בתודעה היהודית המסורתית אין חטא גדול מחילול השם. האירוניה טמונה בכך שהחטא שמור ליהודים מאמינים בלבד: לחלל שם שמיים יכול רק מי שמתנהג באופן מביש בעוד הוא מתיימר לדבר בשם האל ובשם התורה.
הדוגמה המובהקת ביותר לחילול השם ביהדות של ימינו היא התנועה הכהניסטית בגלגולה הפוליטי העדכני, מפלגת "עוצמה יהודית", שחדרה אל תוך המיינסטרים הישראלי בזכות הברית עם "הבית היהודי", בעידודו הפעיל של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
הכהניזם – הנושא את שמו של הרב מאיר כהנא המנוח – הוא הרוח החיה מאחורי מעשים רבים של חילול השם; מפגיעה במסגדים וכנסיות עד לטבח שערך ברוך גולדשטיין בשנת 1994, בו נרצחו 29 פלסטינים במערת המכפלה. גם יגאל עמיר שאב השראה מגולדשטיין ומכִּתבי מאיר כהנא. הכהניזם ככל הנראה הכה שוב בשנת 2015, כאשר בקבוק תבערה שהושלך לתוך בית פלסטיני בכפר דומא גרם למותם של שלושה בני משפחה, ביניהם תינוק. כעבור כמה חודשים, חוגגים בחתונת ימנים קיצוניים רקדו ובידם תצלום של התינוק שנספה, ודקרו את תמונתו שוב ושוב, כאילו היתה היהדות כת שטן.
ואף על פי כן, הכהניזם, שריכז אליו תשומת לב עזה בארבעים השנים האחרונות, אינו מובן די הצורך. הוא איננו רק תנועה פוליטית, הממוקמת בנקודה הקיצונית ביותר על הקשת הימנית בישראל. במהותו, הכהניזם איננו אידיאולוגיה אלא תיאולוגיה המקדשת שנאה ונקם כחלק מחזון משיחי אפוקליפטי. הכהניזם הוא תיאולוגיה של חילול השם.
על פי הכהניזם, עם ישראל לא נבחר כדי לשרת את האנושות – בבחינת "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" – אלא כדי לשלוט בה. בתיאולוגיה הכהניסטית העידן המשיחי אינו משקף את חזון-ישעיהו על עולם מאוחד בתפילה, אלא חזון-כהנא של התנקמות בגויים. אלימות איננה כורח שיש לנקוט בו בזהירות המאפיינת את מסורת חז"ל, אלא היא אישור אֶקסטטי לעוצמתו של האל.
האירוניה המרה היא שההשקפה הכהניסטית תופסת את עצמה כתיאולוגיה של קידוש השם. לדידה, עם ישראל מְקדש שם שמים באמצעות הניצחון על עמלק – האויב הארכיטיפי והתגלמות הרֶשע, הלובש צורות שונות מדי דור ודור. לפי היפוך הקדוּשה הכהניסטי, הגילום המושלם של קידוש השם היה דווקא הטבח שביצע גולדשטיין, אשר לא במקרה בוצע בפורים – שהרי המן הוא מזרע עמלק.
כדי להביס את עמלק ולסלול את הדרך לביאת המשיח, יש לבטא זלזול בעולם, ללא מורא – ממש כמו גולדשטיין – ולקבל בהתמסרות את הגורל היהודי ש"עם לבדד ישכון". חילול השם הגדול ביותר, על פי גישה זו, הוא החיפוש אחר ידידות עם ה"גויים". אל לנו לשאוף לבריתות; רק שחרור מאשליית הגיבוי מן הגויים יהפוך אותנו ראויים לגאולה. הכהניזם בז לציונות הקלאסית, שאלה בדיוק היו מטרותיה, בשאיפתה להשיב את עם ישראל אל משפחת העמים. סדר היום הפוליטי של הכהניזם – גירוש המונֵי פלסטינים והשמדת כיפת הסלע – יבטיח את בידודה המוחלט של ישראל, ויוכיח שאין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים. טירוף פוליטי בתור קידוש השם.
הכהניזם מקדש את הפצע והכאב. הוא משלהב פנטזיות נקם של עם חסר-אונים במציאות של עוצמה יהודית מחודשת. ואין סכנה גדולה יותר מקנאים חמושים המדמים עצמם לקורבנות.
בנוסף, הפך הכהניזם לתיאולוגיה של גזענות. המצע של תנועת כך, הורָתה של מפלגת "עוצמה יהודית", קידם איסור על יחסי אישות בין ערבים ליהודים. לא איש שמאל אלא דווקא חבר הכנסת מטעם הליכוד, מיכאל איתן, השווה את המשנה הכהניסטית לחוקי הגזע הנאציים שגובשו בנירנברג.
בשנת 1990 נרצח כהנא בידי מחבל ממוצא מצרי. אחרי שהובא לקבורה בהר המנוחות, היכו האבלים ערבים עוברי אורח ברחובות ירושלים. פוגרום הלוויה הזה היה סוף הולם לחיים שהוקדשו לאלימות ולשנאה.
***
בגלגול קודם, בטרם הפך לתיאולוג של הימין הקיצוני, מאיר כהנא היה גיבור נעורי.
היו אלה סוף שנות השישים בברוקלין, ואני הצטרפתי לסיורי רחוב שארגנה "הליגה להגנה יהודית" כדי להגן על יהודים מפני תקיפה. בראש ובראשונה נמשכתי אל כהנא בזכות מאמציו לשחרר את יהודי ברית המועצות. ערב אחד, בהפגנה מול בניין המשלחת הסובייטית לאו"ם, ראיתי אותו סופג מהלומות אלָה כשהסתער אל עבר שורת שוטרים. בן רגע נעשיתי לאחד מחסידיו. סוף סוף הופיע מנהיג יהודי-אמריקאי שהיה מוכן להתמסר למען עמו.
זו היתה ראשיתו של הכהניזם: מטרה נאצלת, אידיאליזם והקרבה-עצמית; מיעוט שהחל לחוש בכוחו; רטט של אלימות נעורים. יהדות ארצות הברית דאז, קהילה שאין גלותית ממנה, מעולם לא ראתה דבר כמו ההתפרצות הלוחמנית הזו למען מטרה יהודית. היינו הדור שנולד אחרי השואה ורק התחיל להתמודד עם משמעותה, הדור שנולד אחרי הקמתה של מדינת ישראל, שזה עתה חווה מרחוק את הניצחון במלחמת ששת-הימים. היינו הילדים האמריקנים שגדלו בימים של תנועות סטודנטים רדיקליות ופנתרים שחורים, ימים של תיאטרון רחוב אלים. באותן שנים, כהנא לא דיבר על אפוקליפסה ועל גאולה, אלא על גאווה יהודית והגנה עצמית. יותר מכל אדם אחר, כהנא ידע לקרוא את נפשותינו הצעירות ועזר לנו ליצור סינתיזה בין אושוויץ, ירושלים וברקלי.
בפעילות הליגה להגנה יהודית הטרדנו דיפלומטים סובייטים, 'פוצצנו' הופעות של אמנים סובייטים אורחים וחסמנו את התנועה ברחובות וושינגטון. חלק מחברי הליגה גם הטמינו מטעני חבלה במשרדים סובייטיים.
היו לי ספקות לגבי כהנא. משהו בו עשה עליי רושם גולמי, ילדותי. הוא לא רק קידם אלימות אלא קידש אותה. שנאתי את הברית שכרת עם ארגון קש מטעם המאפיה האיטלקית בתמורה לסיוע משפטי. כיצד הרשה לעצמו לטמא כך את מטרתנו? פקפקתי במחויבות של כהנא לאהבת ישראל: מעולם לא הכרתי אדם שהִרבה כל כך לדבר על אהבתו לבני עמו, ומעולם לא הכרתי אדם ששנא יהודים רבים כל כך והוקיע את יריביו כבוגדים.
הדחקתי את הספקות שלי כי כהנא גילם מבחינתי את ההבטחה ש"לעולם לא עוד", ומשום שידע איך למשוך תשומת לב תקשורתית לטובת המטרה השכוחה של יהודי ברית המועצות; משום שהוא היה הפנתר שלנו, משום שהיה מצחיק ומקסים וידע להחמיא לצעירים בתשומת לב; משום שהיה התגלמות הרוח היהודית של הזמן והמקום.
אבל כמרבית חסידיו האמריקנים, התנתקתי ממנו כשעלה לארץ בראשית שנות השבעים ונעשה למנהיגו של הימין הקיצוני, וכשהחליף את המערכה לשחרור יהודי ברית המועצות במערכה לגירוש פלסטינים. לא לשם כך התגייסתי. עזבתי את כהנא ומעולם לא דיברתי איתו שוב.
באותן שנים עוד עשיתי הבחנה בין "כהנא הטוב" של הליגה להגנה יהודית לבין "כהנא הרע" של תנועת כך. אבל למעשה, שורשי הכהניזם היו שם מלכתחילה, באופורטוניזם המוסרי ובאהבת האלימות.
נחמה אחת היתה לי כשראיתי את הכהניזם מכה שורש בישראל: לפחות התועבה הזו הוגבלה לשולי החברה. כשכהנא נאם מעל דוכן הכנסת, לאחר שנבחר בשנת 1984, הוביל יצחק שמיר את סיעת הליכוד לנטוש את אולם המליאה. גם ברוך גולדשטיין זכה לגינויים מצד כמעט כל הממסד הפוליטי והדתי.
כהנא נותר מבודד בתוך תנועת ההתנחלות, וכמובן שגם בתוך הציונות הדתית בכללותה. דתיים מהוגנים לא אהבו אותו. הסלידה היתה אינטואיטיבית, אסתטית: שאט נפש מן הרב שדיבר עברית במבטא אמריקאי ונהג בישראלים כאילו היו יהודים בברוקלין שנזקקו להגנת חסידיו; הרב שדברי התורה שלו היו פשטניים באופן מביך ושהפך את המשיחיות האופטימית של הרב קוק לאפוקליפטיות זרה; שקרא לערבים "כלבים" ודיבר בחשיפת שיניים; שבשום אופן לא היית רוצה לחתן את בתך עם הבריונים שלו. כהנא לא היה "משלנו".
והנה, תודות לנציגי סיעת "הבית היהודי" שהצביעו בעד החבירה ל"עוצמה יהודית", ותודות לרבנים שנתנו לכך הכשר, נעשה כהנא בכל זאת לאחד מהם. המחנה האמוני עשה מעשה היסטורי של חילול השם. האזרחים הטובים של הבית היהודי השיאו את בנותיהם לבריונים.
ואשר לנתניהו – השדכן – הוא חקק את עצמו בדברי הימים של מלכי ישראל, אשר שחיתותם המוסרית החלישה את מערכת החיסון הרוחנית של האומה. מעשהו של נתניהו הוא המקבילה החילונית לחילול השם: חילול שמה של ישראל. לפחות על כך אפשר להכיר תודה לנתניהו ולמנהיגי הבית היהודי – הם הבהירו לנו כי הבחירות הקרובות יהוו משאל עם בשאלה: האם ממשלת ישראל הבאה תהיה ממשלת חילול השם?
נושא הלאומיות ידון באופן מורחב בכנס השנתי של מכון הרטמן לישראל יהודית ודמוקרטית ע"ש דוד הרטמן ביום רביעי ה- 6.3.2019
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו