/ ראשית - מיזם התנ"ך

בשנת 538 לפנה"ס פרסם כורש מלך פרס הצהרה שאפשרה ליהודים שהוגלו ב 586 לפנה"ס ע"י נבוכדנאצר מלך בבל לשוב לירושלים.
פרק א' בעזרא מספר על מאורע זה שנתפס מאות שנים לאחר שהתרחש כחלון ההזדמנויות של העם היהודי.
במאה השלישית לספירה, כשמונה מאות שנים לאחר הצהרת כורש ועליית עזרא לירושלים התייחסו חכמי התלמוד לאירוע זה כאל סדק של חסד שנפתח בהיסטוריה היהודית. ההזדמנות ההיסטורית הוחמצה והמחיר על כך היה חורבן בית המקדש השני ואובדן הנבואה.

מה יש בהצהרה?
ב 2.11.1917 ניתנה ע"י הלורד ארתור ג'יימס בלפור – שר החוץ הבריטי הצהרה שנשלחה במכתב אל הלורד היהודי רוטשילד. ההצהרה נפתחת במילים: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל….". בהסתדרות הציונית ובקרב יהודי העולם הושוותה הצהרת בלפור להצהרת כורש. ואמנם לא רק בשל ההכרה הבינלאומית בצרכיו של העם היהודי יש צד שווה בין שתי ההצהרות, אלא גם בשל הזהירות הדיפלומטית המשותפת להן [ניתן את הדעת: ממשלת הוד מלכותו איננה תומכת או מתחייבת אלא "רואה בעין יפה". לא מדובר על מדינה אלא על ישות עמומה – "בית לאומי" (?…)].
בעזרא א' 2 – 4:

ב כֹּה אָמַר, כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס–כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם; וְהוּא-פָקַד עָלַי לִבְנוֹת-לוֹ בַיִת, בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. ג מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ, יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וְיַעַל, לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה; וְיִבֶן, אֶת-בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל–הוּא הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. ד וְכָל-הַנִּשְׁאָר, מִכָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר-שָׁם–יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ, בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה; עִם-הַנְּדָבָה–לְבֵית הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם.

גם בנוסח הצהרת כורש לא מבטיח המלך הפרסי ליהודאים ממלכה עצמאית או חידוש מלכות בית דוד או חזרה לגבולות של ימי שלמה. כורש מאפשר ליהודאים –
א. לחזור לירושלים
ב. לבנות את בית המקדש שם
ג. לקבל כספים מיהודאים שנשארו בבבל, להוציאם מבבל ולהשתמש בהם לצורך הבנייה
ד. לקבל את כלי הקודש שנבוכדנאצר – מחריב ירושלים – בזז מהמקדש ב 586.

האם היה כורש האמין בה' אלוהי ישראל?
בהצהרה יש ביטויים לשתי תפיסות של ה': אל אוניברסאלי: כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם; ואל לאומי: וְיִבֶן, אֶת-בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל–הוּא הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. יש להניח שכורש שקומם גם מקדשים של אלים אחרים ושל עמים אחרים ידע לעשות שימוש הולם בהצגת תפקיד האלוהים – מצד אחד כאלוהי השמיים המכוון אותו השליט של אימפריה ומצד שני כאל שמקומו בירושלים ולכן את מקדשו שם נותן כורש הרשאה לבנות.
האם עזרא א' 2 – 4 הוא נוסח ההצהרה כפי שהוצאה מחצר המלכות הפרסי?
חוקרי מקרא והיסטוריה של תקופת המקרא דנים בשאלה אם עזרא א' 2 – 4 הוא נוסח הצהרה שניתן ע"י כורש עצמו והפסוקים הם ציטוט, או שזהו עיבוד של ההצהרה בידי העורך המקראי.
שפת המנהל הרשמית באימפריה הפרסית הייתה ארמית, אולם סופרי המלך היו בקיאים גם בלשונות השגורות בפי העמים שישבו בתחום האימפריה הפרסית (ראו למשל אסתר א' 22). מידע זה מוסיף להתלבטות בשאלת מקוריותה של הצהרת כורש שכן כפי שהיא מופיעה בעזרא א' 2 – 4 היא בעברית.
ספר עזרא עצמו מספק נוסח אחר של ההצהרה. כמה עשרות שנים לאחר ימי כורש, כשהגיעו היהודאים לירושלים וביקשו לבנות את המקדש, התנכלו להם שכניהם ואף פנו בתלונה על מעשיהם לדריוש המלך הפרסי בתקופתם. כדי להצדיק את מעשיהם ולהוכיח את הלגיטימיות שלהם, ביקשו היהודאים מדריוש לחפש בארכיוני המלוכה ומצאו שם צו מימי כורש. וזהו לשונו –

(ג) בִּשְׁנַת חֲדָה לְכוֹרֶשׁ מַלְכָּא כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם בֵּית אֱלָהָא בִירוּשְׁלִֶם בַּיְתָא יִתְבְּנֵא אֲתַר דִּי דָבְחִין דִּבְחִין וְאֻשּׁוֹהִי מְסוֹבְלִין רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁתִּין: (ד) נִדְבָּכִין דִּי אֶבֶן גְּלָל תְּלָתָא וְנִדְבָּךְ דִּי אָע חֲדַת וְנִפְקְתָא מִן בֵּית מַלְכָּא תִּתְיְהִב: (ה) וְאַף מָאנֵי בֵית אֱלָהָא דִּי דַהֲבָה וְכַסְפָּא דִּי נְבוּכַדְנֶצַּר הַנְפֵּק מִן הֵיכְלָא דִי בִירוּשְׁלִֶם וְהֵיבֵל לְבָבֶל יַהֲתִיבוּן וִיהָךְ לְהֵיכְלָא דִי בִירוּשְׁלִֶם לְאַתְרֵהּ וְתַחֵת בְּבֵית אֱלָהָא: (עזרא ו' 3 – 5)

ובתרגום –

בשנת אחת לכורש המלך, כורש המלך נתן צו. בית האלוהים בירושלים הבית יבנה, מקום אשר זובחים זבחים, ויסודותיו מוגבהים, גובהו שישים אמה, רחבו שישים אמה. נדבכי אבן גלל שלושה, ונדבך עץ אחד, וההוצאה מבית המלך תינתן. ואף כלי בית האלוהים של זהב וכסף, אשר נבוכדנצאר הוציא מן ההיכל אשר בירושלים והוליך לבבל ישיבו ויובלו להיכל אשר בירושלים.

שלושה פרטים דומים בין צו זה לבין ההצהרה שבעזרא א' 1 – 8 והנסיבות בהן ניתנה:
כורש הוא הנותן אותה
הצו המלכותי מאפשר את בנית בית המקדש בירושלים
יש הרשאה בצו להחזיר גם את כלי המקדש שנלקחו בעבר על ידי נבוכדנאצר מחריב הבית הראשון והובלו בזמנו לבבל.
יש טוענים כי הצהרת כורש שבעזרא א' אינה מסמך רשמי במובן המקובל, אלא הצהרה מטעם המלך כורש שהייתה הצהרת עקרונות בלשון מליצית, ואילו הצו שנמצא בימי דריוש בארכיון הוא הצו המלכותי לביצוע. תעיד על כך לשון הצו הארמית והנוסח הענייני והמעשי של ההצהרה שעל פי עזרא ו' נמצאה בארכיוני המלוכה הפרסיים.

סיפור הצהרת כורש בעזרא א' 1 – 4 מעורר מספר שאלות
איך כורש שהוא מלך פרסי, יכול להתערב בענייניה של הממלכה הבבלית?
מדוע איפשר כורש ליהודאים לחזור ליהודה? מה האינטרס שלו?
ומה הייתה ההחמצה הגדולה על פי חכמי התלמוד?

כורש מקים האימפריה או – מה לכורש הפרסי אצל בבל?
כורש מלך פרס אפשר ליהודאים שהוגלו ב 586 לפני הספירה אל תוככי האימפריה הבבלית לסיים את גלותם ולשוב לירושלים. איך יכול מלך פרסי לקבוע בעניינים כה מהותיים באימפריה בבלית?
התשובה לכך טמונה באירועים ההיסטוריים של תחילת שנות השלושים במאה לפני הספירה. כורש כבש את העיר בבל ואת מסופוטמיה כולה ושטחי האימפריה הבבלית עברו לידיו. האימפריה השלטת באזור משנת 538 לפנה"ס היא, אם כן, פרס.

"אנוכי כורש מלך תבל המלך הגדול, המלך העז, מלך בבל, מלך שומר ואכד, מלך ארבע כנפות הארץ,
בן כמבוזי המלך הגדול, מלך אנשן, בן בנו של כורש הגדול מלך אנשן, יוצא חלציו של שִשפִּש המלך הגדול מלך אנשן,
זרע מלכים, אשר בֵּל ונַבּוּ אוהבים את שלטונו ואשר לחדוות לבם רוצים בממשלתו. כאשר נכנסתי בידידות לבבל
וכוננתי בשמחה ובגיל את מושב המלכות בהיכל המושל, מַרְדֻךְּ האדון הגדול, הפך את תושבי בבל הרבים לאהבה אותי וביקשתי לעבוד אותו מדי יום ביומי.
צבאותי העצומים התהלכו בשלום בקרב בבל, לא התרתי לאיש להפריע את שלומם של אנשי שומר ואכד.
דאגתי לשלום בבל ובשאר ערי הקודש. בני בבל, שמח לבם בהסירי את העול המוטל עליהם שאינו הולם אותם.
את בתיהם שהתיישנו תיקנתי ושמתי קץ לסבלם. מַרְדֻךְּ האדון הגדול שמח
וביד נדיבה ברך אותי – את כורש המלך הירא, בן כמבוזי בני יוצא חלצי ואת כל צבאי,
ואנחנו בשלום לפניו הללנו היטב את אלוהותו הנעלה. כל מלכי תבל היושבים בחדרי מלכותם,
מארבע כברות ארץ, למן הים העליון ועד הים התחתון, כל מלכי ארץ אמורו (המערב, הלבנט) יושבי אהלים, כולם,
הביאו את מנחתם הגדולה לתוך שואנּה וינשקו את רגלי. משואנּה שלחתי חזרה למקומותיהם, לערים אשור ושושן,
אכד וארץ אשנונה והערים זמבן, מתורנו, דיר וכל גבול ארץ הגותים שמעבר לחדקל, אשר מקדשיהם היו חרבים מלפני כן,
החזרתי את האלים יושבים בתוכם, וכוננתי להם מקדש עולמים. כינסתי את כל תושביהם והשבתי את מקום מגוריהם,
ואת אלוהי שומר אכד, אשר נבונאיד, שנוא אדון האלים, הביא לשואנּה, בפקודת מַרְדֻךְּ האדון הגדול
השבתי בשלום למשכנם, מקדשי שמחתם. לו כל האלים שהשבתי למקדשיהם,
בכל יום לפני בֵּל ונבוּ יבקשו לי חיים ארוכים ויזכירו את מעשיי הטובים."

מה היה האינטרס של כורש להעניק זכויות שיבה ליהודאים הגולים?
ממצאים ארכאולוגיים הקשורים בכורש מלמדים על מדיניותו ככובש אימפריאלי ושופכים אור עליו כשליט המעניק זכויות לכלל תושבי האימפריה שכבש. אחת התגליות הארכאולוגיות היא 'גליל כורש' – כינוי לכתובת מלכותית נכתבה על גוש חומר מעוצב בצורת גליל ומכאן שמה.
מסתבר מגליל כורש כי קימום ערים ודאגה לשלום תושביהן כמו גם תיקון מקדשים שנחרבו היו חלק מפעולותיו של כורש גם במקומות נוספים. מדוע? מה עשויים להיות האינטרסים של כורש כשקבע את מדיניות ניהול האימפריה שכבש?
נראה כי המדיניות הפרסית החדשה נועדה למנוע התמרמרות וכמיהה שיוצרות מרידות.

ההחמצה הגדולה
במספר מקורות בספרות חז"ל נתפסת הצהרת כורש כחלון הזדמנויות שהוחמץ. סיבת ההחמצה היא העובדה שלא הייתה עלייה המונית – חלק ניכר מהעם היהודי המשיך לשבת בבבל. הצהרת כורש הוצגה כהחמצה בעיקר בקרב חכמי ארץ ישראל והם הציגו אופנים שונים שלה – על פי רבי יוחנן (חכם ארץ ישראלי מן המאה השלישית – ראש ישיבת טבריה) אילו היו עולים כולם בימי עזרא לא הייתה פוסקת הנבואה בישראל. על פי רבי שילא (חי בתקופת המעבר בין התנאים לאמוראים ונחשב לאמורא), אילו היו עולים כולם בימי עזרא לא היה נחרב בית המקדש בפעם השנייה.
להלן שני המקורות המביעים עמדה זו –