ייאוש הוא רק תחילת הדרך לריפוי ותיקון

פרופ' אבי שגיא הציע בהסכת "גבוהה גבוהה" מבט קיומי מפתיע על הייאוש כנקודת מוצא הכרחית לחיים של אמת: בְּמָקום שבו הקירות קורסים, נחשפים היסודות
אבי שגיא, ויויאנה דויטש
פרופ' אבי שגיא הוא עמית מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן. הוא מלמד במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן, שבה ייסד וניהל שנים ארוכות את התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות. תוכנית זו היוותה חידוש ופריצת דרך בתחום הלימודים הבין-תחומיים בארץ ובעולם. הוא עורך את סדרת הספרים "פרשנות ותרבות" ומכהן כעורך של כתב העת תרבות דמוקרטית (עם חנן מנדל וידידיה שטרן). הוא אחד מארבעת מנסחי מסמך רוח צה"ל וחבר אקדמי בוועדות הפטור מטעמי מצפון.

ויויאנה דויטש

"הייאוש הוא לא קץ הדרך. הוא הרגע שבו האדם מסרב להשלים עם עולם שבור, ומתחיל לשאול עליו שאלות של אמת."

מאז אירועי שבעה באוקטובר והמלחמה המתמשכת, המושג "ייאוש" הפך לדייר קבע בשיח הציבורי והפרטי בישראל. בשיחה עם ויויאנה דויטש בהסכת "גבוהה גבוהה" מבית "כאן", מבקש פרופ' אבי שגיא לעצור ולהעניק לייאוש את הכבוד הראוי לו.

לטענתו, הייאוש אינו בהכרח האויב של התקווה או של העשייה. לעיתים הוא דווקא הביטוי העמוק ביותר לאהבת החיים ולסירוב להשלים עם עוול או עם חורבן. במקום לברוח לאופטימיות מאולצת, שגיא מזמין אותנו לשהות ברגע השבור ולבחון מה הוא מלמד אותנו על עצמנו.

דווקא בתוך עומק החוויה האנושית, במצבי קצה, כשהתבניות המוכרות של עולמנו קורסות, לדברי שגיא מתפנה מקום לשאלות היסוד: מהם הערכים שעליהם לא נסכים לוותר? וכיצד ניתן לבנות ברית ישראלית מחודשת מתוך הריסותיה של הקודמת?

שגיא טוען כי הדרך ליציאה מהמשבר עוברת דרך ההכרה בייאוש ולא בעקיפתו. מתוך העמידה המשותפת מול השבר, עשויה לצמוח אחריות חדשה – לא כזו הנשענת על הבטחות לעתיד ורוד, אלא על מחויבות עמוקה להווה ולאדם היושב לצידנו. זהו קול המבקש להמיר את חוסר האונים בעשייה אתית ומפוכחת, המכירה בכאב, אך מסרבת לתת לו את המילה האחרונה.

הוספת תגובה

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics