/ מיזם התנ"ך

עמוס ד' 11-1, ה' 27-21

דלית פרנקל

דלית פרנקל

דלית פרנקל

התוכחה לנשות שומרון (פרק ד' פס' 3-1)

בנבואה שלפנינו, פותח עמוס את דבריו במילים:

שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן! הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים, הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים, הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם: הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה!

פסוק 1 הוא לכאורה כתוב מוזר ביותר, ומעלה תמיהות רבות.

מדוע בחר עמוס בחר לכנות את נמעניו בביטוי המטפורי פָּרוֹת הַבָּשָׁן ובעצם האם הן מהבשן או משומרון?
מעיון בפסוק השלם ברור כי הנביא פונה בדברים אל נשות השכבה העליונה בעיר שומרון (בְּהַר שֹׁמְרוֹן), בירתה של ממלכת ישראל, ומכנה אותן: פָּרוֹת הַבָּשָׁן. הבשן הוא החלק הפורה ביותר בעבר הירדן המזרחי, הוא הצטיין בכרי מרעה מוריקים במיוחד ולפיכך היה מפורסם בצאנו ובבקרו עתירי השומן והעונג (ראה, לדוגמה, דברים ל"ב 14: חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים
בְּנֵי-בָשָׁן וְעַתּוּדִים).

עמוס עצמו מכיר היטב צאן ובקר, כפי שהוא מעיד על עצמו בפרק ז':

וַיַּעַן עָמוֹס וַיֹּאמֶר אֶל-אֲמַצְיָה לֹא-נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן-נָבִיא אָנֹכִי כִּי-בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים. טו וַיִּקָּחֵנִי ה' מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן (14 – 15).

הוא יודע שפרות הבשן נחשבו לגזע האציל והמשובח ביותר. הצירוף המטפורי ממחיש את העובדה שנשות החברה הגבוהה היו בריאות בשר (כתוצאה מחיי ההוללות והתפנוקים) וכן שהחזיקו עצמן כמיוחסות וכחשובות.

איך עמוס מצפה שבני ובנות האצולה יקשיבו לו אם הוא פונה אליהם בכינוי אירוני ומעורר גיחוך?
נראה שמלכתחילה לא התכוון הנביא כי דבריו יובנו כלעג לנשים, אלא להפך – כמחמאה. הנימוקים לכך הם:
א. שלא כבימינו, בכינוי פָּרוֹת כשלעצמו אין כל גנאי: דימוי בני-אדם לבעלי חיים קיים במקומות שונים בתנ"ך (ראו לדוגמה בדברים ל"ג 17 – על יוסף: בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו).
ב. בני-אדם, וגם מכובדים ביותר, נקראו בשמות של בעלי-חיים (חמור, רחל, נחש, חולדה ועוד).חמור (בראשית ל"ד 2 ועוד); רחל (בראשית ל' 25 ועוד); נחש (שמואל א, י"א 1 ועוד); חולדה (מלכים ב, כ"ב 14, דברי הימים ב, ל"ד 22).
ג. התואר "שמן" בתנ"ך מופיע במשמעות של – בריא בגופו, חזק, ולא נלווית לו משמעות שלילית כבימינו (ראו שופטים ג' 29: אִישׁ כָּל-שָׁמֵן וְכָל-אִישׁ חָיִל; נחמיה ט' 25: וַיִּלְכְּדוּ עָרִים בְּצוּרֹת וַאֲדָמָה שְׁמֵנָה…וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ וַיַּשְׁמִינוּ וַיִּתְעַדְּנוּ בְּטוּבְךָ הַגָּדוֹל).

קשה להסתיר זעם, כזה שחש הנביא כלפי אותן נשים חוטאות, אך הנביא יודע שכדי לשכנע יש לנהוג בחכמה ולנקוט בטקטיקה המתאימה. הוא מבין היטב שבני אדם לא יקשיבו לו אם יחשבו כי מטרתו היא לתקוף אותם ולהצליף בהם במילים. וכי מי אוהב לשמוע דברים רעים??? מי נהנה להאזין לטענות???
כדרכו במקרים אחרים,עמוס א' 3 ואילך; ג' 2-1, 9; ד' 4. גם כאן עמוס איננו חושף את כל הקלפים שבאמתחתו מיד בהתחלה, ואיננו מגלה בפתיחת דבריו את הסתייגותו מהגבירות הנצלניות הללו. כך בעצם הוא מוליך אותן שולל! בחושבן כי הוא מחמיא להן, עולה בידיו ללכוד את תשומת ליבן והנה הן מקשיבות לו רוב קשב. וכשהן כבר שבויות בקסמי מילותיו של הגבר הזה, שמטפח ומרומם את האגו שלהן, וכל כולן מרותקות לדבריו, או אז הוא נוזף ומתרה ומכריז על הפורענות המרה שתפקוד אותן! אני מנסה לדמיין לעצמי את הבעת פניהן של הגבירות החסודות האלה ואת ההלם שקיבלו כשעמוס שינה פתאום את "המנגינה"….וואו!!!
למרות שציינו כי נראה שעמוס השתמש, כדרכו, באמצעי הטעיה, חשוב לומר כי יש החושבים אחרת. כלומר יש הסבורים כי כבר מלכתחילה (ולא בדיעבד) התכוון עמוס שקהלו יבין את העוקץ והלעג הארסי שבכינוי פָּרוֹת הַבָּשָׁן. לפי טענה זו, מיד כשכינה אותן כך, התכוון הנביא לעורר גיחוך בלב שומעיו, כשהוא מצייר להם תמונה של נשים שמנות ומפוטמות מרוב זלילה ותענוגות, בדומה לפרות הנמצאות במרעה וכל הזמן לועסות ועוד ועוד משמינות. בוז, בוז, בוז…
בעצם, אילו היינו חיים בתקופתו של עמוס והיינו רואים בעינינו ושומעים באוזנינו את איש הרוח בעל שיעור הקומה הרם והנישא הזה, רק אז היינו יכולים לדעת בוודאות גמורה למה התכוון. שפת הגוף, טון הדברים והאינטונציה ודאי הבהירו מעל לכל ספק אם התכוון לפתוח בשבח (מעושה) או בלעג. אולם לנו, ממרחק אלפי אלפי שנים, וכשרק הטקסט היתום מונח לפנינו, נותר רק לדמיין – האם התכוון כך או כך, ולנסות לקרוא את דבריו – פעם לפי אפשרות זו ופעם לפי האפשרות האחרת, ולחוש כאילו אנו שם…

מה הוא חטאן של נשות שומרון? במה עמוס מאשים אותן?
בהמשך מטיח עמוס בנשות שומרון האשמה גלויה, והיא כבדת משקל. החטא הקשה שלהן הוא שחיתות חברתית ולשם הבלטה הוא מתואר על ידו גם במעשים:

הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים

וגם בדיבורים:

הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם: הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה!

מסתבר שהפשע של נשות העילית החברתית הוא עושק וניצול של עניים, של החלשים בחברה, של מחוסרי האמצעים, של אלה המצויים בתחתית הסולם החברתי וזקוקים יותר מכל לחמלה אנושית וליד המושטת לעזרה. הגבירות האלה, לא רק שלא סייעו לחלשים, אלא קיפחו, דיכאו, לחצו ורמסו! ולא מתוארת אף לא טיפת רחמים! ולשם מה ניצלו את החלשים? לא לשם הישרדות או צורך חיוני כלשהו, אלא פשוט כדי לחיות חיי תענוגות, הוללות, מותרות ותפנוקים.גם בישעיה ג' מופיעה נבואה המוקיעה את נשות העם (הפעם – נשות ציון) על חיי המותרות שלהן (התקשטות והתגנדרות – פס' 24-16) לצד עושק עניים (פס' 15-14).  נשות השכבה הגבוהה הללו הן אלה שמושכות בחוטים מאחורי הקלעים, מפעילות את בעליהן ומדרבנות אותם לעשוק את העניים.מצב זה מזכיר לנו היטב את איזבל, שהפעילה את בעלה ומשלה מאחורי הקלעים. וראה גם הערה 8 במאמר זה. אשמתן מודגשת באמצעות שרשרת פעלים המיוחסת להן, שכולם חורזים זה לזה: הָעֹשְׁקוֹת, הָרֹצְצוֹת, הָאֹמְרֹת. המצווה של כל אחת מנשות המעמד העליון לבעלה היא: הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה! משפט זה שהנביא שם בפיהן של הנשים הוא מקוטע, ובולט בו החסר של המושאים (מה תביאו? מה נשתה?). נראה שבהשמטת המושאים מעוצבת הכוונה להמחיש את קוצר רוחה של האומרת, שבגללו אמירתה מקוטעת. למעשה, המילה נִשְׁתֶּה מבטאת רצון לערוך משתאות ולשתות לשכרה (ראה עמוס ו' 6: הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן), אולם במקומנו נראה שהיא גם מסמלת את ההתמכרות של הנשים הללו לתענוגות בכלל.תוכחה ברורה על סגנון החיים ההולל והראוותני של המעמד העליון בתקופתו של עמוס, לצד חוסר התייחסות לסבל העניים מצינו בעמוס ו' 4, 6: הַשֹּׁכְבִים עַל-מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל-עַרְשׂוֹתָם וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק… הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ וְלֹא נֶחְלוּ עַל-שֵׁבֶר יוֹסֵף)ועוד להמחשת אורח חיי המותרות של השכבה הגבוהה בחברה ראה גם בעמוס ג' 15: וְהִכֵּיתִי בֵית-הַחֹרֶף עַל-בֵּית הַקָּיִץ וְאָבְדוּ בָּתֵּי הַשֵּׁן וְסָפוּ בָּתִּים רַבִּים נְאֻם-ה'. לאור תרבות השפע הבהמית המתוארת כאן, אני רוצה להציע את הביטוי "חיים של פרה" כניגוד לביטוי "חיים של כלב"…

ראה את הקריקטורה הבאה המתייחסת בלעג לסמליות שב"פרה-אישה עשירה ומתענגת".

בשלחו בנשות שומרון את חיצי לשונו, ביקש הנביא להכפיש אותן באופן נוסף באמצעות הפועל וְנִשְׁתֶּה בהקשרו: פועל זה עומד לצד פעלים המבטאים עושק ורציצה, ומשום כך הוא ממחיש את חוסר האכפתיות של הנשים למצוקתם של העניים הנעשקים (דהיינו, למרות שהן יודעות שכדי להשיג את עושרם העניים נעשקים, הן שותות).גם בסיפורים אחרים בתנ"ך מתואר כי הגיבור/ים שותים ו/או אוכלים לאחר ביצוע מעשה קשה, כדי להמחיש חוסר אכפתיות: לאחר שיוסף הושלך לבור על-ידי אחיו, הם אוכלים (בראשית ל"ז 25); יהוא אוכל ושותה מיד לאחר מותה של איזבל שבוצע בהתאם לפקודתו (מלכים ב, ט' 34).
ואם נרשה לעצמנו להפליג על כנפי הדמיון, להשלים פערים ולפתח בעיני רוחנו את התמונה של הנשים האלה, ה"פרות" המפוטמות, מה נראה??? אולי גבירות בעלות לוע הפעורה לבלוע, מלקקות שפתיהן בתאווה ללא שבעה ותובעות עוד ועוד משקאות ומטעמים שינעימו את חייהן? ואולי נראה אותן רובצות במיטה, בחיי בטלה, או עומדות בתנוחה מאיימת וצורחות על הבעל המפוחד: "הביאהההה!….ואולי הסיומת של צורת הפועל הָבִיאָה (במקום הָבֵא שמופיעה בבראשית מ"ג 16; שמות ד' 6 ועוד) מחקה צליל של צעקה וגערה של הנשים בבעליהן.

אולי יהיו מורים שירצו להזמין את תלמידיהם לצייר קרירטורה בעיתון "חדשות שומרון" ובו הקריקטוריסט משתף פעולה עם המסר של עמוס, או אולי לועג לעמוס ומייצג את המעמד העליון.

להלן ציור של אריה אלואיל [הביאה ונשתה, שנת תש"י], הממחיש כיצד ראה הצייר בעיני רוחו את פָּרוֹת הַבָּשָׁן. בתמונה בולטת דמותה של אישה שמנה ובריאת בשר במיוחד. הנוכחות הרבה שתופסת אישה זו בציור מעניקה את התחושה שהיא חולשת על סביבתה, ובעיקר על הבעלים, שרק פניהם נראות והם מתוארים כדמויות זעירות מאוד יחסית אליה. הבעלים גם ממוקמים מתחתיה, ומשחקי הגובה שמשו ככלי ביד הצייר להמחשת הרעיון שהכוח הוא ביד הנשים, השולטות בבעליהן ביד רמה. האישה מחזיקה בידה כוס, והבעת פניה, כהבעת פני כל הדמויות בציור, מקרינה הנאה צרופה. בצד שמאל נראית גם דמות של אישה נוספת, שלצידה כוסות שתייה רבות, ופניה מזכירות פני פרה. באמצעות עיצובה באופן זה משלח האמן ביקורת נוקבת כנגד ההתבהמות האנושית של בני המעמד העליון בתקופתו של עמוס.

האם מי שפוקד על אחרים לחטוא נחשב לחוטא?!
נשות המעמד העליון לא עשקו את העניים בעצמן, אלא דחפו את בעליהן לבצע את החמס. האם לא הבעלים בלבד, אלה שביצעו בפועל את הפשע הם האשמים הבלעדיים?! מדוע מייחס הנביא את העושק לנשים (הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים)?!
נביאנו מביע נחרצות האשמה חריפה כלפי הגבירות ההוללות, ובכך מביע את העיקרון החינוכי שהמשדלואולי כשאחאב שינה בדבריו לאיזבל את מה שארע בינו ובין נבות (השווה מלכים א, כ"א 3-2 לפסוק 6), הייתה מטרתו להביא את אשתו האכזרית לכעוס על זה האחרון מתוך מגמה שתשיג לו את הכרם המיוחל בדרך בלתי כשרה?! אם כך הוא, הריהו כמשדל לחטא. או המצווה על אדם לפשוע הוא שותף מלא לפשע. הנשים הללו שפוקדות על הבעל לבצע את העוול החברתי ולנצל כל דל, רש ונזקק באומרן: הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה, הן שותפות מלאות לעבירה, ומשום כך הן תיענשנה בהמשך!ראה עמוס ד' 3-2.
גם החוק בישראל בימינו אימץ את העיקרון שהמשדל לחטא הוא שותף לפשע. בשנת 1977 יצרה ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת את חוק העונשין.ראה חוק העונשין תשל"ז 1977: סימן ב' סעיפים 32-29. ומצ"ב הקישור המתאים: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9F  לפיו, השולח את חברו לבצע את העבירה גם הוא אשם ושותף לעבירה, אף אם לא ביצע אותה בעצמו, והעונש יוטל גם עליו.
כך לדוגמה, דודו טופז, שנעצר ב-31.5.2009, שלח אנשים (תמורת תשלום) לתקוף אנשי תקשורת בהם רצה לנקום, ואלה גרמו להם לחבלות קשות. כתב ההאשמה שלו מבוסס על חוק העונשין.
יותר מאוחר, ב-16.8.2011, הואשמה גם הזמרת מרגלית צנעני בעבירה המתבססת על החוק הנ"ל. היא נחשדה בכך שפנתה לארגוני פשע במטרה לסחוט את האמרגן אטדגי באיומים ונמצאה אשמה.

במה התבטא העושק שהתרחש בתקופתו של עמוס?
בכתב ההאשמה של נקט הנביא לשון כללית: הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹתמהשורש רצ"ץ =שבר, לשון אלימה שמזכירה את הביטוי "'לדרוך' על החלש" [איך זה קשור לר.צ.ץ] הפועל רצ"ץ מופיע במקרא פעמים נוספות לצד פועל מהשורש עש"ק. ראה לדוגמה דברים כ"ח 33; שמואל א, י"ב 4-3; הושע ה' 11.  אֶבְיוֹנִים, ולא פירט התנהגות ספציפית שבה בא לידי ביטוי עושק הנדכאים. כנראה לא תיאר בפני הנשים במה התבטא הניצול והדיכוי כי הדבר היה ידוע להן.
מנבואות אחרות של עמוס אנו נמצאים למדים עד כמה גדולים היו ממדי העושק ועד כמה הייתה החברה רקובה. העילית השלטת נקטה בפעולות נוסח:את התמונות שלצד עמוס ח' 5-4, ועמוס ח' 6 ציר אריה אלואיל.
רכישת עניים לעבדים בשל חוב מועט ביותר – לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם (עמוס ח' 6).
עושק משפטי – צֹרְרֵי צַדִּיק לֹקְחֵי כֹפֶר וְאֶבְיוֹנִים בַּשַּׁעַר הִטּוּ (עמוס ה' 12).
רמאות במסחר וגזל עניים– שִׁמְעוּ-זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית ענוי- (עֲנִיֵּי-) אָרֶץ. לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה-בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה (עמוס ח' 5-4).

אישיותו של הנביא
בליבו של עמוס בער חוש הצדק, כדברי הכתוב בדברים ט"ז 20: צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף. בתוך תוכו פנימה תססה רגישות עמוקה להתנהגות לקויה בתחום שבין אדם לחברו. מסירותו הטוטאלית לשליחותו הניעה אותו להפוך את כל אורח חייו מן הקצה אל הקצה: הוא נעקר ממולדתו יהודה,ראה עמוס א' 1. ממשפחתו וממעמדו הנוח (אֲשֶׁר-הָיָה בַנֹּקְדִים)ראה עמוס א' 1. המילה נֹקֵד מתייחסת בתנ"ך רק לשתי דמויות – לעמוס ולמישע מלך מואב. על זה האחרון כתוב במלכים ב, ג' 4 כי הֵשִׁיב לְמֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל מֵאָה-אֶלֶף כָּרִים וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים צָמֶר. מההקבלה נראה שעמוס לא היה רועה צאן פשוט, אלא בעל עדרים, איש אמיד.  ועבר אל ממלכת ישראל שבה היה עליו לשאת את דברי התוכחה שלו אודות העיוותים הסוציאליים. למעשה, חלק ניכר מדברי התוכחה שלו לעם ישראל הם בעלי אופי חברתי.
עמוס, כשאר נביאי ישראל, היה אדם אמיץ. שוב ושוב, הוא העז לעמוד יחידי מול אנשי השכבה השלטת ולהיאבק כנגד העוול החברתי. אם תרצו – למען קיום שליחות האל, ואם תרצו – למען "האמת שלו", האמת שהוא חש כי ה' שם בליבו. אחד נגד כולם! הוא הגדיל לעשות, ולא רק שהוקיע את בני עמו על מעלליהם, אלא גם לעג להם בגלוי. ללא כל ספק עלולים היו לרדוף אותו ולבקש להעניש את אותו זר טורדני שהופיע לפתע בממלכת הצפון ובחוצפתו הריהו מכפיש אותם ומאיים עליהם.

מהו עונשן של נשות שומרון (פס' 3-2)?
כדי להמחיש לנשים החוטאות כי עונשן קרב, מציין הנביא כי האל נשבע שהפורענות שלהן ממשמשת ובאה:

נִשְׁבַּע אֲדֹנָי ה' בְּקָדְשׁוֹ כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים עֲלֵיכֶם (פס' 2).

העונש מתואר בשתי תמונות שונות:
א. תמונה מעולם הדיג – לכידת דגים והובלתם ליעדם (פס' 2).
ב. תמונה מעולם הצבא – כיבוש וגלות (פס' 3).
לפי התמונה מתחום הדיג שבפס' 2, לאחר שידוגו אותן, תינשאנה ותובלנה (וְנִשָּׂא אֶתְכֶם) נשות שומרון (המדומות לדגים) בסלים קלועים שבהם נהגו לדוג את חיות המים (סלים אלה מכונים בפסוק בשני שמות: ְצִנּוֹת, סִירוֹת דּוּגָה). דבר זה יקרה עד לאחרונה שבהן (וְאַחֲרִיתְכֶן). דהיינו, לא יישאר להן שריד.מצויים גם פירושים אחרים לפסוק 2, ראה למשל: רש"י, בפירושו לפסוק; רד"ק, בפירושו לפסוק ועוד.
התמונה מהתחום הצבאי, המתוארת בפס' 3, מציגה את תוצאות המצור על העיר שומרון: הפרצות (בקיעים) בחומת העיר הכבושה תהיינה כה רבות, עד שהנשים תוכלנה לצאת מהעיר כל אחת בפרץ שנגדה. כלומר, יהיו כל-כך הרבה פתחים, שהן לא תצטרכנה לחפש פתח יציאה: וּפְרָצִים תֵּצֶאנָה אִשָּׁה נֶגְדָּהּ. סופן של הנשים שתושלכנה לגלות: וְהִשְׁלַכְתֶּנָה הַהַרְמוֹנָה (המילה הַרְמוֹנָה היא יחידאית ומשמעותה היום – בית לאחזקת נשים. ייתכן שבמקומנו היא מצביעה על שם מקום אליו יוגלו הגולים? לא ברור).
מכל הכתוב כאן יוצא שהעונש המתואר בשתי התמונות הוא חורבן וגלות.

קשר של מידה כנגד מידה בין החטא של נשות שומרון לבין עונשן
קיים קשר של מידה כנגד מידה בין חטאן של גבירות שומרון לבין עונשן, והוא מתבטא במספר עניינים:
א. כשם שחטאן מבוטא באמצעות מילה מהשורש בו"א (הָבִיאָה – פס' 1), כך מתואר גם עונשן בפועל מאותו שורש: הִנֵּה יָמִים בָּאִים עֲלֵיכֶם (פס' 2).
ב. הן שלטו בבעלן והיו אקטיביות (הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה – פס' 1), ולכן בעתיד ישלטו בהן והן תהיינה פאסיביות: וְנִשָּׂא אֶתְכֶם (פס' 3); וְהִשְׁלַכְתֶּנָה הַהַרְמוֹנָה (פס' 3).
ג. חטאן מתואר באמצעות פועל אלים (הָרֹצְצוֹת – פס' 2), ומשום כך תהיינה "זוכות" במהלך העונש ליחס אלים: וְנִשָּׂא (פס' 2); וְהִשְׁלַכְתֶּנָה (פס' 3).
הזיקה בין החטא לבין העונש, מידה כנגד מידה, נועדה להתריע בפני נשות המעמד העליון הללו כי הן תקבלנה בדיוק את העונש המגיע להן, ללא כל הקלות! יש דין ויש דיין!

הדת הפנימית לעומת הדת החיצונית (ד' 5-4; ה' 24-21)
מדוע לועג הנביא לעם בשל מנהגי פולחן?! האין זה טוב וחיובי שהעם עובד את ה'?!
בקטעים הנידונים מביע הנביא את עמדתו של ה' בנוגע לדת הטקסית של העם. הוא מבקר את הפולחן בבית אל, את הקרבנות והטכסים הנערכים שם.
מדוע? ומה הקשר בין ביקורת זו לבין התנהגותן של נשות שומרון? ה' איננו רוצה בפולחן, אם הוא איננו מלווה בהתנהגות נאותה בין אדם לחברו. המוסר עדיף בעיני ה' על הפולחן (הפרימט המוסרי)! התנגדותו של ה' היא לא לעצם קיום הפולחן, אלא לכך שהעם רואה את הריטואל הפולחני כעיקר ואיננו מקיים את חוקי הצדק והמוסר. צבי אדר כותב: "הוא (עמוס) מעמיד זו נגד זו שתי דתות: את הדת החיצונית של הפולחן שאיננה מחייבת את האדם כלל, ואת הדת הפנימית האמיתית, המשנה את עשייתו ואת התכוונותו הנפשית".אדר, עמ' 115.  והאם בימינו איננו מכירים כמה אנשים חובשי כיפה שמקפידים לקיים את טקסי הדת על הלכתם, אולם חוטאים בקלקלה מוסרית?!
שמואל הנביא הביע רעיון דומה לזה של עמוס, כשהאשים את שאול על הפרת צו ה' (בדבר השמדת כל העמלקים ואי לקיחת רכוש משלל המלחמה):

הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים
כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'?
הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב
לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים (שמואל א, ט"ו 22).

כעמוס, שמואל הביע את הרעיון שהקרבן אינו המעשה הדתי העליון, אולם, עמוס הולך רחוק יותר ממנו: בעוד ששמואל דרש את עליונות הציות לדבר ה' על פני הקרבנות, הדגיש עמוס את עליונות המוסר על הפולחן! הוא מוכיח את הפשע החברתי המתלווה לפולחן, ותפיסה ערכית זו אימצו גם נביאי ישראל אחריו!
למעשה, עמוס התריס כנגד דעות מקובלות והיה מהפכן! הוא ניסה לשנות את הגישה המוסכמת על בני העם, שראו בפולחן ובטקס הדתי את מילוי רצון אלוהים וכן אמצעי לכפרה על חטאים.השווה לשטרי המחילה מעוונות (אינדולגנציה ) שנמכרו על-ידי הכנסייה הקתולית לאנשים בימי הביניים והבטיחו מחילה מחטאים שונים. תפיסה כזו, שלפיה יש דרכים לכפר על חטאים, היא מסוכנת שכן היא מביאה להתגברות הפשיעה. ואכן, בימי הביניים אנשים רבים חטאו מתוך אמונה שכל חטאיהם ייסלחו ברגע שהם יקנו את שטר המחילה. ראה בקישור: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%98%D7%A8_%D7%9E%D7%97%D7%99%D7%9C%D7%94 עמוס מעוניין להדגיש, שהקורבנות כשלעצמם אינם מכפרים על חטאים מוסריים-חברתיים.
נעיין בשני קטעים שממוקמים אמנם בפרקים שונים בספר עמוס, אולם עוסקים באותו נושא: בשניהם כאחד מביע הנביא את ההשקפה אודות פחיתות ערכו של הפולחן לעומת המעשים המוסריים, שרק להם שמור ערך עליון!
פרק ד' פס' 5-4
כדרכו, פותח הנביא את דבריו בלשון מטעה : בֹּאוּ בֵית-אֵל וּפִשְׁעוּ. השומעים ודאי ציפו שלאחר המילים בֹּאוּ בֵית-אֵל תופיע מילה שמשמעותה: "זבחו", והופתעו מההמשך הלא צפוי של דבריו, שלפיו הוא מזמין אותם לבקר במקומות הפולחן כדי לפשוע, כדי לקיים התנהגות פסולה ! רק אחרי ששמעו את המילה וּפִשְׁעוּ הבינו את האופי האירוני של דבריו! בהמשך הוא חוזר על אותו פועל כדי להבליט את תפיסתו שהתנהגותם נתפסת כחטא: הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ (פס' 4) .
למעשה, מדברי הנבואה שבקטע זה לא יכול היה קהל המאזינים להבין באופן ברור מדוע הפעולות שפירט הנביא הן פשעים. הסיבה לכך כתובה במפורש רק בקטע הבא (ה' 24-21). אולם, נראה לי שהנביא ניווט את מאזיניו/קוראיו להבין מדוע התנהגותם אינה רצויה בעיני ה' באמצעות שילוב מילה מנחה מהשורש בו"א במקומות מתאימים בנאומו. העושק, המבטא את הקלקלה המוסרית של העם, מתואר באמצעות הפועל הָבִיאָה (פס' 1). מילים מאותו שורש מבטאות גם את הסתייגותו של האל מהפולחן, כשהנביא מזמין את בני העם בסרקאזם לבוא ולקיים את הפולחן: בֹּאוּ, הָבִיאוּ (פס ' 4)! כך טווה הנביא קשר של סיבה ותוצאה בין החטא המוסרי של העם (פס' 1) לבין הסתייגותו של האל מהריטואלים הפולחניים שלהם (פס' 4).

איך מעביר הנביא את המסר המהפכני על הפולחן הפסול?
בבקשו להנחיל לבני ישראל את התובנה שקרבנותיהם אינם רצויים בעיני ה',כמובן, לא בכלל, אלא בשל מעשי החמס והעושק שלהם! מרבה הנביא להשתמש באמצעים ספרותיים שיש בהם כדי להמחיש את מסריו:
א. אירוניה – לא רק המשפט בו פתח ושציינו לעיל הוא בעל אופי אירוני,בדומה לקריאה האירונית של אליהו לנביאי הבעל במלכים א, י"ח 27: קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל. אלא כל דבריו בקטע נאמרים בציניות.
ב. שרשרת פעלים – בלשון ציווי המהולה בלעג מר מפנה עמוס לבני העם הזמנה צינית להמשיך את הפולחן במקדשים באמצעות שורת פעלים: בֹּאוּ, וּפִשְׁעוּ, הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ, וְהָבִיאוּ (פס' 4). וְקִרְאוּ, הַשְׁמִיעוּ (פס' 5). שרשרת הפעלים ארוכה זו, המתייחסת להתנהגותם הפולחנית, משרתת את כוונתו לשים ללעג את הלהיטות שלהם לקיים בשלמות ובקפדנות את הפעילות הפולחנית באמצעות הקרבת קרבנות לה', קרבנות שאינם לרצון לו בשל התנהגותם המוסרית!
ג. פירוט – הנביא מונה סוגים שונים של קרבנות: זִבְחֵיכֶם, מַעְשְׂרֹתֵיכֶם (פס' 4), תּוֹדָה, נְדָבוֹת (פס' 5). הפירוט נועד להבליט את הקפדתם בריטואלים הפולחניים, שה' אינו חפץ בה בגלל החטאים שבין אדם לחברו שהם מבצעים.
ד. חזרה על כינויי שייכות (כֶם) – לחלק מהקרבנות הדביק הנביא כינויי שייכות של גוף שני רבים : זִבְחֵיכֶם, מַעְשְׂרֹתֵיכֶם (פס' 4). בדרך זו נוצר הרושם שכאילו אומר הוא לעם: הקרבנות הם שלכם ואינם שלי! אינני רוצה בהם!

איך משכנעים ציבור להשקפה הפוכה מזו שהם מורגלים בה? עמוס ה' 24-21
גם בנבואה זו מביע עמוס את טענתו שטקסי הפולחן הינם חסרי ערך אם אינם מלווים בצדק ובמוסר חברתי.
מכיוון שבני העם בדורו האמינו כי המעשה הפולחני הוא חזות הכל וכי האל מעוניין בפולחן ראוותני, מנסה הנביא לשכנע אותם כי לא כך הוא. איך הוא מבקש להשפיע על העם ולהעביר את מסריו הזרים להם כל כך? גם כאן עמוס נוקט במגוון אמצעים שמשרתים אותו בבקשו להמחיש לעם כי עיקר רצונו של ה' איננו בפולחן, אלא בקיום אורח חיים התואם את ערכי המוסר:
א. חזרה על ביטויי סלידה – עמוס מטיח בבני העם שורה של ביטויים המביעים את הסתייגותו וסלידתו של ה' מהפולחן: שָׂנֵאתִי, מָאַסְתִּי וְלֹא אָרִיחַ (פס' 21), לֹא אֶרְצֶה, לֹא אַבִּיט (פס' 23), הָסֵר מֵעָלַי, לֹא אֶשְׁמָע (פס' 23).
ב. חזרה על סיומת המצביעה על גוף שני (כֶם/ךָ) – הנביא שילב סיומת זו בשורת ביטויי הריטואל הפולחני המתוארים בקטע, מתוך כוונה להציג את תפיסתו של ה': החגים, העצרות, העולות והמנחות הם שלכם ולא שלי (חַגֵּיכֶם, ְעַצְּרֹתֵיכֶם (פס' 21). וּמִנְחֹתֵיכֶם שֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם (פס' 22), הֲמוֹן שִׁרֶיךָ, וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ (פס' 23).
ג. האנשה – ברוב הביטויים שנזכרים בסעיף א (פרט למילים הָסֵר מֵעָלַי בפס' 23) יש האנשה של האל, שמבחינה פסיכולוגית כוחה עז בהעברת המסר של תחושת התיעוב שחש האל כלפי פעולותיהם הטקסיות.
ד. פירוט – עמוס מציג רשימה ארוכה של ריטואלים דתיים שהאל דוחה, כדי להמחיש עד כמה כל הפעילות הפולחנית הענפה שלהם פסולה בעיניו ושנואה עליו: חַגֵּיכֶם, ְעַצְּרֹתֵיכֶם (פס' 21). עֹלוֹת, וּמִנְחֹתֵיכֶם שֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם (פס' 22), הֲמוֹן שִׁרֶיךָ, וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ (פס' 23).
ה. דימוי ותקבולת – כשבא הנביא לתאר את האידיאל הנבואי שלו, את הצדק המיוחל שאותו דורש ה' מבני האנוש, מתרומם סגנונו לתקבולת שירית נרגשת:

וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט
וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן (פס' 24).

בתקבולת נרדפת וכיאסטית, שבה הוא מעמיד את הדימוי של מַּיִם כמקביל לדימוי של נַחַל אֵיתָן ואת המִשְׁפָּט מול הצְדָקָה, הוא מבטא את כמיהתו שהצדק ישטוף ויזרוםיש הטוענים כי השורש של הפועל יִגַּל הוא גל"ל, דהיינו, ישטוף ויזרום בעוז (כמו גלי הים), ואחרים טוענים כי הוא בא מן השורש גל"ה: יתגלה, ייחשף. כנחל איתן, שמימיו זורמים כל השנה.
מה עושה את הפסוק הזה לעוצמתי כל כך?
נראה שהנביא ביקש להביע באמצעות דימוי זה את הרעיונות הבאים:
1. שפע – המשפט והצדקה יזרמו בשפע, כמימיו של נחל איתן ששופעים תמיד, שזורמים בחזקה.
2. רציפות והתמדה – המשפט והצדקה יזרמו ללא הפסק, כאותו נחל שמושך מים בכל ימות השנה ואיננו מכזיב. הם יהיו יסוד יציב, קיים ובלתי חולף בחיי החברה.
באמצעות משפט זה, מכוון עמוס את מאזיניו לתובנה שלפולחן יש משמעות משנית בלבד, והוא חסר ערך בלא משפט וצדקה.

עמוס יוצא כנגד התורה??!!
כדי לתת יתר תוקף להתנגדותו לערך הרב שמייחסים בני העם לפולחן, פונה אליהם עמוס בשאלה רטורית:

הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם-לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל?! (פס' 25).

התשובה המובנת מאליה לשאלה רטורית הזו היא שלילית: בני ישראל לא הקריבו קרבנות לה' בתקופת הנדודים במדבר, ומכאן ברורה חשיבותם הפחותה של הקרבנות, והפולחן בכלל, בעיני ה'.
קביעה זו מעוררת קושי: איך יכול הנביא לטעון כך, שהרי ידוע מסיפורי התורה שבני-ישראל הגישו לה' זבחים בתקופת המדבר?!. מסורת דומה משתקפת גם בדברי ירמיהו:

כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח (ז' 22).

האם ירמיהו ועמוס אומרים אותו דבר?
עמוס מדבר על זבחים ומנחה וירמיהו על עולה וזבח;
עמוס מדבר על 40 שנה במדבר וירמיהו על יום הוציאי אתכם מארץ מצרים;
עמוס מדבר על הקרבת קרבנות בפועל וירמיהו על ציווי אלוהי על קרבנות.
מי מהם נוגד יותר את המסופר בתורה?
אמנם ניתן ללמוד מ שמות כ"ד 8-4 וכן במדבר ז' 2 – 3 ואילך, כי בני ישראל הקריבו במדבר. אולם לא היה זה מעשה שבשגרה, אלא רק בהזדמנויות נדירות וחגיגיות ביותר – בסוף מעמד הר סיני ועם סיום בניית המשכן. לכן ניתן להבין את דברי עמוס. אולם ירמיהו סותר ממש את כל ספר ויקרא כמעט המלא וגדוש בציוויים על עולה וזבח.
יש המסבירים את ירמיה כמכוון למעמד הר סיני ולעשרת הדברות – היום בו הופכים בני ישראל מקבוצת עבדים לעם המקבל עול תורה. בעשרת הדברות אין ציווי על עולה וזבח.
דרך אחרת היא להבין כי הנביאים בנועזותם שינו מהתורה. בעוד שבתורה אין עדיפות של המוסר על הפולחן, שני תחומי מצוות אלה מוצגים כשווי ערך, הנביאים הפרו איזון זה. מתוך הכרה כי קל יותר לשמר את הטכס ולהביא קרבן וקשה יותר לקיים מצוות שבין אדם לחברו, הם היטו את הכף לטובת המוסר. המציאות שינתה אפוא, את דבר האלוהים והוא נמסר עתה בפי הנביאים בשונה מהתורה. או בלשון חילונית יותר – מנהיגים רוחניים של תקופה אחת שינו מההשקפה של קודמיהם לאור נסיבות שתבעו שינוי זה.
אפשרות אחרת להבין את דברי עמוס וירמיהו היא קיומה של מסורת לפיה לא הקריבו בני ישראל קרבנות בתקופת המדבר.סקירה רחבה על פירושים אחרים יש אצל וייס, בביאורו לפסוק. אחרת לא היה הנביא משיג את התשובה בה חפץ.
לסיכום, תורתו של עמוס (ונביאי ישראל בכלל) חלחלה לדורות הבאים, וברוח תפיסתם שהערך העליון הוא יחסי אנוש תקינים והתנהגות מוסרית, קבעו חז"ל: "עברות שבין אדם למקום – יום הכיפורים מכפר. עברות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו".המשנה האחרונה שבמסכת יומא (ח, ט).

שורת פגעים שהביא ה' על בני ישראל ותגובת העם (ד' 11-6)
כיצד מטעה הנביא את העם בתחילת היחידה הנבואית?
מיד לאחר שהנביא קורא באירוניה ובלעג לבני העם לבוא למקדשים ולהביא לאל קרבנות שונים [פס' 5-4, וראה בעיקר: וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם (פס' 4)], הוא פונה אליהם במילים הבאות: וְגַם-אֲנִי נָתַתִּי לָכֶם נִקְיוֹן שִׁנַּיִם בְּכָל-עָרֵיכֶם וְחֹסֶר לֶחֶם בְּכֹל מְקוֹמֹתֵיכֶם וְלֹא-שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם-ה' (פס' 6).
המילים וְגַם-אֲנִי מצביעות על עשייה כנגד עשייה: כנגד מעשיכם – גם אני עושה מעשה. כוונתו של הנביא היא, כמובן, לפורענויות מעם האל, בשל התנהגותם המגונה. אולם, נראה לי שעמוס נוקט בניסוח מטעה כדי להוליך את שומעיו שולל. מדבריו הראשונים משתמע כביכול המסר הבא: אתם חושבים שמכיוון שאתם מביאים ונותנים לי (וְהָבִיאוּ – פס' 4), גם אני אמור להביא ולתת לכם תמורה, כגמול על מעשיכם. ואכן: וְגַם-אֲנִי נָתַתִּי לָכֶם נִקְיוֹן שִׁנַּיִם בְּכָל-עָרֵיכֶם. הביטוי נִקְיוֹן שִׁנַּיִם עושה רושם חיובי, וכנראה עמוס התכוון שבני העם יבינו ממנו במשמע ראשון שאולי בעצם כן זכו לשכר על הקרבת הקרבנות, דבר שתואם את נורמת החשיבה שלהם. והנה הנביא ממשיך בתיאור של מה ש"נתן" האל ואומר: וְחֹסֶר לֶחֶם בְּכֹל מְקוֹמֹתֵיכֶם. רק כאן נוכחים השומעים להפתעתם לדעת כי הנביא מתכוון לאסון נורא של רעב, שכן פה כבר מתבאר הדימוי היחידאי נִקְיוֹן שִׁנַּיִם על פי מקבילתו וְחֹסֶר לֶחֶם (כשאין מה ללעוס ולאכול, השיניים נשארות נקיות). כשבני העם כבר מבינים שלפניהם תיאור אסונות ולא דבר הפוך, יכול עמוס לנטוש את האמירה: וְגַם-אֲנִי נָתַתִּי לָכֶם (פס' 6), ולעבור לאמירה המנוגדת לה, הישירה והברורה : וְגַם אָנֹכִי מָנַעְתִּי מִכֶּם (פס' 7), שמתאימה גם לפגע הנידון וגם לכל הכתוב בהמשך היחידה.

מה הייתה מטרתו של ה' בהבאת סדרת הפגעים על עמו והאם המטרה הושגה?
ביחידה זו (פס' 11-6) מתאר הנביא סדרה של אסונות שהביא ה' על עמו בעבר, והם: רעב (פס' 6), בצורת (פס' 8-7), מחלות של היבול – שידפון וירקון (פס' 9), ארבה (פס' 9), דבר (פס' 10), מלחמה (פס' 10), רעשלרעש האדמה שארע בימי עמוס ראה: עמוס א' 1. (פס' 11).יש הטוענים כי המילים הָפַכְתִּי בָכֶם כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה (פס' 10) מצביעות על מלחמה ולא על רעידת אדמה. אחרים טוענים כי הן מתייחסות לחורבן ישראל, ואינן נמנות על המכות שאירעו בעבר.
למעשה, הנבואה מחולקת לחמישה בתים, כשבסיומו של כל אחד מהם מופיע הפזמון: וְלֹא-שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם-ה', ש"חוזר באזני השומעים כהלמות פטיש".בובר, עמ' 100.  מסתבר שאלוהים הביא את הפגעים על העם כדי לנסות להשיבו אליו. שוב ושוב נתן הקדוש-ברך-הוא לישראל פתח לחזרה למוטב, אולם העם "לא שמע בקולה החוזר ונשנה, ההולך וחזק, של קריאת ה' לתשובה".וייס, בפירושו לפס' 11.

איך מתקשרת היחידה הנבואית לשתי היחידות הקודמות, ואילו מסרים מתחדדים באמצעות ההבחנה בקשרים הללו?
הנבואה המתארת את סדרת האסונות (פס' 11-6) ארוגה במסכת הפרק כהמשך ליחידות הקודמות לה, וכדי להבין בצורה מלאה את שביקש הנביא להבליט בדבריו, יש להתייחס להקשר הכולל.
אף שהעם הקפיד לשמור על חוקי הפולחן המתוארים ביחידה הקודמת (פס' 5-4), הוא נענש בסדרה של פגעים (פס' 11-6), דבר שמבליט את שביקש הנביא למסור קודם לכן, כי הזבחים והקרבנות שבני העם מעלים לה' אינם רצויים בעיניו בשל התנהגותם הבלתי מוסרית.
ודבר נוסף, בפתיחת תיאור האסונות מציין הנביא מכות של רעב וצמא, ומציג אסונות אלה בהרחבה יתרה. ואין זה מקרה, שכן לפי היחידה הראשונה, מתענגות פָּרוֹת הַבָּשָׁן בהווה על השפע – אוכלות ומשמינות, שותות וסובאות (הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה – פס' 1). טיבם של בני אדם הוא שהם מרוכזים בחיי השעה, במתרחש "כאן ועכשיו". מכיוון שבשעה זו בני המעמד העליון אוכלים לשובע ושותים לרוויה, מעוניין הנביא להזכיר להם שלא תמיד היה מצבם כה טוב. למעשה, באמצעות הצגת כל הפגעים כולם, מבקש עמוס להחדיר בהם את התובנה שאין להסתכל על המציאות במבט נקודתי אלא כולל. יש להתבונן על המתרחש מתוך פרספקטיבה רחבה, ממבט על, ורק ממנו יש להסיק את המסקנות המתאימות.

מהן המסקנות המשתמעות מן המבט הכולל על המציאות שמציג הנביא באמצעות תיאור שורת הפגעים?
באמצעות הצגת תהפוכות ההיסטוריה והאסונות החוזרים ונשנים שאירעו לבני העם בעבר, מזמין הנביא את שומעיו לחבר "אחד ועוד אחד" (בעצם, לחבר "אחד ועוד אחד" שבע פעמים, שכן עמוס מתאר שבעה אסונות), ובדרך זו להגיע למסקנות הבאות:
א. באמצעות הפגעים, ביקש הקדוש-ברוך-הוא לשים מעין תמרור אזהרה מול עיניהם של בני עמו, "לאותת" להם כי יש דין ויש דיין וכי שומה עליהם לשוב אליו.
ב. פירוט העונשים התכופים שניחתו על עם ישראל לצד אטימותו של העם שלא השכיל לשוב אל ה', נועד להמחיש כי הניסיון החוזר ונשנה לעורר את העם מקהות חושיו נכשל. יוצא מזה שהעם הגדיש את הסאה ועוונו שלם.
ג. כאמור, המכות שהנחית האל על עם ישראל הן שבע במספר. השימוש במספר השלמות נועד לסמל ש"ניסיונותיו של ה' להשיב את עמו אינם חסרים עוד מאומה, הם נשלמו".וייס, בפירושו לפס' 11. שערי התשובה, שהיו שוב ושוב פתוחים, לא יישארו פתוחים לעד. רגע האמת מגיע והאסון ממשמש ובא!

היציאה לגלות המשמימה (ה' 27-26)
כיצד מתואר עונשו של העם? מדוע לא נקב הנביא במקום אליו יוגלו בני-ישראל?!
גורלו של העם נחרץ: הוא ייעקר מארצו ויצא לגלותעונש זה חוזר בנבואותיו של עמוס: ה' 5; ו' 7; ז' 11, 17; ט' 4, 9. וכנראה הנביא חזר על העונש הקשה פעמים כה רבות כדי לשכנע את העם להיטיב את מעלליהם, פן תתרחש הפורענות! (ה' 27). אנו יודעים שנבואתו של עמוס התקיימה ועם ישראל אכן גלה לאשור.ראה מלכים ב, י"ז 6, 23.  אולם, עמוס אינו נוקב במקום הגלות: וְהִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק (ה' 27). במילים מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק מתכוון הוא שהגלות המאיימת נמצאת מעבר לדמשק (בירת ארם), מעבר לממלכת ארם, הרחק מגבולות ישראל.בימי עמוס הרחיב ירבעם בן יואש את גבולות ישראל עד לב "ארם דמשק" (מלכים ב, י"ד 25, 28), ולכן דמשק הייתה כלולה בממלכת ישראל. אם מדובר בגלות, אז מחוץ לגבולות המולדת פירושו: מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק (עמוס ה' 27), כשדמשק הבירה מייצגת את ארם. בני ישראל ילכו באותו כיוון שהלכו קודם, אך הפעם לא כמנצחים אלא כגולים. ומצ"ב קישור למפה המתארת את גבולות ישראל בימי ירבעם השני: http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=12852 נראה שהוא מביע איום מעורפל ואינו מפרש את היעד במטרה להותיר את העם במתח ולהחדיר בלב פחד ואימה, שכן הלא-ידוע מפחיד מכל!ויש הטוענים כי לא נקב ביעד הגלות (אשור) כי לא ידע מהו.
לגלות ייקחו בני העם את אליליהם שעשו להם:

וּנְשָׂאתֶם אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם וְאֵת כִּיּוּן צַלְמֵיכֶם כּוֹכַב אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לָכֶם (פס' 26).שלושת האלים הנזכרים (סִכּוּת, כִּיּוּן וכּוֹכַב) הם אלים אשוריים.

כאן עם ישראל מואשם בעבודת אלילים, אולם כדרך אגב, בהקשר לאופן שבו יצאו לגלות, כשהם נושאים עליהם את אליליהםלאיום של יציאת אלילים לגולה ראה גם בירמיה מ"ח 7: וְיָצָא כמיש (כְמוֹשׁ) בַּגּוֹלָה. שלא היה בכוחם להושיע אותם ולמנוע את הפורענות. בשום מקום אחר בספרו לא מתייחס הנביא לעבודת אלילים. עיקר תוכחתו היא חברתית-מוסרית, וזו עוברת כחוט השני בפרקים השונים של ספרו.
פסוקים 27-26, המתארים את עונש הגלות,התמונה שבעמוד זה, המתוארת את יציאת עם ישראל לגלות, צוירה בידי אריה אלואיל. מהווים אקורד אחרון המסיים את הנבואה שבפרק ה', אקורד רב עוצמה ובעל צלילים המעוררים כאב!

מדוע חרבה ממלכת ישראל ותושביה יצאו לגלות? מה בין גרסת עמוס לבין גרסת ספר מלכים?
ניכר הבדל עקרוני בין התפיסה של עמוס את הסיבה לחורבן שומרון ויציאת תושביה לגלות, לבין התפיסה הבאה לידי ביטוי בספר מלכים.
לפי מלכים ב, י"ז 23-7, הסיבה לחורבן ממלכת הצפון והגלות לאשור היא דתית בלבד! מחברו של הפרק מפרט בהרחבה את מנהגים של עובדי האלילים שאמצו בני העם ואת חטאי העבודה הזרה שלהם. חטאים אלה הם שעוררו את חרונו של האל עד שהחליט להביא עליהם את הפורענות הקשה. לעומת זאת, עמוס מנמק את חורבן שומרון והגלות בשחיתות חברתית-מוסרית של החברה בימיו. כאמור, בפסוק אחד בלבד (ה' 26) הזכיר גם שעבדו עבודת אלילים, אך לא תלה בעבודה הזרה את האסון שפקד אותם.
עמוס מסתובב בשומרון, רואה את העוולות החברתיות ומזהיר כי הם יהיו סיבת החורבן הצפוי. בעל ספר מלכים פונה אל בני יהודה הגולים שהסכנה הרובצת לפתחם היא נהייה אחר אלי בבל ומקדשיה המפוארים. לכן הוא מדגיש את חטא האלילות כגורם המרכזי לחורבן.
ושוב, כבמקרים רבים אחרים, אנו רואים שמתוך התנ"ך עולים קולות שונים, ושומה עלינו להוסיף את הכתובים הנידונים לשורת הטקסטים בהם אנו נתקלים בתופעה מרתקת ומעניינת זו.

העשרה: –
כיצד זה הפך דימוי קולינרי לסמל של תופעה דומה בדורנו ובזמנים שונים אחרים, ומהם ביטוייו?
לא רק עמוס מתאר את הניצול של המעמד העליון את המון העם כצורך יצרי להזנת הגוף. נראה לי שיש לשים לב לכך שבכל הזמנים חיברו בני אדם ביטויים מילוליים או חזותיים המתארים את התאווה לעושר ולתענוגות במונחים קולינריים, כצמא לשתיה או כרעב למזון. ואין להתפלא על כך: הן אכילה ושתייה והן הרצון של השכבה הגבוהה לנצל את השכבה הנמוכה נובעים מחסר, אם פיזיולוגי ואם נפשי, וכן מתשוקה למלאו. בשני המקרים, מילוי החסר מתבצע באמצעות ריקון של משאב אחר, בין אם זה מזון ושתייה ובין אם זה המעות המועטות של החלשים בחברה. בכל מקרה, תיאור מעשי העוול החברתי במונחים של אכילה/שתייה מבליט את האופי היצרי והחייתי של התנהגות פסולה זו.
להלן דוגמאות לאמרות המבטאות מטפורה ברוח זו:
קהלת ה' 9: אֹהֵב כֶּסֶף לֹא-יִשְׂבַּע כֶּסֶף.
תומס פלר: "העושר מגדיל ולא משביע את התיאבון".
ארתור שופנהאור: "משול העושר למי הים – ככל שאדם מרבה לשתותם, כן יגבר צימאונו".
אלמוני: "החיים הם משתה והמסכנים גוועים ברעב".
גם ג'ורג' אורוול, בספרו "חוות הכבשים", משתמש במוטיב של דימוי האכילה והשתייה לתיאור עושק. הספר כולו הוא משל פוליטי נפלא המבקר את ההתנהגות של צמרת השלטון ברוסיה הקומוניסטית ואת הרודנות בכלל. במשל זה תושבי ברית המועצות מדומים לחיות שונות, בעוד שמנהיגיה הם חזירים. במספר מקומות בספר מתאר המחבר את הניצול האכזרי של המנהיגים/החזירים העריצים את המון העם/שאר החיות במונחים קולינריים. החזירים דאגו לעצמם, לקחו מזון ושתייה בשפע, אכלו לשובע ושתו לרוויה – על חשבון החיות האחרות, אם בדרך של גזל ואם באמצעות קביעת זכויות עודפות לטובת רווחתם האישית. באותו זמן, שאר החיות נאלצו להסתפק במזון מצומצם ולסבול מרעב מחפיר. והרי ציטוטים נבחרים מהמשל:

"סוד היעלמו של החלב נתגלה חיש מהר. הוא עורב כל יום בבלילם של החזירים. ביכורי התפוחים החלו להבשיל, והדשא במטע היה מלא פירות שהשירה הרוח. בעלי החיים הניחו, כדבר המובן מאליו, שבכל אלה יחלקו כולם שווה בשווה; ואולם יום אחד יצאה הפקודה, שכל הפירות הנשורים ייאספו ויובאו לחדר הכלים לשימושם של החזירים"אורוול, ג'. חוות החיות, תל-אביב, 2011, עמ' 25. …"שוב קוצצו כל המנות, חוץ ממנות החזירים"…שם, עמ' 68. "החזירים…תאבונם טוב תמיד".שם, עמ' 77. ועניין זה נזכר בספר גם בעמ' 20-19, 26, 48-47, 69, 71.

גם בשיר "יהלומים לנצח", מתאר רמי פורטיס במטאפורה של אכילה ושתייה את אורח החיים הראוותני של העשירים שרוכשים את ההון שלהם על חשבון המון העם: "אוכלים לאט אך גומרים את הכל", "רעבים לנצח", "אמבטיות של שמפניה לגברות". ואגב, יש נקודות דמיון נוספות בין התוכחה של עמוס לבין השיר, ואין ספק שבכותבו אותו, היוותה הנבואה בה אנו עוסקים מקור השראה לברי סחרוף: בדומה לנשות החברה הגבוהה שמדומות על-ידי עמוס לבהמות, גם בשיר מדומים העשירים לחיות, וביתר דיוק, ל"חזירים מפוטמים". בנוסף לכך, כשם שהפרות שמתאר עמוס הן שמנות, שכן הן רועות בבשן הפורה, כך מודגש בשירו של רמי פורטיס השומן העצום של חברת השפע: "שומן בצדדים ושומן מבפנים שומן זה סמל מעמד"… "עוד ועוד משמינים ותופחים". לפי השיר, אותם עשירים "חיים לבד במסלול המהיר", וכאן הכוונה היא כנראה לכך שהעשירים מקפידים להקיף את עצמם ורק את עצמם באורח החיים הנהנתני, בלי לשתף אחרים כלל במשאבים העצומים שלהם.

והרי מילות השיר:

עטוף במשי ושיש צבעוני
זהב על הקיר וזהב בנחיר
קונים עוד בית ועוד מכונית
וקוקר ספניאל ועוד מכונית

עוד ועוד, לבור אין תחתית
חתולים אוכלים מזון מלכות
וחזירים מפוטמים לובשים פרוות

יהלומים לנצח וללחם אין מחיר
חיים לבד במסלול המהיר
מתעשרים חדשים ועשירים מאתמול
אוכלים לאט אך גומרים את הכל
שומן בצדדים ושומן מבפנים
שומן זה סמל מעמד

משחקים בזוהר, עושר ופרסום
הכסף נשפך כמו זבל לפח
החברה מחייבת לחברה יש כללים
לקנות ולהראות זה חשוב ומרשים

עוד ועוד משמינים ותופחים
אמבטיות של שמפניה לגברות
ואדונים מתושמנים אוכלים עוגות

רעבים לנצח וללחם אין מחיר
חיים לבד במסלול המהיר
מתעשרים חדשים ועשירים מאתמול
אוכלים לאט אך גומרים הכל
שומן בצדדים ושומן מבפנים
שומן זה סמל מעמד.

להשמעת שיר:
http://www.youtube.com/watch?v=IQUirMdwnW8

ולהלן יצירות אמנות שבהן מובע אותו מסר הסמלי השאוב מתחום הקולינריה, לתיאור הניצול והעושק של המעמד הגבוה את המון העם:
התמונה הבאה מתייחסת לקפיטליזם, ובה מתואר עשיר ה"אוכל" את כספו של ציבור העם. הגרגרנות של האדם המוצג בתמונה והלהיטות שלו "לאכול" ברעבתנות את כספי האחר מביאה אותו "ללכלך" את כל פניו ב"מאכל" השטרות.

להלן קריקטורה של הונורה דומייר משנת 1831, ששמה ללעג את הרעב האדיר והבלתי נפסק של המעמד השליט ואת הצורך שלו "לבלוע" את כספם ורכושם של המוני העם.בתמונה של ג'יימס גילרי (שנת 1806), נראים עשרה קורמורנים רעבים בעלי ראשים אנושיים הבולעים בתאוותנות דגים, צלופחים וסרטנים. באופק נצפים עוד אלפי קורמורנים המתקרבים למים, מתוך רצון להצטרף להילולה ולטרוף. הראשים של העופות הינם של פוליטיקאים בני התקופה ה"מורעבים" להטיל מיסים על המון העם ולדכא אותו כדי לחיות על חשבונו ולקדם את האינטרסים שלהם.

העשרה: –
מה לנו ולתוכחה חברתית שנאמרה לפני אלפי שנים?
האם יש גם "פרות בשן" מודרניות?! האם גם בתקופתנו-אנו קיים פער מעמדי ומתבצע עושק?
אם נבחן את היסטוריה האנושית, נמצא שבכל התקופות ובכל החברות היו פערי מעמדות והתבצע עוול חברתי. תופעה זו איננה מאפיינת רק את תקופתו של עמוס.

לדאבון ליבנו, תמיד היו עשירים מנצלים ועניים מנוצלים, מעמד בעלי ההון מול מעמד חסרי ההון. מאז ומתמיד היה עושק ומאז ומתמיד היו כאלה שביקשו לדכא אחרים ולהשיג עושר ותענוגות על חשבון החלשים מהם. לצערנו, חוק הג'ונגל, לפיו "החזק 'טורף' את החלש", מושרש בהתנהגותם של חלק מבני מיננו.

תמונת החמורים הרוכבים על בני האדם היא של גויה פרנציסקו, משנת 1797-8, מתארת את הדיכוי החברתי וגם בה העשירים מתוארים כבהמות. בתמונה נושאים פשוטי העם על גבם את האצולה בדמות חמורים המגבילים את תנועתם. במקום שהחמורים יישאו את בני האדם, קורה ההפך. כך מבטא האמן את ההתבהמות האנושית של בני השכבה הגבוהה. פשוטי העם הם אלה שנושאים בשחיתות של בני המעמד העליון, שעושקים אותם. העושק זוכה להבלטה יתרה באמצעות הדרבן המכאיב שקשור לרגלו של אחד החמורים. לתמונה ניתן השם "אתה שאינך מסוגל", שם שמבטא יפה את המסר שהעשירים אינם מסוגלים לחדול מניצול ועושק של השכבות הנמוכות.

והרי תמונה נוספת שבולטת בה ביקורת נוקבת על הריבוד הקיים בחברה, והן ממחישות את הניצול של המעמד הגבוה את המעמד הנמוך בחברה הקפיטליסטית:


ובישראל?
נראה כי גם באמצעות התנ"ך, ספר הספרים, נשאף לכך שתורתם של הנביאים תחלחל לחברה הישראלית.. בראש וראשונה באמצעות מנהיגים רוחניים, או חושפי עוולות שלפרקים אנו נתקלים בהם. אלה אנשים בודדים או גופים שפועלים ברוח דבריהם ומבטאים ביקורת על אורח חיים שאיננו נשען על עקרונות המוסר והצדק.
במגילת העצמאות, שהוכרזה עם הקמת מדינת ישראל ב-ה' באייר תש"ח נכתב: "מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל".
בפועל יש לומר שגם במדינתנו קיימת שחיתות חברתית. ישנם פערי שכר בישראל ואין חלוקה הוגנת של הנטל ושל ההון. אין פלא שבקיץ 2011 פרצה מחאה חברתיתשל מעמד הביניים. יוקדת, ואחרי כ2800 שנים, חזרו מילים ברוח דבריו של הנביא עמוס להדהד ברחובות. מרגש היה לראות כיצד הולכים להם צעירינו, המונים המונים, ושואגים בראשי חוצות את תביעתם לצדק חברתי בלשון ימינו: "העם דורש צדק חברתי"! לאור המודעות העמוקה לקיפוח החברתי בימים אלה, נראה לי שאין זה מקרה שדווקא השנה מביים בימאי ישראלי סרט על הנביא עמוס.הבימאי הוא עמוס גיתאי, והוא נבחר להשתתף בפרויקט הבינלאומי Words with gods, שבמסגרתו עשרה בימאים ממדינות שונות יביימו סרטים קצרים בנושא אלוהים. מצ"ב קישור לכתבה שפורסמה ב- 8.3.2012 ב"עכבר העיר": http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,392,209,66854,.aspx

ב-6.10.2006 התפרסם בעיתון "הארץ" מכתב של אחת הקוראות, בשם תמי ריטוב, בנוסח זה:

"לבי לבי לחיים גורי ולאחרים מבני דורו שחלומם התנפץ והם נוכחים בהתפוררות כל חלקה טובה בתוכנו…הפכנו לחברה המודדת את ערכיה דרך החור בגרוש, סליחה, הבורסה. הצלחנו ליצור מהמיטב של תרבות…הניוול החברתי.זו חברה שמנהיגיה השליכו לפח הזבל את ערכי הציונות, שניזונים מהמקורות היהודיים.
היכן הנביא עמוס העכשווי? אנחנו כל-כך זקוקים לו והוא איננו".

העשרה –
כמה מילים על הדימוי: כְּאוּד מֻצָּל מִשְּׂרֵפָה המשולב בנבואה (פס' 11)
בסוף הנבואה מתאר עמוס את מצב העם לאחר האסון האחרון שבסדרה בדימוי מיוחד הממחיש היטב את עצמת המכה: וַתִּהְיוּ כְּאוּד מֻצָּל מִשְּׂרֵפָההשווה זכריה ג' 2: אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ. (פס' 11). דהיינו, ישראל מדומה לגזר עץ חרוך שהיה כבר באש, אך ניצל מן השריפה. הדימוי מבטא חוסר כוח ותשישות נפשית, תחושה שמתוארת יפה במטאפורה "כוויי נפשות", המופיעה באחד השירים של אורי צבי גרינברג.בשיר "באי המחתרת" בו הוא מפתח את הדימוי הנ"ל, ועל כך כתוב בהמשכו של העמוד וכן בעמוד הבא. אולם, הדימוי מבטא גם את ההצלה (מֻצָּל) שנובעת מהשגחת האל. כשאנו קוראים על ההצלה, לא נותר לנו אלא לכאוב, שכן אנו יודעים את שלא ידעו בני הדור, שההצלה היא זמנית, שהיא רק לבינתיים, ועוד מעט קט יבוא היפוכה: חורבן טוטאלי ועקירה מהמולדת אל המרחקים המנוכרים. שכן אף מכה אנושה זו לא הועילה, והפזמון חוזר חלילה: וְלֹא-שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם-ה' (פס' 11).
בשיר, "באי במחתרת", שנכתב ב- 1931 על ידי אורי צבי גרינברג, זוכה הדימוי של אוּד מֻצָּל לפיתוח והרחבה.רוב תודות לחברתי ציפי כץ, מורה לספרות, שהפנתה את תשומת לבי לקיום המוטיב של אוּד מֻצָּל בשיר הנ"ל.  המשורר, שנהוג לכנותו "נביא השואה" רואה או מנבא את אשר נבצר מאחרים לראות. בשירו, האש האוחזת באירופה נוצרת על ידי הגויים, ופוגעת קשות ביהודים. כמו כן, מתואר בשיר מפגש נורא בין נתחי אדם מפוחמים שעברו את האש הנוראה וניצלו, מעין "אודים" מוצלים, והם מתקשים להאמין כי יש עוד יהודים מלבדם.
השיר הוא ארוך מאוד ובחרתי לצטט קטע קצר ממנו:

"והנה בא הפליט ופניו מפוכים ובם עין אחת איומה.
ובם פה מפולש, כמו בתק מחרב.
וזה מספר:
טבח, דלקה. רק אני. אניות גלמודה.
ואתה, יהודי? עוד אחד יהודי בתבל?
ואני לא ידעתי כי יש עוד-אחד יהודי.
אני פה… והם שם: הרוגי ושרופי ונתחי.
בנעלי כה עברתי הדם, בגופי בגפי את האש.
והנה הוא שותק. הוא צונח לישון. הוא נוחר.
פיו פעור. פיו תהום. חצות ליל. הישן זה אחי.
מחר אור…יכירני ודאי, את אחיו.
בשתיים עיניו ייקוו מעיני הגופרית החמים"!

כשאני קוראת את השיר ומשווה אותו לדימוי הכתוב בעמוס, אני חושבת לעצמי: אכן העם היהודי ניצל, הוא באמת כְּאוּד מֻצָּל מִשְּׂרֵפָה, שהרי אנו היום במדינתנו שלנו! אמנם עם זיכרונות קשים של אנטישמיות ושואה מחרידה, אולם שרדנו ואנו כאן, מממשים את התקומה היהודית במולדתנו הקדומה!


ביבליוגרפיה
עברית:
*אדר, צ. הערכים החינוכיים של התנ"ך, ירושלים, 1964, עמ' 117-95.
*איזנברג, י. ארנד, מ. "מקורות לעיון לבעיית יחס הנביאים לקרבנות" באתר "דעת" של מכללת הרצוג בקישור:
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/trayasar/amos2.htm#p11
*אנוך, ח. צ. "פרקי עמוס", עיונים בחינוך ובהוראה, ירושלים, 1982, עמ' 103-92.
*בובר, מ. תורת הנביאים, תל-אביב, 1961, עמ' 96-95, 100.
*בלוך, מ. עמוס מיכה ויונה, תל-אביב, חסר ציון השנה, עמ' 18-17, 27-23.
*בלוך, מ. עמוס והושע, תל-אביב, 1966, עמ 19-15, 49-48, 53-51.
*גויטין, א. מ. "עמוס הנביא מתקוע שניבא על בית אל", שמעתין 39 (2003), עמ' 27-18.
*גליל, ג. שטרן, א. (עורכים), פירוש לעמוס ד' 11-1, ה' 27-21, תרי עשר א' / עולם התנ"ך (את ספר עמוס פירשו: רוזל, נ. ויסמן, ז.), תל-אביב, 2007.
*גלעד, ח. "חזון 'פרות הבשן' עמוס ד' א-ג", הגיוני מקרא, תל-אביב, 1986, עמ' 101-91.
*הרן, מ. ערך "עמוס, ספר עמוס", אנציקלופדיה מקראית / ו', ירושלים, 1971, עמ' 287-271.
*הררי, י. נביאים אחרונים – עמוס, הושע, מיכה, תל-אביב, 1959. עמ' ה'-י"ג, 6-3, 17-15, 21-20.
*וייס, מ. פירוש לעמוס ד' 11-1, ה' 27-21, ספר עמוס (כרך א': פירוש, כרך ב': הערות), ירושלים, הוצאת מאגנס, 1992.
*זליגמן, י.א. "לבעיות הנבואה בישראל, תולדותיה ואופייה", מחקרים בספרות המקרא, ירושלים, 1993, עמ' 188-171.
*זרון, א. ספר עמוס, תל-אביב, 1958, עמ' 38-32, 48-46.
*חכם, ע. פירוש לעמוס ד' 11-1, ה' 27-21, תרי עשר / כרך ראשון, ירושלים, מוסד הרב קוק, 1973.
*ייבין, ש. "המצב החברתי הכלכלי והמדיני לפי עמוס והושע", עיונים בספר תרי עשר, ירושלים, חסר ציון השנה, עמ' 113-99.
*יעקובסון, ש. חזון המקרא, תל-אביב, 1989, עמ' 254-246.
*לוין, ע. "רעיון הצדק החברתי בנבואות עמוס וישעיה א", ספר נייגר (1960), עמ' 133-120.
*לוריא, ב. צ. "ונשא אתכם בסירות דוגה", בית מקרא 30 (1968), עמ' 11-6.
*ליבוביץ, נ. "הערות להוראת עמוס פרק ה'", ללמוד וללמד תנ"ך, ירושלים, 1996, עמ' 105-102.
*מישאל, י. "הנה ימים באים עליכם" (עמוס ד', א-ג)", בית מקרא 36 (1992), עמ' 165-160.
* פאול, ש. פירוש לעמוס ד' 11-1, ה' 27-21, ספר עמוס (בסדרת "מקרא לישראל"), תל-אביב – ירושלים, הוצאת מאגנס, 2009 .
*קויפמן, י. תולדות האמונה הישראלית (כרך ראשון/ ספר ראשון), ירושלים, 1973, עמ' 34-27.
*קלוזנר, י. הנביאים, ירושלים, 1954, עמ' 55-9.
*קלוזנר, י. ספר עמוס עם פרשגן, תל-אביב, 1942, עמ' א' כ"ז, ל"ח-מ', מ"ד-מ"ה.
*רוזנברג, ש. "עמוס ד': שמעו הדבר הזה פרות הבשן" באתר "דעת" של מכללת הרצוג בקישור:
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/amos.htm
*רוזנברג, ש. "עמוס ד': "ולא שבתם עדי נאום ה'" באתר "דעת" של מכללת הרצוג בקישור:
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/amos.htm
*רוזל, נ. פירוש לעמוס ד' 11-1, ה' 27-21, עמוס, תל-אביב, 1990.
*רחמן, ח. ביאור לעמוס ד' 11-1, ה' 27-21, ספר עמוס, תל-אביב, 1998.
*שרלו, י. יראה ללבב, תל-אביב, 2007, עמ' 44-39.

אנגלית:
*Brown, F. Driver, D. Briggs, D. Hebrew and English Lexicon of The Old Testament, Oxford, 1962.
*Wolf, H.W. A Commentary on the Books of Joel and Amos, Philadelphia, 1977, pp. 203-222, 258-268.

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics