אונס דינה או פרשת דינה?
לפנינו פרשה קשה הפותחת בלקיחת דינה בת יעקב על ידי שכם בן חמור נשיא שכם ששוכב עמה ומענה אותה. הסיפור ממשיך בנקמה אכזרית של האחים בשכם ובעירו, ובסיומו אמירה נוקבת של יעקב כנגד שני בניו שמעון ולוי (עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי ל"ד 30). גלגולה של אמירה זו בא לידי ביטוי בברכת יעקב בבראשית מ"ט (5 – 7).
ה שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. ו בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. ז אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.
בפסוקים אלה נמצא אחד ההסברים הניתנים במקרא לעובדה שלשבטי שמעון ולוי אין נחלה.
פרשנים וחוקרים שכתבו על הפרק, הכתירו אותו לעיתים בכותרת "פרשת דינה", ולעיתים "אונס דינה".כדאי לדעת שאונס במשמעות המינית איננו מופיע במקרא. הפועל א.נ.ס. מופיע במקרא רק פעמיים, בשני ספרים סמוכים: פעם בעברית באסתר א' 8 – וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס; ופעם בארמית בדניאל ד' 6. שם המלך נבוכדנצאר מספר לדניאל חלום ומבקש ממנו כי יפתור אותו, כי וְכָל-רָז לָא-אָנֵס לָךְ – לא נמנע ממך כדי לברר האם נאנסה דינה בת יעקב על ידי שכם בן חמור, ננקוט בשתי דרכים מרכזיות – התבוננות בדמויות בסיפור, והכרת הדרך המקובלת, בתנ"ך ובמזרח הקדום, להתקשרות בין איש ואישה צעירים.
הדמויות בסיפור אינן משאירות את הקורא אדיש. הן מעוררות כעס, הזדהות, רחמים, הערכה, ואולי גם רגשות מעורבים. בחלקו הראשון של המאמר נעקוב אחר הדמויות ונבקש לעמוד על מעשיהן ומניעיהן. דרך התבוננות זאת נבקש לפענח את הסיפור.
שכם בן חמור
בתחילת הסיפור מתוארת התנהלותו של שכם בעזרת שלושה פעלים: וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ (פסוק 2). קשה שלא לראות כאן מעשה כוחני ואלים. במיוחד קשה באוזננו המילה וַיְעַנֶּהָ. ובכל זאת לפנינו סיטואציה מורכבת, כי מייד בפסוק הבא כתובים שלושה פעלים נוספים המתארים את המשך התנהלותו של שכם: וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת-הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל-לֵב הַנַּעֲרָ. נפשו של שכם דבקה בדינה, הוא אוהב אותה ומדבר על ליבה. יש לשים לב שלעומת כינויי הגוף שבפסוק 2, אֹתָהּ, דינה נזכרת בשמה בפסוק 3 ומכונה פעמיים "נערה". היא הופכת מאובייקט לבעלת זהות.
זאת ועוד – שכם מוכן לשלם מחיר גבוה בשל התנהגותו, ולשאת את דינה לאישה
וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל-אָבִיהָ וְאֶל-אַחֶיהָ אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן. יב הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ-לִי אֶת-הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה (11 -12).
הוא גם ממהר לבצע את המילה שתובעים ממנו מבני עירו בני יעקב
וְלֹא-אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת-יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו (19).
האם זו התנהגות שגרתית של אנס?
חמור ואנשי העיר
לאחר האירוע, חמור הוא המדבר ראשון אל משפחת יעקב ומציע הצעה מנומקת והוגנת:
וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹלפעל ח.ש.ק, המופיע במקרא פעמים מועטות בלבד, משמעות כפולה. גם אהב, כמו בדברים י' 15: רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהוָה לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה, וגם התאווה, כמו בדברים כ"א 11: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. חמור אבי שכם גם הוא אינו יודע בדיוק את מניעיו של בנו. בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה. ט וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ-לָנוּ וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם. י וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ (8 – 10).
על פניו, ישנם בסיפור כמה עניינים המעוררים את אהדת הקורא דווקא לאנשי שכם: בניגוד ליעקב, האב המחריש והפסיבי, (בפסוק 5: וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד-בֹּאָם), מבקש חמור אבי שכם לעשות הכל כדי להגשים את אהבת בנו וכדי לישב את ההדורים עם משפחת דינה. ועוד, תמימותם של אנשי שכם ואמונם בהצעת הברית, המוצעת להם על ידי בני יעקב בְּמִרְמָה, מעוררת אהדה כלפיהם. אנשי שכם ממהרים ומבצעים את המילה, כפי שהתחייבו (פסוקים 15, 24). גם ההתנפלות עליהם בעודם כואבים (פסוק 25) מעוררת את חמלת הקורא.
אבל גם כאן הנסיבות מורכבות.
מגמתה האמתית של הצעתו של חמור לבני יעקב נחשפת כשהוא מציג את הברית בפני בני עירו. כוונתו להשתלט, כלכלית, על בני יעקב.
נשווה את ההצעה כפי שנאמרה אל בני יעקב אל מול הצגת ההצעה לבני העיר.
ליעקב אומר חמור:
וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ-לָנוּ וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם. י וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ. (9)
לבני עירו אומר חמור:
הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת-יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת-בְּנֹתָם נִקַּח-לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם. (21)
מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל-בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ (23).
בשני הנוסחים מדובר על נתינת ולקיחת בנות לצורך נישואין. חמור משנה את הנושא הדקדוקי במשפטיו, מ"אתם" בני יעקב ל"אנחנו" אנשי שכם, כדי להציג כל פעם את אנשי הקבוצה שאליהם הוא מדבר כבעלי הכוח האמיתי.
ההצעה שבני יעקב ייאחזו בארץ – הושמטה בהצגת הדברים לפני אנשי שכם.
המשפט האחרון של חמור לאנשי עירו, בפסוק 23, מסכם לאנשי שכם את כל התהליך: הם ירוויחו בגדול על חשבון בני יעקב.
אפשר שזוהי מניפולציה שביקש חמור להפעיל על אנשי עירו כדי שיסכימו לקבל את ההצעה. ובכל זאת תכניה של המניפולציה יכולים להעיד על מניעיו שלו, ובעיקר הם מעידים על מניעיהם של בני עירו. האם כדאי "לעשות עסקים" עם אנשים כאלה?
זאת ועוד – כשמציעים חמור ושכם את ההצעה שלהם לבני יעקב האם לא חסר משהו מפסוק 8 ואילך? אמנם מדבר שכם בהכנעה ומתוך ידיעה כי הוא חייב במוהר גדול: אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֵיכֶם; וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי, אֶתֵּן וכן: הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן. (12) ובכל זאת, היינו מצפים למשהו כמו: 'קרה משהו נורא', 'מצטער', 'לא שלטתי', 'לא התכוונתי'? היכן החרטה של שכם על מעשהו הנמהר?
יעקב
הכינוי של דינה בפסוקים 1, 3, 5, 7 משייך את דינה ליעקב:
דִינָה בַּת-לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב
בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב
וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת-דִּינָה בִתּוֹ
לִשְׁכַּב אֶת-בַּת-יַעֲקֹב
למרות הכינוי החוזר "בתו" מחריש יעקב. עד כדי כך הוא מחריש, שהדבר בא לידי ביטוי באמירת חז"ל, שלפיה פסוק 7 וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן-הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים… הוא פסוק שאין לו הכרע: לא ברור היכן ההפסק בפסוק.
האם יש לקרוא:
וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן-הַשָּׂדֶה, כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים
או:
וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן-הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם, וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים
כלומר: האם יעקב אפילו לא טרח להפריע את שגרת היום, וכשהסתיימה עבודת בשדה והאחים באו הביתה, רק אז שמעו על ההתרחשות והחלו לפעול; או שיעקב שלח מייד שליחים לשדה וכששמעו בני יעקב את דבר השליחים הזדרזו באו כדי לטפל בענין.
ועוד ניתן לשאול על יעקב – מהו מקומו בסיפור? הוא מחריש גם לאחר בואם של בניו. איננו שומעים את מחאתו, את כעסו, את עלבונו, את דאגתו או בכלל את דעתו במשא ומתן מול חמור ושכם. גם מול בניו אין הוא משמיע את קולו – אם לא נראה לו מה שמעון ולוי מתכננים לעשות – למה החריש מולם? מדוע לא אמר להם לפני המעשה מהי עמדתו ומה הוא מבקש מהם?
פסוק 30 מעלה תמיהה קשה יותר-
עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי –
האם התכוון יעקב למכור את בתו בשל פחדנותו?
האחים
ראוי לשים לב לתלות בין הדמויות; הערכת הקורא לדמות אחת תלויה בעמדה שנקט כלפי דמות אחרת. כך העמדת אנשי שכם בנוולותם, מציירת באור חיובי את פעולת האחים. ועוד – ככל שיעקב נחשף כמחריש ואולי אף כפחדן המפקיר את ביתו, כך עולה ההערכה אל האחים. המספר מסייע לעיצוב הערכה זו כלפי האחים באמירות משלו.
כך למשל בפסוק 7: וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי-נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת-בַּת-יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה.
ובפסוק 13: וַיַּעֲנוּ בְנֵי-יַעֲקֹב אֶת-שְׁכֶם וְאֶת-חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם.
דווקא בפסוק שבו מצוין כי האחים פועלים במרמה, ממהר המספר ומוסיף תזכורת על הסיבה למרמה.
ההגנה הטובה ביותר לשמעון ולוי נמצאת, אולי, בפסוק 26. כאן מתגלה תחכומו של המספר, הבוחר דווקא במקום זה, בו אנו קוראים על התנפלות האחים על שכם, למסור מידע שלא ניתן קודם. הפסוק מספר היכן היתה דינה בכל המו"מ:
וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ.
אמנם, מקום הימצאותה של דינה נרמז כבר קודם, בזמן המשא ומתן:
וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ, לְהִמּוֹל–וְלָקַחְנוּ אֶת-בִּתֵּנוּ, וְהָלָכְנוּ (פסוק 17),
אולם הקורא יכול לחשוב שדינה נמצאת עם משפחתה, וכי האיום הוא הפסקת המשא ומתן ושיבת המשפחה לביתה, אם לא יסכימו אנשי שכם להימול. רק בפסוק 26 מסתבר בבהירות, שבמהלך כל השיג ושיח עם אנשי שכם יש בבית חמור חטופה ובת ערובה; וברור כי מול שוביה, יש לנהוג במרמה.
אך גם כאן התמונה מורכבת יותר – בפסוקים 28 – 29 מוצגים בני יעקב באור מביש למדי.
ניתן היה לחשוב כי שמעון ולוי פועלים לכל אורך הדרך לפי עיקרון – אין לסחור בדינה. אי אפשר להמיר את מעשה חילול כבודה בכסף. חמור הציע זאת; יעקב היה אולי מוכן לכך; אך שמעון ולוי לא היו מוכנים לכך ונאלצו לנקוט בדרכי ערמה כדי לחלץ את דינה משכם ולהחזירה הביתה. אולם שאר האחים ראו כאן הזדמנות לפשיטה על החללים ולביזה בתוך הבתים ובשדות. האם היו שמעון ולוי שותפים לכך? זה תלוי אם וַיֵּצֵאוּ שבפסוק 26 משמעותו ששמעון ולוי יצאו מהעיר, או רק מבית חמור ושכם. בכל מקרה, קשה לקרוא על המלחמה על שכם בעוד אנשיה כואבים מהמילה, וקשה לקרוא על ביזת העיר המתוארת באריכות ולפרטים.
דינה
השיפוט של הקורא את הדמויות תלוי במידה רבה בשאלה אם אנס שכם את דינה. לכן, אנו חוזרים לשאלה שבראשית הדברים – האם היה כאן אונס? אם לא היה כאן אונס אלא שיתוף פעולה של דינה, הימצאותה בבית חמור איננה חטיפה, אלא מהלך שהיא שותפה לו. אם היא רצתה להיות עם שכם ולהינשא לו, מלחמת שמעון ולוי נראית באור שונה לגמרי.
רש"י מפרש את ארבע המילים הפותחות את הפרק:
וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה – בת לאה ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת: בת לאה, שאף היא יצאנית הייתה שנאמר וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא: (בראשית ל' 16)
בסיפור זה מדובר על יחסי מין ועל שכר, אם כי בצורה שונה מהמקובל, אך עניין זה יכול לעורר אסוציאציה לזנות. על יציאת דינה לראות בבנות הארץ – אומר המדרש: "לראות ולהיראות". ואכן היא נראית על ידי שכם בן חמור כמסופר בפסוק 2. יש אפשרות שדינה רצתה בשכם. כך הבינו רבי יודן ורב הונא במדרשם על יציאה נוספת בפרק – ההוצאה בפסוק 26 – וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ. "גוררין בה ויוצאים" דברי ר' יודן. ורב הונא אומר – "הנבעלת לערל – קשה לפרוש" (בר"ר פרשת וישלח, פ' סימן י"א). כך גם הבינה את הפרשה מירה מגן שכתבה על הסיפור ב"נשים קוראות מבראשית", ומדרשה ראוי לקריאה; ועוד נזכיר את "האוהל האדום" של אניטה דיאמנט, ואת "מעשה תמר" של שלומית אברמסון.
אם זהו הסיפור, נראה ששכם לא חטא, והאחים הגיבו בדרך הראויה לביקורת נוקבת.
וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ
מה תומך ברעיון שאכן היה כאן אונס?
המילה שיכולה להרשיע את שכם נמצאת בפסוק 2 – וַיְעַנֶּהָ. אך האמנם יש להבין זאת כאונס?
לפי החוק בדברים כ"ב 23 – 24 העינוי איננו יכול להיות מובן כאונס:
כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ. כד וְהוֹצֵאתֶם אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶל-שַׁעַר הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ אֶת-הַנַּעֲרָ עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-צָעֲקָה בָעִיר וְאֶת-הָאִישׁ עַל-דְּבַר אֲשֶׁר-עִנָּה אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.
הנערה מוצאת להורג, משום ששיתפה פעולה עם האיש שעימו שכבה. האם ייתכן חוק לפיו אישה שעונתה ונאנסה תיענש בהמתתה? נראה כי יש להבין את החוק בדברים, לא כאילו מדובר באונס, אלא על יחסי מין אסורים.
לכן אולי יש להבין את משמעותו של "עינוי" כהתייחסות לאחר בדרך שאיננה מכבדת אותו באופן הראוי למעמדו. אפשר שבזה חטא שכם. כדי להיות עם דינה היה עליו לנהוג אחרת לחלוטין. הוא לא היה רשאי לקשור עימה קשרים אינטימיים רק בהתבסס על רצונו ורצונה בקשרים כאלה.
מהי הדרך הראויה להתקשרות בין צעירים, ומהי דרך ה"עינוי"?
כיצד אם כך התקשרו אנשים צעירים זה עם זו?
לעזרתנו עדויות מן המקרא עצמו, וכן שירי אהבה שומריים, היכולים להעיד על הדרך המקובלת לקשר בין שני צעירים המבקשים לממש את אהבתם. "חתן לינה בביתינו עד שחר" הוא שיר אהבה שומרי מפיה של הכוהנת שמילאה את תפקיד האהובה – איננה – בטכס נישואי הקודש למלך שמילא את תפקיד האל דומוזי.
חתן לינה בביתנו עד שחר
חתן, לינה בביתנו עד שחר.
חתן לבבי, אישי אהובי, טובים דודיך כדבש.
מחמד לבבי, אישי אהובי, טובים דודיך כדבש.
שביתני, בחשק אליך אבוא, חתן – ארוץ אחריך אל המשכב.
שביתני, בחשק אליך אבוא, מחמדי – ארוץ אחריך אל המשכב.
חתן, אנעים לך בתענוגים, טובי יקירי דבש לך אטיף.
בחדר המשכב הרוה דבש, בדודיך הטובים נעלוז.
מחמדי, אנעים לך בתענוגים, טובי יקירי דבש לך אטיף.
חתן, אתה אשר חשקת חמודותיי, דבר אל אמי ואתן לך דודי.
אל אבי ואותי יעניק לך מתת, הרנן כליות – במה להרנין כליות אני יודעת.
חתן – לינה בביתנו עד שחר, שמח לבבך – במה לשמח לבב, אני יודעת.
מחמדי לינה בביתנו עד שחר.
אתה, אחר אשר אהבתני, מחמדי, לו אך תנעים לי בתענוגיך.
אדוני אלי, אדוני מלאכי, שסן שלי, מנעים לב אנליל.
לו אך תנעים לחלקתך המתוקה, חלקתך מתוקה כדבש, לו תיגע בה ידך.
שים עליה ידך כחופה עלי כד, פרוש עליה ידך כחופה עלי כד עתיק יומין.
וראו – http://www.rhazy.com/Heb-44-0.htm
צעירים המבקשים לבטא אהבתם ולממשה יכולים לעשות זאת רק באמצעות התקשרות ממוסדת. להתקשרות כזו יש צורך בהסכמת המשפחות.
עוד על הדרך הנכונה ליצור קשר בין צעיר לאהובתו אנו למדים מסיפור האירוסין של רבקה ויצחק – כאשר שליח משפחת החתן פונה אל משפחת הכלה – במקרה זה אחי הכלה – לבן – ומציע התקשרות בין השניים. לגברי המשפחה, ובמיוחד לעומד בראשה, מוענקת השליטה על תומת הבת והסמכות לקבוע למי תינשא. יתירה מזאת, כבוד המשפחה נמדד על פי יכולתה לשמור על בנותיה ועל פי מידת הציות של הבת להוריה ולאחיה. יציאתה של דינה מתחום המשפחה ומעיניהם המשגיחות של הוריה ואחיה – היא כשלעצמה פגיעה בכבודה של המשפחה. לקיחתה ובעילתה על ידי גבר זר שלא פנה אל המשפחה כדי לנהל משא ומתן ולבקשה מהם, אפילו אם היא רצתה בכך, אפילו אם הייתה מאוהבת בו והוא בה – היא עלבון חמור.
זהו חטאו של שכם!
בשיר אהבה שומרי אחר, המספר על שלושה אלים מהעיר ניפור, מזהירה האם – זקנה חכמה – את נינליל בתה האלה, לבל תרחץ בנהר שכן אנליל יראה וישכב עימה ואחר כך יזנחנה. נינליל, בניגוד לעצתה, רוחצת בנהר, והאל אנליל רואה אותה וחושק בה. הוא מבקש לתנות עימה אהבים, אך היא מסרבת. נשים לב לנימוקיה לסירוב –
אנליל ונינליל
יום אחד יעצה נונברשגונו הזקנה לנינליל בתה: אל תרחצי בנהר, נינליל, ואל תלכי על שפתו! אנליל יפה העיניים נמצא שם. אם יראה אותך, מיד ירצה לנשק לך ולשכב איתך! הוא ישמח להערות את זרע תאוותו אל תוך רחמך, ואז יעזוב אותך!"
אך נינליל לא שמעה בקול אמה וירדה אל הנהר. היא רחצה בו והלכה על שפתו. ראה אותה אנליל מעבר לנהר וקרא לעברה: "רוצה אני לשכב עמך!"קראה נינליל: "ערוותי קטנה וטרם ידעה הריון! שפתי קטנות, ותרם ידעו נשיקה! אם ייוודע הדבר לאמי, היא תכה בי בידי, ואם ייוודע הדבר לאבי- הוא ירדוף אותי! אבל איש לא ימנע ממני לספר את הדבר לחברתי…"
ראו http://www.planetnana.co.il/myth169/Babylonian/babylon_enlil.htm
אותה נורמה חברתית, לפיה בת נתונה לשליטת משפחתה והתנהגותה הצנועה היא אמת מידה לכבוד המשפחה, באה לידי ביטוי גם בשיר השירים פרק א' –
ו אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי: ז הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ:
אחיה של הדוברת כועסים עליה (מלאים חרון עליה נִחֲרוּ בִי) על שהיא יוצא לבדה ומשוטטת בשדות כדי למצוא את אהובה הרועה.
חטאם של שכם ודינה
אם נחזור לסיפור דינה, נבין עתה, על רקע הנורמות החברתיות הנהוגות במקרא ובמזרח הקדום, כי מעשה דינה ושכם איים על מעמדה של משפחת יעקב, הן מבפנים – הבת היוצאת מתחום המשפחה ומבזה אותה בהפגינה עצמאות ואת חוסר יכולתם לשלוט בה, והן מבחוץ – כאשר שכם בן חמור החיווי מפגין חוסר כבוד למשפחה בלקחו את דינה בלי לבקשה ממשפחתה ובלי לנהל משא ומתן על התנאים לנישואין עימה.
יש שתי דרכים לשקם את כבודה של משפחת יעקב –
האחת תלויה ביזמת המאהב הנלהב ומשפחתו – לבקש את הבת הנאהבת תמורת מוהר גדול במיוחד. והשנייה תלויה ביוזמת משפחת הנערה – לנקוט בפעולת תגמול אלימה.
שתי הדרכים מיוצגות בסיפור. משפחת שכם הבהירה כי היא מוכנה לשלם כל מחיר כדי לבוא בקשרי נישואין עם משפחת יעקב. אולם אחי דינה היו מוכנים להקריב ערך רב חשיבות – את יושרם במשא ומתן – ולהפגין קבל עם ועדה כי הם כגברים יודעים להגן על כבודם ועל השייך להם. דינה, שאיפותיה, חייה – לא נחשבו בעיניהם. כשכבוד המשפחה הוא הערך העליון, לא רק חיי אדם נחשבים כקליפת השום בעני שמעון ולוי, אלא גם רצונה ורגשותיה של אחותם.
ביקורת קשה על יעקב?
בין אם נפרש כי דינה נאנסה, ובין אם נפרש כי הקשר שנוצר בינה לבין שכם פגע בכבוד המשפחה, המילים האחרונות של הסיפור מלמדות על תחושתם ועל עלבונם של האחים: וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ. המשפט החותם את פרשת דינה מבטא גם הוא את המורכבות שעליה עמדנו בשיפוט הדמויות. על מי נסב משפט זה? מי הוא זה שיעשה את אחותנו כזונה? –האם הכוונה לשכם? או, לפי פירוש קשה וביקורתי במיוחד – האם הכוונה ליעקב?
ניתן לחשוב שיעקב הפגין מורך לב בכל הסיפור, ובכך עשה את בתו דינה לזונה. הביקורת שעליה דיברנו למעלה – הימנעותו מפעולה או מתגובה למעשי בניו, פחדנותו מאנשי הארץ, מתעצמת כאן, ומכוונת גם לתחילתו התמימה של הסיפור, ליציאת דינה לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ ללא רשותו וללא פיקוחו.
הטקסט המקראי עשיר והמציאות האנושית המתוארת בו מורכבת. לא פעם נמצא עצמנו מתלבטים בפרשנות, הערכה ושיפוט שאינם חד משמעיים. פעמים תהיה ההתלבטות מתוך המורכבות המצויה בסיפור, ופעמים מתוך עימות של נורמות הסיפור עם אלה המקובלות בימינו. דרכי הוראה המאפשרות העלאת האפשרויות השונות, תוך הקפדה על דיוק, רגישות לכתובים, הבנתם בתוך הקשרם ועל רקע תקופתם – הן אלה שיכולו לעורר את מעורבות הלומדים ושיח סוער ומשמעותי עם הכתוב.
ביבליוגרפיה
1. שטרנברג מאיר, "איזון עדין בסיפור אונס דינה", הספרות ד' תשל"ג, עמ' 207 – 209.
2. Frymer-Kensky S. T., "Patriarchal Family Relationships and Near Eastern Law", Biblical Archaeologist 44, 4 (1981), pp. 209-214.
3. Frymer-Kensky S. T., "The Dinah Affair", Reading the Women of the Bible a New Interpretation of their stories, New York 2002, pp. 179 – 198.
