בפרק ל"ז נתוודע למערכת היחסים המורכבת במשפחתו של יעקב. בסופו של הפרק (וסליחה על הספוילר כבר בהתחלה), האחים מתאחדים בשנאה ובקנאה מול יוסף, משליכים אותו לבור, מוכרים אותו לישמעאלים (או שמא למִדְיָנִים) ומשקרים לאביהם בעזרת כתונת פסים שטבלו בדם, ומספרים לו כי יוסף נטרף: חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף (פסוק ל"ג). את הפרק ואת מערכת היחסים המורכבת, נרצה לבחון דרך "משקפיים של אשמה" – מי אשם במכירת יוסף לעבדות?
רגע לפני, כדאי לברר מה בין "אשמה" ל"אחריות".
"אשמה" מוטלת על אדם מבחוץ. הוא חייב לציית לנורמה שקבועה בחוק וההכרעה בדבר קיום האשמה מסורה לגורם חיצוני, אובייקטיבי, בית המשפט.
מנגד, "אחריות" היא עניין פנימי, שאדם מקבל על עצמו. קולה של האחריות הוא קול המצפון; ביטוי של ביקורת עצמית, וממילא אין היא מציבה טענות לעומתיות כלפי זולת כלשהו.
ההבדל בין שני המושגים בא לידי ביטוי בשפה העברית: "הטלת אשמה" מלמדת על מקורה החיצוני ואילו "נשיאה או קבלת אחריות" מלמדת על מקורה הפנימי.פרופ' ידידיה שטרן, "בין אשמה לאחריות": https://www.idi.org.il/articles/24466
במאמר זה מוטלת אשמה על כולם: על יעקב, על האחים ועל על יוסף עצמו.
עמדה 1: יעקב אשם
למה יעקב אָהַב אֶת־יוֹסֵף מִכָּל־בָּנָיו? ההיסטוריה המשפחתית
הסיפור מתחיל לספר על יעקב, אולם מהר מאוד עובר להציג את בנו מאשתו האהובה רחל – יוסף: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן־שְׁבַע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה (פסוק ב'), ללמדנו על זיקתו המיוחדת של יעקב ליוסף. ראיה לכך היא עזיבת יעקב את בית לבן רק כשנולד יוסף: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת־יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל־מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי (בראשית, פרק ל', פסוק כ"ה). משנולד בנה הבכור של רחל, יכול יעקב לחזור הביתה להמשך ייעודו כאב הממשיך.
וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת־יוֹסֵף מִכָּל־בָּנָיו כִּי־בֶן־זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים (פסוק ג'). אדם אינו מחליט לאהוב את בנו, אבל אדם מחליט כיצד יבטא את רגש אהבתו, עָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים – רקומה, צבעונית, מיוחדת במינה.לפי גלפז-פלר, היתה זו חולצה ארוכה עשויה פיסות אריג שהיו צבועות בצבעים שונים. זו ללא ספק טעות. הנימוק שנזכר לאהבה המיוחדת שרחש יעקב ליוסף הוא היותו בֶן־זְקֻנִים. יעקב לא למד לקח מגורלו שלו. הוא, שחווה על בשרו את תוצאותיה של העדפת בן אחד על אחיו, חוזר על הטעויות של הוריו: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת־עֵשָׂו כִּי־צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת־יַעֲקֹב (בראשית, פרק כ"ה, פסוק כ"ח). הוא מעניק כתונת פסים ליוסף כסמל להעדפתו. כתונת פסים מוזכרת גם ביחס לתמר אחות אבשלום, ומתוך כך יש שפירשו שזהו בגד המתאים לאנשי אצולה מכובדים.ראו גלפז-פלר ו"עולם התנ"ך".
רבקה נאמן, פסיכולוגית קלינית בהכשרתה, כותבת ב-929:
לאהבת הורה יש כוח עצום. אהבת הורה יכולה להצמיח את נפש הילד והסתייגות של הורה יכולה לחולל בה נזקים קשים. ההפסד של הילדים הלא מועדפים ברור לנו יותר. אך גם הילד המועדף משלם מחיר יקר ולא רק מפני שהוא מאבד את אהבת אחיו, אלא מפני שאהבת ההורה אליו אינה באה מהמקום הנכון.
העדפת ילד מסוים על פני האחרים שמה במרכז את צורכי ההורה ולא את צורכי הילד. בהרבה מקרים היא באה לתת אישור או חיזוק להורה או למלא חלל בלבו, כמו במקרה של יעקב ויוסף. כאשר יעקב התבונן ביוסף הוא לא ראה את יוסף, הוא ראה את רחל, ואת עצמו.
הילד המועדף שבוי במלכודת דבש. הוא גדל בתחושה שעליו למלא את ציפיות ההורה כדי להמשיך ליהנות ממעמדו המיוחד ואינו פנוי מספיק לצרכיו שלו. הוא גם עלול לגדול בתחושה שהכול מגיע לו, שהשמש, הירח והכוכבים משתחווים לו. הוא אינו מפתח מיומנויות הישרדות, ובצאתו לעולם הוא עלול למצוא את עצמו מושלך לבור בלי להבין אפילו למה.נאמן, "מלכודת הדבש של הבן המועדף".
מחקרים מודרניים מראים כי העדפה דיפרנציאלית בין אחים (כלומר, כשההורים מעדיפים ילד אחד על פני אחיו או אחותו) משפיעה לרעה על היחסים בין האחים, במיוחד אם היא נתפסת כלא-הוגנת. אמנם במקרא היו זכויות מיוחדות לבכור, אך יוסף לא היה בכור. כנראה אהב יעקב את יוסף, כיוון שאהב את רחל. האישה שעבד בשבילה שבע שנים והיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה; האישה שנגזלה ממנו פעם אחר פעם ומתה בדמי ימיה. יוסף הוא השריד העיקרי ממנה שמזכיר ביופיו את יופיה. וכותנת הפסים מהווה המחשה של העניין הזה.
יעקב משתמש ביוסף כמעין תחליף לרחל, אשתו האהובה. תופעת "הילד המשמש כתחליף" (replacement child) היא תופעה מוכרת בתהליכי אבל שהסתבכו.פרדס ולוריא, עמ' 150. האדם האבל, שאיננו יכול להשלים עם האובדן, מטיל על הילד החדש במשפחה למלא את החלל שנוצר עקב מותה של הדמות האהובה. צילה של רחל מלווה וילווה את יעקב כל ימי חייו. מתוך זה הוא פועל. יכול להיות שיוסף דומה פיזית לרחל, אשתו האהובה, משום שיש בתיאור דמותו חזרה על אותו ביטוי שבו מתואר יופייה של רחל: וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת־תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה (בראשית, פרק כ"ט, פסוק י"ז), וכך גם מתואר יופיו של יוסף: וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה־תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה (שם, פרק ל"ט, פסוק ו'). חשוב לציין שביטוי זה ליופי אינו מופיע במקומות אחרים במקרא. יעקב אינו יודע שאהבתו ליוסף תוביל לכזאת קנאה מצד בניו ולהתנהגותם הנלוזה.
מי מרוויח מהמלשנות במשפחת יעקב?
יוסף מביא אֶת־דִּבָּתָם (של אחיו) רָעָה אֶל־אֲבִיהֶם (פסוק ב'). בהבאת דיבת האחים אל יעקב נוצרת מעין ברית סודית בין יעקב לבין יוסף שניצבת כנגד שאר האחים: הבן האהוב מביא את דיבת אחיו אל האב, ויעקב משתף פעולה עם בן הזקונים שמפגין עליונות על שאר אחיו. לפי לוריא,שם, עמ' 152. יוסף היה שבוי בצורך לרצות את אביו על חשבון הגדרת זהותו שלו.
האם מילא יעקב את תפקידו כאב?
את חלומו השני יוסף מספר אֶל־אָבִיו וְאֶל־אֶחָיו (פסוק י'). מצד אחד, יעקב נוזף ביוסף חמורות על היומרה שבחלומו: וַיִּגְעַר־בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ (פסוק י'), והוא אף מציין את חוסר ההיתכנות להתגשמות החלום, שהרי אמו של יוסף, שלכאורה מיוצגת בחלום, כבר מתה: הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְךָ אָרְצָה (פסוק י'). עם זאת, יעקב אף שָׁמַר אֶת־הַדָּבָר (פסוק י"א). רש"י ורד"ק פירשו ששמירת הדבר על ידי יעקב היא הערכה שיש דברים בגו. יעקב רואה בחלום של יוסף נבואה. לפי הרב, פרשן המקרא והפסיכולוג עילאי עופרן,עופרן, "תורה של הנפש", עמ' 117.
יעקב אבינו מאמין שאלוהים נגלה לבני האדם, אך הוא מכיר בכך שלפעמים בני האדם מהרהרים בלבם ורואים זאת כנבואה.
יעקב זיהה שחלומותיו של בנו, כמו חלומותיו-הוא, יש בהם נגיעה אל העתיד. כאב אוהב יעקב רצה בהצלחת בנו, ושמר את זכר החלום בליבו, אך לא הצליח (או לא רצה מספיק) למתן את קנאת האחים.
איך יכול היה יעקב לשלוח את יוסף בנו האהוב לשדה מרוחק שבו נמצאים אחיו השונאים?
יעקב, המודע לשנאת האחים ליוסף ולקנאתם בו, מטיל משימה על יוסף: הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם (פסוק י"ג). הנימוק לשליחות: לֶךְ־נָא רְאֵה אֶת־שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת־שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר (פסוק י"ד). החזרה הכפולה על המילה "שְׁלוֹם" מהדהדת את הקושי שבבית, שהרי על האחים נאמר: וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם (פסוק ד').
יעקב מצפה מיוסף לדין וחשבון על תפקודם של האחים, הרועים. יוסף, בעיני יעקב, מפקח על אחיו. לפי חוקר המקרא זקוביץ,זקוביץ, עמ' 155.
נוחה היתה דעת יעקב מן הדיבה שהביא יוסף אליו, וכי עודד את המשכו של דפוס התנהגות זה.
יכול להיות שיעקב שולח את יוסף לאחיו מתוך רצון לפייס ביניהם, ואולי הוא עושה את זה מתוך תמימות אוהבת של אב, שאינו מעלה על דעתו את הסכנה בה שרוי יוסף לנוכח עוצמת השנאה שרוחשת בין בניו.
ייתכן שיעקב מחליט לנסות את בנו האהוב ולבדוק האם השכיל ללמוד דבר מה מן התגובות לחלומותיו. ואולי, דווקא, יעקב רוצה להעניש את בנו האהוב. יעקב מבקש להבהיר ליוסף מי מושל בכיפה: הוא נוקם בבנו על יהירותו, מחזיר את יוסף לתפקידו הקודם כמפקח מטעם אביו ומפקיר אותו בשטח אויב.פרדס ולוריא, עמ' 30.
בכל מקרה, יעקב שלח את יוסף לשכם, מקום מרוחק מהבית, אשר בו האחים יכולים לעשות ביוסף ככל אשר יחפצו ויעקב לא ידע על כך.
עמדה 2: האחים אשמים
מה קורה כשלא סובלים מישהו – רש"י מול הרמב"ם
אהבת יעקב ליוסף מעוררת את קנאת האחים, ומגבירה את שנאתם ליוסף: וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי־אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל־אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם (פסוק ד'). שנאת האחים הזו זוכה דווקא למבט חיובי מצידו של רש"י: "מִתּוֹךְ גְּנוּתָם לָמַדְנוּ שִׁבְחָם, שֶׁלֹּא דִבְּרוּ אַחַת בַּפֶּה וְאַחַת בַּלֵּב". העובדה שהאחים לא נצרו את שנאתם בלבם אלא ביטאו אותה כלפי יוסף, נחשבת, בעיני רש"י, למעלה ולנקודת זכות עבורם. הזיוף והעמדת הפנים חמורים מן השנאה המופגנת. הרמב"ם, לעומת רש"י, טוען כי דווקא "זכות השתיקה" שנטלו לעצמם האחים היא שגרמה לשבר הנורא בבית יעקב: "כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק, […] אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו: למה עשית לי כך וכך? ולמה חטאת לי בדבר פלוני? שנאמר: 'הוכח תוכיח את עמיתך' " (הלכות דעות, פרק ו', הלכה ו'). על האחים היה להניח את הדברים "דוגרי" על השולחן.
מכל מקום האחים שונאים את יוסף ומביעים זאת בדרכים שונות: תחילה, הם מגיבים בשתיקה העוינת – וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם, ומאוחר יותר בתוכנית הזדונית – וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ (פסוק י"ח). דבר אחד ברור – אין שיח כן וחשוף במשפחת יעקב.
רגשות סותרים ומתפתחים – מה עשו החלומות וסיפורם לאחים?
צמד החלומות שיוסף חולם מגדילים את שנאת האחים. ניתן לראות זאת כבר בפתיחת סיפור החלומות: וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ (פסוק ה'), ונזכר שוב כמסקנת סיפור החלום הראשון: וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל־חֲלֹמֹתָיו וְעַל־דְּבָרָיו (פסוק ח'). דיווח דומה משולב לאחר שיוסף סיפר לאחיו את החלום השני שחלם, אך הפעם החלום מוביל לקנאה: וַיְקַנְאוּ־בוֹ אֶחָיו (פסוק י"א).
לפי עופרן,עופרן, "תורה של הנפש", עמ' 112. האחים משוכנעים שהחלומות שיוסף חולם נובעים מהרהורי לבו ותו לא. הם אינם מייצגים רצון אלוהי או נבואה שמימית. מצד אחד, הם שוללים על הסף את האפשרות שהחלומות יכולים להתגשם, ושואלים: הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם־מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ? (פסוק ח'). כך גם אפשר להבין את הלגלוג שלהם כלפי יוסף רגע לפני השלכתו לבור:
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה־יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו (פסוקים י"ט-כ').
מצד שני, כשהאחים מכנים אותו בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה (פסוק י"ט) – אין זה כינוי חיבה. הם רוצים להרוג אותו. בחלומותיו מתאר יוסף שליטה כלכלית, רוחנית לא רק באחיו אלא גם בהוריו. החלום מבטא את שאיפתו – יש בחלום תחושה של כוח. החלום הוא אמצעי להביע שאיפות ובשאיפה זו יש משהו מאיים וחזק, וחשש שעם בוא הזמן השאיפות יתממשו.
האחים בתחילה "שונאים" את יוסף על חלומותיו, ובכך מסגירים את תפיסתם שחלומותיו נובעים מהרהורי לבו. שהלוא, אם הם נושאים מסר אלוהי, יוסף אינו אחראי לתוכנם. אולם, הפועל "לקנא", לאחר סיפור החלום השני, מסגיר גם את העובדה שבלבם רוחש גם ספק קל שאולי לא מדובר רק בהרהור הלב. קנאתם חושפת את העובדה שגם בהם מקנן החשש שאכן החלומות מבשרים את גדולתו של יוסף, המחכה לו.
האחים – מאוחדים או מפולגים?
האחים יוצאים לרעות את הצאן בשכם. יוסף מבקש להתקרב אליהם, ואילו הם רואים אותו מרחוק ומתנכלים לו: וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ (פסוק י"ח).
מול יוסף יכולים האחים להתלכד, ובכך ליצור משפחה לכאורה מגובשת, המבליעה קונפליקטים.
הם מדברים בקול אחד: כולם נגד אחד. יוסף הופך לשעיר לעזאזל, וכל האלימות הקבוצתית מופנית אליו:
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה־יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו (פסוקים י"ט-כ').
אולם אל מול המעשה שזוממים לעשות ליוסף נשמעים בכל זאת קולות שונים בקבוצת האחים. ראובן, האח הבכור, מבקש להציל את חייו של יוסף:
וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל־הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל־תִּשְׁלְחוּ־בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל־אָבִיו (פסוקים כ"א-כ"ב).
ראובן מצליח למתן את אווירת הלינץ', אבל רק חלקית. ההשלכה לבור היא דרך להימנע משפיכות דמים, אך גם כאן מדובר על אלימות קיצונית. סיכויי ההישרדות של מי שנתון בבור שומם בשדה מרוחק קלושים ביותר.
הכתונת של יוסף בפסוק כ"ג משרתת את אפיון זעם האחים, שבקושי רואים את יוסף, אלא רק כתונת מהלכת: וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת־יוֹסֵף / אֶת־כֻּתָּנְתּוֹ / אֶת־כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו. החזרה המשולשת מבהירה את גודל הכעס והלהיטות. ההפשטה של יוסף נועדה לשמש השפלה אחרונה, דה-הומניזציה, הגוף העירום מייצג חוסר אונים מוחלט. האחים מסירים מעל יוסף את סמל הנבחרות שלו.
לאחר השלכת יוסף אל הבור, ובעוד האחים יושבים ואוכלים לחם (מעשה המחדד את מידת אטימותם ליוסף). בנקודה זו מתגלה יהודה כמי שמצפונו אינו מניח לו. יהודה מנסה, בדומה לראובן, להפחית את הנזק. יהודה מצטרף לעמדה שנמנעת מהרג יוסף, והוא מציע למכור אותו כעבד לשיירה הישמעאלית:
וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל־לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל־אֶחָיו מַה־בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת־אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת־דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל־תְּהִי־בוֹ כִּי־אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו (פסוקים כ"ה-כ"ז).
תוכנית ההצלה של ראובן אינה יוצאת לפועל. האחים מעדיפים את תוכניתו של יהודה על פני תוכניתו של ראובן.
מדוע נכשלת תוכניתו של ראובן והאחים מקבלים את עצת יהודה?
ראובן פונה אך ורק ל"ערכים" של האחים. הוא דורש מהם לחוס על יוסף בקריאה אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם ובבקשה לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. יהודה שותף אף הוא לקריאה זו. הוא פונה אל ליבם של האחים בנימוק של אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא; אך בניגוד לראובן, יהודה אינו מסתפק בטיעון הזה. הוא מוסיף גם נימוק תועלתני: מַה־בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת־אָחִינוּ? הפירוש המקובל למונח "בצע" – רווח או הנאה ממונית.כך למשל מפרש רש"י: "מה בצע – מַה מָּמוֹן", ואבן עזרא מפרש: "מה בצע – מה תועלת". יהודה טוען כלפי אחיו: מהריגת יוסף לא נפיק כל תועלת, בעוד ממכירתו לישמעאלים אנו עשויים להפיק רווח כספי נאה. שילוב הטיעון הערכי עם סיפוק הצורך הגשמי נותן מענה לשני כוחות הפועלים בנפש האנושית – שאיפה לפשר ולמשמעות, כמיהה להגשמת שאיפות ולמיצוי משמעות, לעומת הרצון להשיג רווח ולהימנע מהפסד.
כאשר ראובן חוזר אל הבור במטרה להציל את יוסף, וְהִנֵּה אֵין־יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת־בְּגָדָיו (פסוק כ"ט). כשראובן עומד נוכח ההיעדר, הוא אחוז אימה על כך שאֵין־יוֹסֵף בַּבּוֹר, הוא קורע את בגדיו וקורא אל אחיו: הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי־בָא (פסוק ל'). המילה "אין" מכילה את ההיעלמות הפתאומית, את ההיעדר של יוסף-הילד. ארבע משש מילותיו מהדהדות את האיננו, שהוא כאח בכור ייתן עליו את הדין: הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי־בָא.
לא ידוע לנו מה קרה ליוסף בתוך הבור. אולם, מתוך היזכרותם של האחים כעשרים שנה מאוחר יותר, בעקבות האשמתם בידי יוסף בריגול, אנו לומדים שיוסף התחנן בעת ששהה בבור: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל־אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל־כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת (בראשית, פרק מ"ב, פסוק כ"א). האחים לוקחים על עצמם את האשמה על מה שקרה ליוסף, וכך גם ראובן מאשים אותם, ומוריד מעצמו את האשמה: הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל־תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם־דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ (שם, פסוק כ"ב).
כיצד יוצרים סיפור כיסוי?
המשימה של האחים היא להסתיר את הפשע שביצעו. כבר ברגעי התכנון של הפשיעה, הם חשבו על האפשרות לומר ש"חיה רעה" אכלה את יוסף (פסוק כ') ועתה הם מממשים את מזימתם.
האחים מוכרים ליעקב סיפור כיסוי:
וַיִּקְחוּ אֶת־כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת־הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת־כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל־אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר־נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם־לֹא (פסוקים ל"א-ל"ב).
כתונת הפסים היא העדות לגורלו המר של יוסף.
האחים נמנעים מלהיכנס לפרטים. הם אינם אומרים דבר על מה שקרה לאחיהם, הם נמנעים מלשקר בגלוי, ומותירים ליעקב להגיע למסקנה בכוחות עצמו. יעקב מאמין למראה עיניו וממהר להסיק את מה שציפו בניו ממנו:
וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף (פסוק ל"ג).
לא רק יוסף הוא הקורבן לאלימות האחים, אלא גם יעקב.
מדוע במשפחת האבות קורים דברים כל כך קשים וחמורים?
מושג חשוב בפסיכולוגיה הוא "הטראומה האחאית" (sibling trauma), שטבעה הפסיכולוגית ג'ולייט מיטשל בספרה Siblings: Sex and Violence.בתוך: פרדס ולוריא, עמ' 149-145. בשביל הילד או הילדה, לידתו של אח או אחות היא רגע טראומטי למדי. הילד מרגיש שהוא מאבד את מקומו בעולם: התינוק החדש שוכב עתה במקום שהיה שלו וזוכה ליחס הייחודי של הוריו. הילד חווה אובדן עצום ומשבר זהות. השינויים בעולם החיצוני והדמיונות הנלווים אליהם יוצרים שינויים מרחיקי לכת גם בעולם הפנימי. בד בבד עם ההלם, מתעוררות בילד גם כמיהות אלימות לחסל את האח שזה עתה נולד ולהשיב לעצמו את מעמדו הקודם.
אולם רצח אח הוא דבר נדיר ביותר. רוב מוחלט של אחי העולם מתגברים על קנאתם, תופסים את מקומם ולרוב נוצרים יחסי מחויבות חברות ואהבה בין האחים. אלא שבסיפורינו התאחדו עשרה אחים כדי לפגוע באחיהם. הוא אכן מעצבן, אכן מועדף, ובכל זאת – הרג האח הקטן?!! ויתרה מכך, מדובר במשפחה נבחרת, שאמורה לתקן את כשלי האנושות והנה קורים בה דברים נוראיים שגם ממשפחות רגילות לא היינו מצפים.
אפשר לנסות להבין דווקא על רקע הייעוד שיש למשפחת האבות ועל רקע ההיסטוריה המשפחתית המיוחדת.
אכן זוהי משפחה עם ייעוד חשוב. אברהם, אבי המשפחה, נבחר על-ידי האל לאחר כישלונות האנושות – רצח הבל, דור המבול, דור הפלגה. אברהם עתיד להיות אבי העם שיוביל את האנושות וישרה עליה ברכות. יצחק הוא ממשיך הייעוד ויעקב הוא הממשיך בדור השלישי. בכל דור נדחה האח הבכור (ישמעאל ועשו) מפני הצעיר. התגובות של האחים קיצוניות כי ייתכן שחששו כי גורל דומה צפוי להם – האח הצעיר, יוסף, ידחק אותם ויהיה הממשיך הבלעדי של ההבטחה המחויבות והברכה שניתנה לאבות. חשש זה עשוי להסביר את התגובה הקיצונית של האחים כלפי יוסף הצעיר המועדף. מסביר. אך לא מצדיק.
עמדה 3: יוסף אשם
מלשן הוא לא טיפוס אהוד
בתחילת הפרק, מעמדו של יוסף נמוך – הוא משרתם של בני השפחות: וְהוּא נַעַר אֶת־בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת־בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו (פסוק ב'), הוא רועה מתחיל, העוזר לאחיו המנוסים יותר. יוסף, מצידו, הביא אֶת־דִּבָּתָם רָעָה אֶל־אֲבִיהֶם (שם), כלומר הוא הלשין על אחיו, ובכך תרם את חלקו להעכרת היחסים בינו לבינם.
גם מתנשא לא ממש
הפעם הראשונה שבה אנו שומעים את קולו של יוסף, הוא מספר את חלומותיו – קודם רק לאחיו ואחר כך גם לאביו. לפי חוקר המקרא אלטר, הדיבור הראשוני של דמויות במקרא מייצג לעיתים קרובות תכונה בולטת באופיין או מרכיב חשוב בביוגרפיה שלהן.בתוך: פרדס ולוריא, עמ' 21.
יוסף חולם שני חלומות. בחלומו הראשון הוא רואה את אלומתו קָמָה […] וְגַם־נִצָּבָה (פסוק ז') בעוד אלומותיהם של אחיו "משתחוות" לאלומתו. בחלומו השני – השמש, הירח ואחד עשר הכוכבים מִשְׁתַּחֲוִים לו (פסוק ט').
המרכיב המרכזי בסיפור שתרם להגברת שנאת האחים ולקנאתם ביוסף, הוא חלומותיו של יוסף. החלום בעולם הקדום נתפס כפורץ אל האדם ממקור חיצוני לו. מקור החלום איננו האדם עצמו, על מחשבותיו והרהוריו, אלא מתפס לרוב כמסר מאת האלים.גרוסמן, עמ' 54.
אולם, אילו פרויד היה בוחר לפרש את חלומות יוסף, הוא היה אומר שהמניע הראשוני של החלום הוא מילוי משאלה. במקרה זה מדובר במקרה קלסי של חלומות גדולה – ביטוי לכמיהה העזה של יוסף שכל בני משפחתו יכירו בייחודו וישתחוו לו.פרדס ולוריא, עמ' 21. לפי פרויד, חלומות יוסף חושפים את עולם המשאלות העזות והשאפתניות של יוסף בתקופה זו של חייו. יוסף הצעיר היה "נער", מעין שוליה, שנדרש לסייע לבני השפחות בלהה וזלפה.
מעניינת בהקשר של חלומות יוסף ההשוואה ליעקב אביו, שבברכת יצחק אליו נאמר:
יַעַבְדוּךָ עַמִּים וישתחו [וְיִשְׁתַּחֲווּ] לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ (בראשית, פרק כ"ז, פסוק כ"ט).
בחלומו, בדומה לאביו, גונב יוסף את הבכורה וממקם את אחיו בתפקיד הנחותים. בבחירת האלומות לייצוג סמלי של המאבק על הבכורה, מעניק לעצמו יוסף גם ברכת פוריות ושפע, בדומה לברכה שמקבל אביו.
מלאכת הפרשנות של החלום נעשית על ידי אחרים, ואינה תלויה בעמדת החולם, כלומר: משמעות החלום נקבעת על ידי מי שמפרש אותו. האחים מיטיבים לפרש את משאלתו של יוסף: הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם־מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ (פסוק ח'), והוא אינו מתכחש לפירושם. הם חושפים את תאוות העליונות של יוסף.
חלומו השני של יוסף גרנדיוזי יותר:
וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי (פסוק ט').
כוכבי השמים מייצגים נבחרות, קרבה אל האל, וגם פריון בשל מספרם הרב.ראו: בראשית, פרק ט"ו, פסוק ה', שם האל מורה לאברם לספור את הכוכבים ומבטיח לו "כה יהיה זרעך". יוסף, לעומת אבותיו – אברהם ויעקב, אינו זוכה להתגלות אלוהית ישירה בחלומותיו. מדובר בחלום גדוּלה אנושי למדי. אולם, יש בחלום מידה לא מבוטלת של היבריס (=חטא הגאווה): יוסף עצמו מרחף בשמים, הוא מדמה את עצמו לנבחר האל, שנועד לממש את התוכנית האלוהית העתידית. חלום זה מהדהד את דברי נחמיה:
אַתָּה־הוּא ה' לְבַדֶּךָ את [אַתָּה] עָשִׂיתָ אֶת־הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל־צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל־אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל־אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת־כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים (פרק ט', פסוק ו').
לפי פרדס, לכאורה, יוסף הוא בן טיפוחיו של יעקב, שנושא את חותם האהבה האבהי. אך נבחרות זו היא ברכה שיש בה גם קללה, משום שהיא אינה מגובה בהכרה רשמית ביוסף כבכור. יתרה מזו, יעקב אינו פוטר את יוסף מתפקידו כ"נער" לבני בלהה וזלפה. יעקב מוצא ביוסף בן ברית שעוזר לו בפיקוח על בניו האחרים ומדווח לו על מעלליהם, אך יוסף אינו מקבל גמול משמעותי יותר על נאמנותו. לגבי אימו, יכול להיות שיוסף מגשים משאלה של יתום: להחיות את האם המתה, שחסרה לו כל כך, ולהפוך אותה לאחת ממעריצותיו. פרדס ולוריא, עמ' 28-27.
מדוע בוחר יוסף לספר את חלומותיו לאחיו ולאביו?
יוסף נתון במצב פרדוקסלי, שבו הוא הנבחר בין כל בני יעקב, אך גם הנחות מכולם, מי שנתון למרותם של הבנים הנחשבים פחות בהיררכיה של בית יעקב – בני השפחות. חלומותיו מבטאים משאלה למחוק את ההיבטים המשפילים בחייו ולהעצים את ייחודו כבן הנבחר. ואכן יוסף משתף בחזיונות ליבו, ומפתה את אחיו להאזין לו כמו מספר סיפורים מיומן המזמן את הקהל להאזין למעשיותיו.
אפשר שיוסף מספר את חלומותיו משום שאינו מודע לגמרי לחותם שאיפותיו הנסתרות, הוא מבולבל מחלומותיו ומבקש למצוא להם פותר; יכול להיות שהוא מספר את חלומותיו מתוך נאיביות – הוא עיוור לשנאת האחים ואינו יכול שלא לעלות בדעתו שהם לא יאהבו את חלומותיו, ואף יקנאו בו בגללם; ויכול להיות שזוהי דרכו של יוסף לזרות מלח על פצעיהם ולהבהיר להם שהוא הנבחר שעתיד בבוא העת למשול בהם. האם סיפר את חלומותיו בשל גאוות יתר והתנשאות מוגזמת – כך סבורה הפסיכולוגית רות נצר.נצר, "על חלומות יוסף ופרעה". הפסיכואנליטיקאי איתמר לוריא מציע היבט אחר:
ייתכן שיוסף מבקש לספק לאחים את החלום שהם מדמיינים שהוא חולם, כלומר שבדרכו ההרסנית הוא מאשש את ההנחות שלהם בנוגע לתחושת ההתנשאות של אחיהם הצעיר ומנסה לרצות אותם. […] המעמד של הנבחר מבודד אותו והוא שואף (בדרך מעוותת) להשתחרר מן העול.פרדס ולוריא, עמ' 152-151.
למה מקבל יוסף על עצמו את המשימה המסוכנת שהטיל עליו אביו – לבקר את אחיו בשדה מרוחק?
יעקב, המודע לשנאת האחים ליוסף ולקנאתם בו, מטיל משימה על יוסף: הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם (פסוק י"ג). הנימוק לשליחות: לֶךְ־נָא רְאֵה אֶת־שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת־שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר (פסוק י"ד).
יוסף מזדרז לקבל על עצמו את המשימה: הִנֵּנִי (פסוק י"ג). יתירה מזאת, יוסף לוקח ברצינות את המשימה שהוטלה עליו. לאחר שהוא מגלה שאחיו עזבו את שכם, הוא מחליט להתחקות על עקבותיהם במקום לשוב הביתה. מה מוליך אותו אל אחיו ואל הסכנה הטמונה במפגש עימהם?
האם זה משום שיוסף אטום לסביבתו ולא השכיל לקלוט את שנאת אחיו?
יכול להיות שיוסף הוא צעיר ותמים, המעוניין בקרבת אחיו הגדולים ואינו יודע כיצד לעשות זאת. הם מצידם דוחים אותו מעל פניהם בשל העדפת האב, והוא חפץ בקרבתם.
האם אכן הוא חסר יכולת להבין את המציאות המתחוללת סביבו, ועל כן אחראי לקורות אותו? היא חלק מחלקו בדבר.
אפשרות אחרת להבין את יוסף היא הפוכה: יוסף היה רוצה להיות גדול, ולא סתם גדול, אלא נישא מעל אחיו הגדולים. אלא שכ"נער" המשרת את בני השפחות יוסף מרגיש מושפל. אפשר שההצהרה הכפולה "אני גדול" מרמזת שמאחורי הגרנדיוזיות מסתתרת תחושה של פגיעות ונחיתות, "אני קטן".שם, עמ' 149-148.
ועוד העמקה אל נפשו של יוסף: הוא בודד. אחיו אינם מוכנים בכלל לדבר איתו: וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי־אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל־אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם (פסוק ד'). בחלומותיו, יוסף מעניק לבדידותו משמעות אחרת – נבחרות ועליונות. יוסף מגשש במישור החלומי אחר דרכים למתן את כאב הבדידות, למתן את כאב הנבדלות.
ואפשר שהחלומות, סיפורם וההליכה אל האחים היא ביטוי לפיתוח עצמאותו של יוסף. האהבה העודפת (פייבורטיזם) של יעקב ליוסף אינה קשובה לצרכיו של יוסף ונוטה לשבש את תהליך התבגרותו. מהרגע שבו יוסף מתחיל לחלום הוא זוכה בקיום סובייקטיבי, הוא זוכה בנבדלות מאביו. הוא מנכיח את עצמו, ונותן ביטוי למשאלותיו שלו. הוא נכנס למצב של "להיות או לחדול".
אבל… יכול להיות שאם היינו מאבחנים את יוסף עכשיו, היינו מאבחנים אותו על רצף האוטיזם. אבחנה זו יכולה להסביר את הקושי של יוסף לקיים אינטראקציה חברתית ותקשורתית.ד"ר אורית שמואלי, "אוטיזם": https://www.clalit.co.il/he/your_health/kids/childs/Pages/autism.aspx יוסף אינו מצליח להבין שאחיו שונאים אותו, ולכן מספר להם את חלומותיו. יוסף אינו מצליח להבין שאחיו שונאים אותו, ולכן מחפש אותם בעקשנות. הוא אינו מצליח לקיים אינטראקציה חברתית ותקשורתית ולכן התקשורת שלו עם אחיו מסתכמת בסיפור חלומותיו להם.ראו סמואל לוין, האם היה יוסף על הרצף: Was Joseph on the Spectrum? – Different Brains: https://differentbrains.org/was-joseph-on-the-spectrum/
לסיכום
סיפור יוסף מאפשר לקוראיו להכיר בעוצמה של קנאה אחאית ובמורכבותה. סיפור זה מצליח לזעזע אותנו הקוראים גם היום, משום שגורלו של יוסף יכול היה להיות שלנו וגם גורל אחיו היה יכול להיות גורלנו. עם זאת, סיפור יוסף מעניק לנו הצצה לעולמו הפנימי של יוסף ולתהליכים הנפשיים של אחיו הגדולים.
המאבק של יוסף, הן מול אחיו והן מול הוריו, חיוני להתפתחותו. כבן הטוב והצייתן של אביו קשה היה לו להבין מי הוא. בכתונת הפסים שהולבשה עליו אפשר לראות עדות לכפיפותו לפנטזיה של יעקב. כשהלשין על אחיו, עדיין היה שבוי בצורך לרצות את אביו על חשבון הגדרת זהותו שלו. מהרגע שבו יוסף מתחיל לחלום הוא זוכה בקיום סובייקטיבי. קיום זה היה כרוך ביצירת שבר עם משפחתו. באמצעות חלומותיו – יוסף מעז להזדקף, לקום ולהנכיח את עצמו.
לפי הפסיכולוגית טלי גודארד,https://taligoddard.co.il/%D7%9E%D7%94-%D7%96%D7%94-%D7%A0%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%95%D7%AA/ בפסיכולוגיה, המושג "נפרדות" מתאר את היכולת של האדם להרגיש נפרד מהאחר. ההתייחסות היא בהקשר של אינטרקציה בין אנשים ומתבטאת ביכולת של כל אחד מהצדדים לחשוב, להתנהג ולפעול, באופן יותר עצמאי ויותר בלתי תלוי. מתוך תחושה של נפרדות הפרט יכול להיות פחות מושפע ומופעל מהסביבה, מתוך הבנה שהאחר שונה ממנו, בעל רצונות והעדפות משלו, שיכולים להיות דומים או שונים משלו.
נספחים
לפנינו מספר יצירות, מעין מדרשים מודרניים, העוסקים אף הם במורכבות של יוסף.
כְּתֹנֶת פַּסִּים / לאה גולדברגבתוך: אתר תנ"ך ממלכתי, https://edu.929.org.il/unit/%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3-2/?mfpw=28356
בַּעֲלֵי חֲלוֹמוֹת אָנוּ. אַל-נָא תַּשְׁלֶה
נַפְשְׁךָ, שֶׁאַתָּה מְפֻכָּח וּמַחְמִיר.הָאָבִיב הָאַכְזָר עַד גְּרוֹנְךָ יַעֲלֶה
וְיִשְׁטֹף חֲזוֹנְךָ וְיָמִיר.וְתָקִיץ וְתִרְאֶה הַחֲלוֹם שֶׁנִּקְטַל,
וּמִפְלָט תְּבַקֵּשׁ בְּצִנָּה וּדְמָמָה.
אַךְ הַבֹּקֶר יַכֶּךָ בְּאוֹר וּבְטַל
וְיִתְלֶה בֵּין רִיסֶיךָ דִּמְעָה.עוֹלָמְךָ הַצָּלוּל יִשָּׁבֵר לִרְסִיסִים
עֵת יִגַּע בְּלִבּוֹ שֶׁל עוֹלָם מְאֻבָּן –
כִּי אָבִיךָ הִלְבִּישׁ אוֹתְךָ כְּתֹנֶת פַּסִּים,
יַקְרִיבוּךָ אַחֶיךָ קָרְבָּן.
גולדברג מזהירה את הנמען (שייתכן מאוד שהוא היא עצמה): "אַל-נָא תַּשְׁלֶה / נַפְשְׁךָ, שֶׁאַתָּה מְפֻכָּח וּמַחְמִיר", כלומר, אל תשלה את עצמך שאינך שוגה באשליות אופטימיות, שהרי "הָאָבִיב הָאַכְזָר עַד גְּרוֹנְךָ יַעֲלֶה" ותראה שאינך מפוכח ומחמיר כמו שחשבת, או במילים אחרות, האביב, באכזריותו, עלול לסדוק את מעטה הביטחון והחומרה שלך. בעוד שאתה תחפש את שריון הצינה והדממה, היא מזהירה, האור יכריע אותך ויעלה בך רגש: "אַךְ הַבֹּקֶר יַכֶּךָ בְּאוֹר וּבְטַל / וְיִתְלֶה בֵּין רִיסֶיךָ דִּמְעָה". גולדברג מזהירה את הנמען שהשריון של הכפור והאטימות שבנה לעצמו עלול להישבר לנוכח האביב, אור הבוקר או הטל.
גולדברג טוענת שהלב צריך שריון חזק כל כך שיגן מפני הטוב כיוון שאם השריון יתרכך, העולם הפנימי שעליו הוא מגן עלול להישבר, בעקבות המפגש עם העולם חסר הרחמים: "עוֹלָמְךָ הַצָּלוּל יִשָּׁבֵר לִרְסִיסִים / עֵת יִגַּע בְּלִבּוֹ שֶׁל עוֹלָם מְאֻבָּן –", ומדוע העולם חסר רחמים אם הוא מביא איתו בוקר אביבי? כי כך העולם עובד: "כִּי אָבִיךָ הִלְבִּישׁ אוֹתְךָ כְּתֹנֶת פַּסִּים, / יַקְרִיבוּךָ אַחֶיךָ קָרְבָּן". גולדברג מציגה לנו "הוכחה" מן הפסוקים – כשאוהבים אותך, אתה פגיע. כתונת הפסים, הבאה לסמל את הטוב ואת האהבה, היא התחלתו של סיפור שכולו שנאה, פגיעה וכאב. מעבר לאמירה הברורה בשיר, ששותפים לה משוררות ומשוררים רבים, שלפיה יוצאי הדופן חשופים יותר לפגיעה של החברה כיוון שהיא נוטה לחפש זהות ולחשוש מייחוד ומכישרון, יש כאן גם אמירה ייחודית לגולדברג. היא רואה בסיפורי יוסף דרך להסביר את עצמה ואת תפיסת העולם שלה: עדיף לא להתקרב מדי אל האור ואל האהבה כי קרבה היא חשיפה לפגיעה.ניתוח השיר לקוח מתוך מאמרה של נועה שורק: "חפץ מעבר: סיפור שמתחיל באהבה ונגמר בשנאה", https://www.bac.org.il/blog/?postID=17905
״ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו״ / תמר מסרפוסט של תמר מסר בפייסבוק, https://www.facebook.com/tamar.messer.3/posts/pfbid02YaAUktcd7ztKKiJKWcXCLYg5L72mhFPcwyi2k8LbcrQAC7mTP1auQHo4gGczBa3Wl
ניתן לראות בציור את המגלומניה של יוסף, את תאוות הכוח, את הנרקיסיסטיות שלו, את העיניים העצומות החולמות, שאינן רואות את סביבתו, אלא שקועות בחלומן.
יוסף ואחיו / היהודים באים
"היהודים באים" מראים את דמותו של יוסף לא רק כשחצן וכמי שאינו קורא מצבים פוליטיים, אלא גם כחכם מאחיו, כמבקר את המשא ומתן שלהם. וגם את הפן התמים של מי שמצפה שאחיו יתחרטו ויחזירו אותו הביתה.
יוסף / עמיר בניון
המילים לשיר באתר שירונט.
האחים מבינים, לפי השיר, שעם השלכתו של יוסף לבור הם קוברים את החלום, כלומר את החשש שלהם שהוא הבן הממשיך: "בואו נמית אותו / נקבור את חלומו איתו".
ביבליוגרפיה
