/ מיזם התנ"ך

שמות ט"ו 27-22: מרה

ד"ר רוני מגידוב היא המנהלת הפדגוגית של מיזם התנ"ך של מכון שלום הרטמן. המיזם הוקם במטרה לשפר את הוראת המקרא ולהעלאות את ערכו של ספר הספרים בעיני תלמידי בתי הספר הממלכתיים בישראל. מגידוב שימשה בתפקיד מנהלת תחום דעת תנ"ך (מפמ"ר) בחינוך הממלכתי, הייתה חברת מערכת וכותבת במסגרת מיזם 929 וכיום חברה בצוות ההוראה במכון הרטמן. היא לימדה מקרא ויהדות במשך 30 שנה בבית ספר "זיו", שבו שימשה בתפקידי ניהול וריכוז. היא לימדה ומלמדת מקרא והוראת

כב וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּם-סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל-מִדְבַּר-שׁוּר; וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם. כג וַיָּבֹאוּ מָרָתָה–וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ, מָרָה. כד וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה. כה וַיִּצְעַק אֶל-יְהוָה, וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ. כו וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו‍ֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו–כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה, רֹפְאֶךָ. {ס} כז וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה–וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים; וַיַּחֲנוּ-שָׁם, עַל-הַמָּיִם.

הסיפור הקצר על חניית בני ישראל במרה, אליו צירפנו גם את הפסוק המספר על החנייה באילים (פס' 27), נראה ברור ומובן במבט ראשון; ובכל זאת הוא מעורר מספר שאלות, הנובעות בעיקר מפס' 25 – 26, אך לא רק מהם. נוכל לראות מייד כי שאלות פשוטות מקבלות מענה שאיננו חד משמעי וכי עניינים בסיסיים בסיפור אינם לגמרי נהירים. בארבע שאלות נבקש לדון:
השאלה המרכזית לדעתנו ביחידה זו היא – מהו הניסיון הנזכר בסוף פס' 25? מי המנסה ומי המנוסה? האם עמד המנוסה בניסיון?
שאלות נוספות במתעוררות מהקטע הקצר שבסוף שמות ט"ו הן:
האם ניתן להבין מהסיפור שבמרה – לפני מתן תורה בסיני – קיבל עם ישראל מאלוהים חוקים?
כיצד מתקשר פס' 26 ומחלות מצרים המוזכרות בו לסיפור כולו?
האם יש קשר בין הפסוק הקצר על אילים לבין סיפור מרה או שיש לראות בפס' 27 עניין נפרד המתייחס למקום החנייה הבא?

מהו הניסיון?
הניסיון: עמידה בתלאות המדבר
סיפור מרה איננו סיפור התלונות הראשון בספר שמות, קדם לו סיפור התלונה על ים סוף (שמות י"ד 10 ואילך). גם פרקים ט"ז וי"ז עוסקים בחלקם בתלונות בני ישראל לנוכח הקשיים שמזמן להם המדבר. האם הרעיון הוא לנסות את העם בצימאון? מה כבר יכול להפתיע בבחינת תגובה של עם ההולך – נשים זקנים וטף – שלושה ימים ללא מים במדבר? האין זה ברור ומצדק לחלוטין שהעם יתלונן? מהו הניסיון כאן?
ניתן כמובן להציג את הניסיון כמבחן אמונה – האם גם במצוקת הצמא ימשיכו בני ישראל להאמין בה' ובמשה עבדו (מות י"ד 31). זאת ועוד, מתן נס דווקא לאחר התנסות קשה ומחסור, מעצימה את הנס ואת חסדו של אלוהים שחולל אותו, ואילו רווחה הניתנת בקלות איננה מוערכת.
מבין הסבורים כי מהות הניסיון היא בביטחונם של בני ישראל בה' גם בנסיבות של הקשיים הקיומיים במדבר, יש האומרים כי לא ברור מהפסוקים שהעם אכן היה צמא. פירוש זה מסתמך הן על הדיוק בכתוב – וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם (פס' 22), והן על השוואתו לסיפור נוסף בספר שמות של תלונה על צמא:

וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי, בַּצָּמָא (שמות י"ז 3).

בסיפור התלונה בפרק י"ז, שלא כבסיפורנו, נזכר הצמא גם בתיאור הנסיבות וגם בפניית העם למשה. בסיפור מרה מסופר כי לא מצאו מים, אך בתלונה אין איזכור של צימאון העם. משום כך יש שסברו כי ברשות העם היו מים שלקחו עימהם, וחששם הוא מהתמעטותם והיעדרם המוחלט בהמשך. העם לא סמך על אלוהים שידאג לצרכיו הקיומיים בהליכה במדבר ופנה בתלונה אל משה.
מצד אחד ההצטיידות במים איננה נזכרת ביציאת מצרים ואף נאמר וְגַם-צֵדָה לֹא-עָשׂוּ לָהֶם (י"ב 40, אך ראו גם פס' 38 שם); עם זאת ניתן לחזק את הפירוש הנ"ל בשתי ראיות:
א. מדיוק בצורתו הייחודית של הפועל הפותח את הסיפור – נ.ס.ע בבניין הפעיל: וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת-יִשְׂרָאֵל זוהי הטייה חריגה של הפועל נ.ס.ע, המופיע בכל מסעות ישראל הן בשמות והן בבמדבר בבנין קל (ראו למשל שמות י"ב 37, י"ג 20, ט"ז 1, י"ט 2). השימוש בבניין החריג יוצר את הרושם כי משה נזקק למלוא כוח מנהיגותו כדי להניע את העם לצאת מאזורי יישוב ומשפת ים סוף ולהתחיל את מסעם במדבר: וַיֵּצְאוּ אֶל-מִדְבַּר-שׁוּר (ט"ו 22).
ב. מההקשר – הנתונים על הנסיבות של בני ישראל היוצאים הן ממעמד עבדות והן מארץ של ציביליזציה מפותחת, ארץ בה היאור מספק מים בשפע כל ימות השנה, אל המדבר הצחיח והמאיים.
בני לאו מציע להבין את חששם של בני ישראל על רקע השינוי העצום שעליהם לעבור:

… מדרש מופלא (תנחומא ויקהל) מציע קריאה אחרת לגמרי לסיפור, ודרכו אולי אפשר למצוא גם קשר קבוע יותר למצוות שקיבלו במרה. המדרש מפרש את המלים "כי מרים הם": אמר ר' לוי: "למה 'כי מרים הם', הדור היה מר במעשיו".
זו קריאה מפתיעה. לא המים מרים, אלא העם שהגיע אל המים. הדברים נשמעים כדרשה חסידית המנותקת לגמרי מפשט המקרא, אך ננסה לספר את הסיפור על פי המדרש הזה. עם יוצא מבית עבדים, שבו הורגל לקבל את כל צרכיו, גם אם בצורה אכזרית ומינימאלית. בוודאי לא חש שם מעולם בחסרון המים. הם מטולטלים במשך שבוע, בורחים מפרעה הרודף אחריהם, רואים את הים נקרע לעיניהם ופורצים בשירת הים. מיד אחר כך חוזרים ללוע המדבר הזר להם כל כך. פתאום נחשף אותו עם עבדים לאפרוריותו של יום חול במדבר. מרכזו של האיום הוא העדר המים החיים. כל מי שטייל במדבר יודע את חוויית המפגש עם גב שיש בו מים. להולכי מדבריות אין שמחה ממפגש עם מקור מים. לעם שיצא משפעת הנילוס זה נורא. הם מבינים בבת אחת את הפער בין החיים נטולי הדאגה של העבדים לבין דאגת הקיום של בן חורין. הם צועקים אל משה לא מפני שאין להם מים, אלא דווקא בגלל שיש מים! הם אומרים למשה: "מה נשתה?" או בלשון אחרת: האם זה מה שנשתה מעכשיו?
המרירות שלהם נובעת מפחד עמוק של עם היוצא לקראת עצמאותו. זה מה שאומר המדרש: "הדור היה מר במעשיו". (בנימין לאו, מרה שסופה במתיקות, פרשת בשלח, אתר הארץ מוסף תרבות וספרות http://www.haaretz.co.il/).

אם כך נבחנים כאן בטחונו ואמונתו של העם בה' במדבר המפחיד הקשה והבלתי מוכר.
האם עמד העם בנסיון?
כן
כזכור, ציינו לעיל שהסיפור איננו מספק תשובות ברורות לשאלות בסיסיות. לפנינו דוגמא לאחת מהן. שני סימנים לכך שבניסיון זה העם עמד –
א. אין כעס של ה' או ביטוי של אכזבה מהתנהגות העם.
ב. נהפוך הוא, העם זוכה בחנייתו הבאה, באילים, לשפע של מים. נשים לב למספרים הטיפולוגיים של שלמות – שנים עשר ושבעים.
כיצד בעצם עמד העם בניסיון? אפשר כי יחסו של ה' אל העם סלחני והוא מבין חששו מצחיחות המדבר ואת השינוי הנפשי שעל העם לעבור. ואפשר שהיעדרו של מרכיב חשוב בתלונת העם יכול לרמוז כי, בכל זאת, גילו ביטחון מסוים בה' ושותפות לדרך. מרכיב זה מופיע בכל אחת מתלונות העם במדבר – גם בספר שמות וגם בספר במדבר: הרצון לחזור למצרים (שמות י"ד 10 -11, ט"ז 2 – 3, י"ז 1 – 3, במדבר י"א 4 – 5, י"ד 1 – 2, כ' 5, כ"א 5). העם אמנם מתלונן במרה, אך לא כעבדים הרוצים לשוב למצרים. בפעם הראשונה שהם חופשיים מעבדות מצרים, הם אכן מתקשים לבטוח בה' נוכח חרדת הצמא (ואולי גם ייסוריו המוחשיים), אולם הם שותפים ליציאה ממקום עבדותם ובמעמד זה אינם מביעים רצון לחזור אל המקום שהתאכזר אליהם, אך סיפק את צרכיהם.
לא
פרשנים אחרים סבורים כי בני ישראל נכשלו בניסיון. כך למשל חוקר המקרא יאיר זקוביץ:

בני ישראל, שזה עתה ניצלו מיד מצרים, אינם מגלים כל סבלנות וביטחון בה', אלא רק תוקפנות נרגנת. בני ישראל לא עמדו אפוא בניסיון שבו העמידם ה', כפי שעולה מן הכתוב הפותח את הרכיב התיאולוגי בסיפור מי מרה: "שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו" (פס' כ"ה). מכאן מתברר, כי תכלית הנס לא הייתה לפתור בעיה, להתגבר על קושי בתכנון לקוי של המסע – אלא לבחון את אמונת ישראל בה' מושיעם. ראיה לכך נמצאת במסופר מייד עם סיומו של סיפור מרה: "ויבאו אילמה ושם שתים עשרה עינת מים ושבעים תמרים ויחנו שם על המים" (פס' כ"ז). לו ביקש ה' למנוע מחסור מבני ישראל, היה מקדים ומביאם לאילים – אך הוא נזקק לנס רק משום חוסר אמונתם של ישראל. משהם נכשלים במבחן, אין הוא מענישם, אלא שב ועושה להם נס – בתקווה כי הפעם ילמדו לקח, ויאמינו כי עינו צופייה ורואה את כל מחסורם. (יאיר זקוביץ, נס וניסיון, מתוך אתר ספריית מט"ח http://lib.cet.ac.il)

מדוע סבור זקוביץ כי תלונתם של בני ישראל היא עדות לכישלונם במבחן האמונה בה'? על פי שיטתו הוא מבין זאת מתוך פרשנות פנים מקראית – כאשר סיפור מקראי אחד שופך אור על סיפור מקראי שני. זקוביץ מוצא דמיון בין סיפור המתקת המים במרה לסיפור ריפוי המים ביריחו ע"י אלישע:

יח וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו וְהוּא יֹשֵׁב בִּירִיחוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הֲלֹא-אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם אַל-תֵּלֵכוּ. {ס} יט וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל-אֱלִישָׁע הִנֵּה-נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת. כ וַיֹּאמֶר קְחוּ-לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה וְשִׂימוּ שָׁם מֶלַח וַיִּקְחוּ אֵלָיו. כא וַיֵּצֵא אֶל-מוֹצָא הַמַּיִם וַיַּשְׁלֶךְ-שָׁם מֶלַח וַיֹּאמֶר כֹּה-אָמַר יְהוָה רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה לֹא-יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת. כב וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר

אולם ההבדל בין סיפורנו לסיפור אלישע הוא המעיד על כישלונם של בני ישראל במרה, על פי הבנתו של זקוביץ. וכך הוא כותב:

עם זאת, יש הבדל ניכר בין התלונה בשמות לבין הבקשה המכובדת, המנומסת, שבמקבילה במלכים : "הנה נא מושב העיר טוב כאשר אדני ראה והמים רעים והארץ משכלת" (פס' י"ט) ;אנשי יריחו, המכבדים את אלישע, אינם מציגים בקשה גלויה, אלא מסתפקים בציון העובדות – ולעומתם בני ישראל, שזה עתה ניצלו מיד מצרים, אינם מגלים כל סבלנות וביטחון בה', אלא רק תוקפנות נרגנת.

לעיל הצענו לראות בסיפור מרה מבחן לאמונתו של העם ולביטחונו באלוהים גם במצוקותיו במדבר. ואם כך זהו סיפור מבוא לסיפורי התלונות שיבואו בעקבותיו. אולם ניתן לראות בסיפור גם מבוא לענין אחר, התלוי בהבנה שונה את מהות הניסיון במרה..
הניסיון: האם יקבלו עליהם את חוקי ה'?
יש הסבורים כי הניסיון בו הועמד עם ישראל במרה הוא אם יקבלו עליהם את חוקי ה', וזאת לקראת מתן תורה ומעמד הר סיני. לפי פירוש זה ניתן להניח כי מעמד הר סיני הוא עדות לכך שעמדו במבחן ונמצאו ראויים לקבל את התורה. אולם אפשר כי זהו מבחן ארוך טווח ואין הכתוב מספר אם עמדו בו בני ישראל. אפשרות נוספת היא לראות גם בפרק ט"ז חלק מניסיון זה (בנושא מצוות השבת) ומקצת העם, אך לא כולו, לא עמד בניסיון.
מה הקשר בין חוק ומשפט למים במרה?
על המחזיקים בעמדה לפיה הניסיון בו עמדו בני ישראל הוא נכונותם לקבל עליהם את עול חוקי ה', להסביר מה הקשר בין ניסיון זה לבין סיפור העדר המים. קשר מובן מאליו הוא הביטחון בתמיכתו והגנתו של אלוהים הניתנים לעם בשעה שהוא המקיים את בריתו עם אלוהיו.
סמט רואה קשר הדוק /מאד בין שני חלקי הסיפור: פס' 23 – 25א', העוסק במיים ו 25ב' – 26 העוסק בחוק ומשפט:

א. המעבר מנושא לנושא נעשה תוך כדי אותו פסוק עצמו – פסוק כה, כך שקשה לנתק בין הנושאים.
ב. יתֵרה מכך: החלק השני של הסיפור מכריז על שייכותו לחלקו הראשון בהדגשה כפולה: שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. ו"שָׁם" כפול זה רומז למרה.
סגנון הכתוב בכל אחת מן המחציות רומז במילה אחת לנושא של המחצית האחרת, ובכך מאותת לנו כי עלינו לחשוף את הקשר המהותי ביניהן:
ג. מילה אחת במחצית הראשונה של הסיפור שייכת לשדה סמנטי הקשור דווקא לנושאה של מחציתו השנייה. מילה זו היא "וַיּוֹרֵהוּ" (- ה' למשה עץ). השורש יר"ה בבניין הפעיל בהקשר שבו אנו מצויים, בא במקרא ברוב הופעותיו במשמעות של 'לימד', 'הדריך'. לעתים הוא בא בהקשר מובהק של לימוד מצוות: "ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם" (שמות כ"ד, יב); "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים ל"ג, י). ובמקרים רבים בא שורש זה בהקשר לדרך חיים שעל האדם ללכת בה: "הורני ה' דרכך" (תהילים כ"ז, יא); "והוריתי אתכם בדרך הטובה" (שמ"א י"ב, כג).
ובכן, ההשלמה הטבעית למילים "וַיּוֹרֵהוּ ה'…" היא "חֹק וּמִשְׁפָּט" לישראל. אולם לא זה הדבר שנאמר בסיפורנו, אלא "וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ", שאותו השליך משה אל המים "וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם".
ד. במחצית השנייה של הסיפור מצויה מילה אחת שיש לה שייכות אף לשדה הסמנטי של נושא המחצית הראשונה. מילה זו היא "רֹפְאֶךָ". שייכותה לשדה הסמנטי שבו היא מופיעה אינה מעוררת כל קושי: "כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" – רפואה שייכת למחלה, אולם השורש רפ"א מופיע במקרא בהשאלה גם בתחומים אחרים שיש בהם שיקום והצלה. אחד התחומים האלה הוא הפיכת מים רעים שאינם ניתנים לשתייה למים טובים. בשני מקומות במקרא, … [למשל] במלכים ב פרק ב':
יט וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר (- יריחו) אֶל אֱלִישָׁע: הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת.
כ וַיֹּאמֶר: קְחוּ לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה וְשִׂימוּ שָׁם מֶלַח וַיִּקְחוּ אֵלָיו.
כא וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם מֶלַח, וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר ה' רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת.
כב וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר….
אף במחצית הראשונה של סיפורנו ניתן היה לומר אפוא בפסוק כה 'וישלך אל המים וירפאו המים', אך הכתוב השתמש בפועל מובחן יותר, המתאים למקומנו: בעיית המים במרה הייתה "כִּי מָרִים הֵם", ובהשלכת העץ אל המים – "וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם".
על כל פנים, תיאור ה' כ'רופאם' של ישראל עשוי לרמוז לאירוע שתואר במחצית הראשונה של סיפורנו – לריפוי המים במרה על ידי משה שפעל על פי הוראת ה', כך שישראל יוכלו לשתותם. (אלחנן סמט, פרשת בשלח, עץ חיים היא למחזיקים בבה (משלי ג', יח), האירועים במרה (ט"ו כג – כו), אתר ישיבת עציון http://www.etzion.org.il/vbm).

מהי המשמעות של קשר זה?
ארץ ישראל מתוארת בספר דברים כניגודה של מצרים בהזדקקותה למים:

כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת-זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. יא וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה-מָּיִם. יב אֶרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. {ס} יג וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. יד וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. טו וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ (דברים י"א 10 – 15).

שלא כמצרים בה הנילוס מספק תמידית מים, פריונה של ארץ ישראל תלוי בירידת גשמים. חסרונה של ארץ הנהר הוא כי על עובדי האדמה להביא את המים אל חלקות השדה המרוחקות מגדות הנילוס, ואילו הגשמים מגיעים אל השדות עצמם, אולם הגשם איננו נתון קבוע כמי הנהר האיתן.וראו שבייד אליעזר, מולדת וארץ יעודה, תל אביב 1979, עמ' 24 – 25. במקרא, שפע, קרי, ירידת הגשמים היא פרי קיום הברית שבין האם לאלוהיו.
לדעת סמט מהדק פס' 27 את הקשר שבין מים טובים לבין מי מצרים. הוא מברר מהי כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם.
לפי דבריו המבוססים על דברי מ. בר אילןמאיר בר אילן 'מדוי מצרים' ב'דף שבועי' לפרשת השבוע , וכן על הערך 'בילהרציה' באנציקלופדיה עברית (כרך ח, עמ' 440-438, הערך נכתב על ידי ד"ר גדעון ויטנברג (פאראזיטולוג))

מקור הברכה הזה במצרים הוא גם מקור קללתה: הנהר הארוך הזה מנקז בדרך הילוכו את הפרשותיהם של בני האדם ושל בעלי החיים הרבים החיים בעמק הנילוס. צינור ההשקיה והשתייה של מצרים הוא גם צינור הביוב שלה.
מצב זה גרם לכך שהעם המצרי היה נגוע בטפילים שונים, ובראש וראשונה במחלת הבילהרציה (סיבת המחלה לא הייתה מוכרת באירופה, שבתנאי האקלים שלה המחלה אינה יכולה להתפתח, והיא נתגלתה לרפואה המודרנית על ידי הרופא הגרמני בילהרץ, שגילה אותה במצרים בשנת 1852. עלוקה טפילית חודרת למערכת הדם של האדם ושל יונקים אחרים, ומתיישבת בכלי הדם מסביב לשלפוחית השתן, ושם היא מחוללת נזקים שונים וגורמת לכאבים ולסבל רב. התפשטות הטפיל מתאפשרת מחמת מגע של האדם במים נגועים, בעת רחצה, השקיה, דיג וכדומה), בהיקף שלא היה מוכר במקומות אחרים.
מצרים היא אחת הארצות היחידות המספקות לחוקרים ידע עשיר על מצב המחלות בהן בימי קדם: השתמרות אלפי מומיות (גופות חנוטים) ושלדים במזג האוויר היבש שלה מאפשר חקירה של המחלות שבהן לקה העם המצרי הקדום. המחלה הבולטת בשרידים אלו היא הבילהרציה (המותירה שרידים של הטפיל או של ביציו).
במחלה זו נדבקו בני אירופה לראשונה בעת שנפוליון הגיע עם צבאו למצרים, ורבים מחייליו לקו בה.
מחלות ממש (לאו דווקא 'תחלואים רעים' הממיתים את האדם) שבהן לקה העם המצרי יותר מעמים אחרים. אין מדובר כאן במכות הדרמטיות שהוכה בהן העם המצרי בפרק זמן קצר בתולדותיו, אלא במחלות ממושכות שמיררו את חייו בתמידות לאורך כל ההיסטוריה ועד לימינו, כפי שנברר להלן.
הסרת המצב החולני הזה, או אי נתינתו על ישראל (שבשבתם במצרים היו ודאי אף הם נגועים בו) משמעו הבטחת חיים של בריאות לבני ישראל המקיימים את מצוות ה'.

סיפור המים במרה בא ללמד את בני ישראל כי קיום חוקי האלוהים ומשפטיו יקבע את גורלם בעתיד. אפשר אם כן, שסיפורנו הוא מעין מבוא למתן תורה.כך סבור סמט במאמרו הנ"ל

פירושים נוספים לניסיון במרה
ניתן למצוא פירושים נוספים לניסיון במרה – לפיהם בני ישראל הם שניסו את החוק והמשפט. כך מפרש הרש"ר הירש: שם נתן ה' לעמו את יסודות תורתו ושם העם ניסה אותה.
ניתן לראות בסיפור, מבין השורות, גם מבחן למנהיגותו של משה, אליו מפנה העם את תלונתו. מפתיע שלא אל ה', שהרי מים במדבר איננו דבר שמשה יכול לספק, ענין זה הוא ב"תחום סמכותו" של אלוהים. ייתכן שהעם למד מסיפור התלונה הראשון: וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-ה' (שמות י"ד 10), כי לא התרחש דבר אלא רק אחרי התלונה אל משה:

וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם אַל-תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד-עוֹלָם. יד יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן. טו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה מַה-תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. טז וְאַתָּה הָרֵם אֶת-מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה.

מכל מקום משה לא איבד את סבלנותו, לא הסיר מעל עצמו אחריות ולא השיב לעם בתרעומת ובטרוניה, אלא הפנה את צעקתו אל ה'.

ייתכן שריבוי האפשרויות להבין את סיפור מרה מחזק את היותו סיפור מבוא לתקופת המדבר, והחוויות המגוונות הצפויות שם – חוויות הקשורות לביטחון ואמונה בה', בקבלת חוקי התורה ובמנהיגותו של משה..

נספח: אילו חוקים ומשפטים ניתנו במרה?
נוכל להציג שלוש תשובות מרכזיות שניתנו לעניין זה:
א. תשובתו של סמט כי אין זה מעניינו של הסיפור לפרט מצוות אלה:

על שאלת רמב"ן "למה לא פירש כאן החוקים האלה והמשפטים", יש לענות כי הסיפור על האירועים במרה הוא 'סיפור' ואינו 'פרשה של מצוות'. זהו אמנם סיפור על נתינת מצוות, הכולל הבטחת שכר על קיומן, אך פירוטן של המצוות אינו מעניין הסיפור הזה, שכן, שלא כבמצוות שבת הקשורה לסיפור המן שבתוכו היא משובצת, כאן אין קשר מהותי בין המצוות שניתנו במרה לבין הסיפור על מה שאירע שם.

ב. תשובתו של הרמב"ן כי מדובר בכללי התנהגות והתנהלות בתקופת המדבר:

כאשר החלו לבוא במדבר הגדול והנורא וצמאון אשר אין מים, שם להם במחייתם וצרכיהם מנהגים אשר ינהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת. כי המנהג יקרא 'חוק' (משלי ל', ח; ירמיהו ל"ג, כה) ויקרא 'משפט' בהיותו משוער כהוגן… או שייסרם בחוקי המדבר – לסבול הרעב והצמא, לקרוא בהם אל ה', לא דרך תלונה; ומשפטים שיחיו בהם – לאהוב איש את רעהו ולהתנהג בעצת הזקנים, והצנע לכת באהליהם בעניין הנשים והילדים, ושינהגו שלום עם הבאים במחנה למכור להם דבר; ותוכחות מוסר – שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה, וכעניין שציווה בתורה (דברים כ"ג, י): "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע".

ג. תשובות שונות של חז"ל שניסו להבין אילו מצוות ניתנו במרה. למשל:

והתניא : עשר מצות נצטוו ישראל במרה, שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן: דינין, ושבת, וכיבוד אב ואם. דינין – דכתיב "שׁם שׂם לו חק ומשפט", שבת וכיבוד אב ואם – דכתיב "כאשר צוך ה' א להיך" (דב' ה:טז), ואמר רב יהודה: כאשר צוך – במרה (סנהדרין נ"ו ע"ב)
מצוות אלה דווקא נלמדו מלשון הכתוב (חוק ומשפט – דינין, ומהאמירה בדברים ה' 12 ו 16 לגבי מצוות השבת וכיבוד הורים: כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, והיכן ציווה? במרה.

מתן מצוות לפני מעמד הר סיני עם היותו חריג, איננו צריך להפתיע – גם על המילה צווה אברהם זמן רב לפני מתן תורה ועל חלק מחוקי השבת, מסופר כבר בפרק הבא (שמות י"ז) כי נמסרו לישראל בשלב מוקדם.

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics