתנה – נבֵל יבֵש הוא אומר ולא נבַל, יבַש.
אם מקשיבים היטב לקול המיואש ניתן לראות שיש לו הנחה משותפת עם הנביא ואפילו עם "כל בשר". מהי הנחה זו? גם הוא חושב שאלוהים הוא המניע את המתרחש בעולם: כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ.
הנביא לא משאיר את הקול הזה ללא מענה, ומכנה משותף זה מאפשר אולי להזמין את בעל הקול להתבונן שניתן לראות גם אחרת.
ניתן לשאול בכיתה: היכן מתחיל המענה של הנביא לקול המיואש?
אפשרות אחת – מ אָכֵן חָצִיר הָעָם (סוף פס' 7)
אפשרות שנייה – יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ (פס' 8)
לפי כל אחת מהאפשרויות, הדבר המפתיע הוא שהקול המשיב פותח בהסכמה עם הקול המיואש. והמכנה המשותף שהוא יוצר עם הקול מביע את התפיסה שאכן האדם הוא אפסי, אבל זו לא המילה האחרונה, מאחורי זה, מעל זה יש עוד משהו – דבר ה'.

כמה אנרגיות…
רק לאחר שהוא מתייחס לקול המיואש, יכול הנביא "להרים אנרגיות חיוביות". מהסטגנציה, התקיעות של הקול הזה מעביר אותנו הנביא לתנועה – כלפי מעלה ובכוח: עֲלִי-לָךְ, הָרִימִי
כאן מושמעת סוף סוף הקריאה – הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם. י הִנֵּה אֲדֹנָי יְהוִה בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו.
מתגשם עתה מה שקרא הקול בבית השני – וְנִגְלָה כְּבוֹד יְהוָה.

היד המושלה
היד המענישה של ה' בבית הראשון (כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ) הפכה לזרוע מנחה ומגנה (הִנֵּה אֲדֹנָי יְהוִה בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ יא כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל).
גם בפס' זה מהדהד הנביא בתיאורו לדימוי החבוי מבין השורות – לפריון להתחדשות ולהגנה שברית זו תוביל – הטלאים גורי הכבשים ועלות שהן כבשים מיניקות.

 

מהלך זה הציע הפיכת שאלה על אמצעים ספרותיים לשאלה אנושית– איך משכנעים לקבל נחמה. ניסיון לתת מענה על שאלה מתחום חיי הרגש, הוא שמוביל את החיפוש האקדמי אחר אמצעים ספרותיים, ומסייע לפיתוח הקשב של הלומד אל הכתובים.
היחידה מבוססת בעיקר על מאמרו של –
Fokkelman, Jan P, "Stylistic analysis of Isaiah 40:1-11", Remembering All the Way, Leiden 1981, pp. 68-90.

 

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics