מערכת הבחירות האחרונה הציפה מספר שאלות יסוד ביחס לדמוקרטיה הישראלית, ובייחוד את סוגיית האופי השברירי של יחסי הרוב והמיעוט בישראל. לפני הבחירות עלתה מצד ימין שאלת הלגיטימיות שבהישענות על מפלגות ערביות להשגת רוב (״ללפיד אין ממשלה בלי טיבי״ קבעו שלטי חוצות של הליכוד), ולאחר הבחירות עלתה סוגיית פסקת ההתגברות ויכולתה של הכנסת לחוקק חוקים שבית המשפט פסל משום שהם לא חוקתיים.
לקריאת הגיליון המלא בגרסת דפדוף
ראוי אפוא להבהיר כמה יסודות עקרוניים באשר ליחס בין רוב למיעוט במדינה דמוקרטית. הדברים שלהלן כתובים בקיצור ובתמצות, ובהערות השוליים ימצאו הקוראים המעוניינים בכך הפניות להרחבה והעמקה.
נתחיל מן הראשונות. בדמוקרטיה, כידוע, הכרעת הרוב קובעת. משמעות הדבר היא שמיעוטים לא יכולים להגן על עצמם באמצעות חקיקה. בצורת הממשל הישראלית לממשלה יש רוב אוטומטי בכנסת, ועל כן אין לרשות המחוקקת יכולת אמיתית לרסן את הרשות המבצעת. מה יגן אפוא על המיעוט מפני ׳עריצות הרוב׳? על הרוב לעשות זאת בעצמו, בעזרת הכרה בחשיבותה של חברה צודקת או כהיענות לחוק או לאמנות על-מדינתיות ובינלאומיות (מדינות אירופה, למשל, כפופות לחוקי שוויון והגנה של האיחוד האירופי). למטרה זו גם משמשת חוקה, או בהעדר חוקה, כמו בישראל – חוקי יסוד שמתעלים מעל הסחר-מכר של היום-יום, כלומר מעל הכוח ה׳מקרי׳ של הרוב.
על יישום ההגנות האלו ואכיפתן אמון בית המשפט. במדינות מסוימות מוסמך לכך בית משפט לחוקה (כמו בגרמניה למשל), ובאחרות – בית משפט עליון (כמו בארה״ב), ובדומה לכך בישראל – בג"צ, שמוסמך לדון בהכרעות של גופי הממשל. מסיבה זו נטרול כוחו של בג״צ על ידי פסקת ההתגברות משמעו ביטול הפרדת הרשויות ושלטון רוב ללא מיצרים וללא איזונים. כבר כתבו רבים וטובים על הפגיעה האנושה בדמוקרטיה הטמונה במעשה זה, המבטל בפועל כל ביקורת על הרוב ומאפשר לו לחוקק חוקים מפלים ודכאניים, כגון חוק שיאסור על גורמים חתרניים או ׳רדיקליים׳ להתמודד בבחירות או לשרת בשירות המדינה (או בהוראה או באקדמיה – השמים, או השאול, הם הגבול). חשוב לציין: אין מדובר בעניין ספקולטיבי או חשש תיאורטי בלבד. עינינו הרואות שמשטרים שביקשו להחליש את הדמוקרטיה ולהופכה לכסוּת בלבד, כמו טורקיה של ארדואן, הונגריה של אורבן ופולין של מורבייצקי, פגעו ראשית בביקורת השיפוטית, שכן דמוקרטיה במובנה העמוק מוגדרת לא רק כהכרעת הרוב אלא תמיד גם כהגנה על מיעוטים.
הממד החוקי הוא רק חלק אחד מהסיפור, ולכן המחשבה על מיעוט ורוב מכריחה אותנו להפליג מעבר לפורמליקה של האזרחות. נחשוב על ארצות הברית של ימינו, למשל. במישור הפורמלי, האזרחות עיוורת לצבע, גזע ומין, אולם עדיין קיים הבדל עמוק בין לבנים לשחורים בארה"ב. אכן, תנועת Black Lives Matter, המציפה את ההבדל הזה ודורשת שינויים מבניים כדי לתקנו, היא הגדולה בהיסטוריה של תנועות המחאה האמריקאיות.
ראשית חכמה, יש להבין שהגדרת מיעוט בהקשר פוליטי וחברתי איננה רק עניין מספרי אלא סוגיה של חוסר ייצוג ושל תנאי פתיחה. יהודים בארצות הברית אינם נחשבים 'מיעוט' (minority) שכן אין להם בעיה של ייצוג חסר בכלכלה, בפוליטיקה או בתרבות. מצד שני, נשים יכולות להיחשב קבוצת מיעוט גם אם מבחינה סטטיסטית הן רוב, בשל האפליה המובנית כלפיהן (במשרות, בשכר, בייצוג ועוד).
שנית, יש להכיר בכך שזכויות מיעוטים כוללות בתוכם כמה דברים שונים זה מזה: ביסוד הכול עומדות זכויות אישיות, כמו זכות לשלמות הגוף, או הזכות לא להיעצר על לא עוול בכפך. כך למשל, אם נישאר בדוגמה האמריקאית, גם היום הסיכוי של אדם שחור להגיע לכלא בארה״ב גדול מסיכוייו להגיע לקולג׳.
לצד זאת קיימות זכויות של קהילות, מתוך ההכרה שאנשים ונשים אינם אטומים אלא חיים בתוך הקשר חברתי וקהילתי. ביסוד הדברים עומדת ההנחה שקהילות מיעוטים עלולות להיות גם הן מאוימות על ידי העוצמה של הרוב. לא פעם הרקע לכך הוא דתי, כמו למשל אפליית המוסלמים בהודו, תופעה שהתחזקה מאוד תחת הנהגתו הלאומנית של ראש הממשלה נרנדרה מודי. דוגמה ישראלית לכך היא פולמוס לימודי הליבה במגזר החרדי. זכויות פרט מבטיחות חינוך שווה לכול (באופן תיאורטי, גם אם לא תמיד באופן פרקטי), אולם רק זכויות קהילתיות מעניקות מנהל-חינוך-עצמאי שמנוהל על ידי בני הקהילה ושיש לו אוטונומיה (חלקית לפחות) לקבוע את תכניו.
כמובן שזכויות קהילתיות כאלה עשויות לעמוד במתח מול חברת הרוב, לעתים באופן הנוגע לחיי אדם ממש, כמו למשל ביחס להתחסנות בימי מגפת הקורונה. במקרים אחרים יעמדו הזכויות הקהילתיות במתח עם זכויות של יחידים, כמו למשל בכל הנוגע לאפליית נשים. בישראל אנו מכירים זאת משאלת האוטובוסים הנפרדים או מההפרדה הכפויה בתוכניות אקדמיות המשלבות חרדים. במקרים כאלה ניתן ואף צריך להציב גבולות, תוך מחלוקת ודיון על מיקומם.
זכות חשובה נוספת היא הזכות לצאת מקבוצת השתייכות שאינךָ או אינךְ חפצים בה. קבוצות השתייכות עשויות להיות סם חיים המאפשר מימוש של חיי קהילה, אך גם סם מוות כאשר הן כולאות את מי שבתוכן לבלי התר. אין פתרונות קסם לסתירות הללו; צריך להכיר בכך שבין הרוב למיעוט ובין זכויות קהילות ויחידים מתקיימים כל הזמן מתחים והתנגשויות.
מעבר לזכויות האישיות והקהילתיות עומדות גם זכויות קולקטיביות למיעוטים לאומיים, זכויות שאף הוכרו רשמית על ידי האו״ם. בהקשר המקומי מדובר קודם כל על הפלסטינים אזרחי ישראל, שתופסים עצמם ונתפסים על ידי אחרים כבעלי לאומיות נבדלת, על אף היותם אזרחים. זכויות לאומיות כוללות שפה, סמלים, זכות לביטוי לאומי, אוטונומיה תרבותית וייצוג במוסדות הפוליטיים.
יש לציין שלא כל קהילות המיעוט תופסות עצמן כמיעוט לאומי. יהודים בצרפת או בארה״ב אינם מיעוט לאומי – אין להם עניין בזכויות לאומיות (לכל היותר דגל בבתי הכנסת או מצעד בשדרה החמישית במנהטן ביום העצמאות של ישראל). לעומת זאת, הקטלונים בספרד והוולונים בבלגיה אכן רואים עצמם כלאום בעל זכויות לאומיות. לעתים הדרישה של מיעוט כזה היא לקבלת זכויות בתוך המדינה, ולעתים להיפרדות ממש, כגון הכורדים בטורקיה, המיעוט הקתולי בצפון אירלנד החפץ להיפרד מן הממלכה המאוחדת, או הדרישה של הרוב המוסלמי בקוסובו להכיר בה כמדינה עצמאית ולא כמחוז של סרביה. סביב סוגיות אלו מתחוללים מאבקים שהופכים הרבה פעמים למלחמות של ממש.
התמונה מסובכת עוד יותר שכן גם בתוך המיעוטים הלאומיים יש להבדיל בין מיעוט של מהגרים לבין מיעוט של עמים ילידיים אשר יש להם (וליתר דיוק: אמורות להיות להם) זכויות מיוחדות. כך, הפלסטינים בישראל, כמו האבוריג׳ינים באוסטרליה ובאמריקה או הוולונים בבלגיה, אינם מהגרים אלא עמים ילידיים בארצם, ויש להכיר בהם ככאלו.
ככל שהלאומיות במדינה מסוימת מכילה יותר ורחבה יותר, כך היא יכולה להכיל את המיעוטים כחלק מהגדרת הלאומיות של הרוב. בנושא זה נוהגים החוקרים להבחין בין לאומיות אזרחית לבין לאומיות אתנית. לאומיות אזרחית מתקיימת למשל בצרפת. יהודים שהיגרו מצפון אפריקה לצרפת יכולים להשתלב בה לא רק באופן פורמלי, אלא להיות חלק מן ה׳צרפתיות׳. זאת משום שהלאומיות הצרפתית אינה מבוססת על כך שצרפת היא ארצם של צאצאי הגאלים (אתנוס) או שהיא מדינה קתולית (דת), אלא שהיא רפובליקה של אזרחיה, כלומר של כל מי שנאמנים לעקרונות המשטר ודבקים בשפה ובתרבות הצרפתית (בין אם היא ילידית ובין אם היא נרכשת). גם בבריטניה יש לאומיות אזרחית, מכילה, וכיום מכהן בה ראש ממשלה מטעם המפלגה השמרנית שהוא בן למהגרים ממוצא אפרו-הודי. לעומת זאת, הלאומיות הפולנית או האוקראינית אינה מכילה כלל, שכן היא מבוססת על השורשים האתניים ועל הזהות הקתולית, ולכן יהודים תמיד ירגישו זרים במדינות אלו, גם אם באופן רשמי הם נהנים מכל הזכויות האזרחיות. פולין שבין שתי מלחמות העולם היא דוגמה מובהקת למדינה שבה לא נתנו ליהודים לשכוח אף לרגע שהם זרים לעם הפולני, גם כאשר מבחינה רשמית הם היו אזרחים בעלי זכויות, שבחרו ונבחרו לפרלמנט.
המקרה הישראלי דומה יותר לזה של פולין ואוקראינה מאשר בריטניה וצרפת, שכן הלאומיות של הרוב בישראל סגורה בפני לא-יהודים. אזרח פלסטיני, כמה שלא ישתדל, לא יוכל להיות בעל ״נפש יהודי הומייה״, אפילו אם ישיר את ההמנון בכל כוחו. אזרחים יהודים ולא-יהודים שביקשו לרשום בסעיף הלאום בתעודת הזהות שלהם ׳ישראלי׳ נדחו שוב ושוב בבית המשפט בטענה ש'אין חיה כזאת׳: אין אומה ישראלית, אינקלוסיבית, אלא רק אזרחות ישראלית ולאום יהודי.
לעתים, הכלה זו שוברה בצידה: צרפת אמנם טובה מאוד בהכלה של כל האזרחים בלאומיות האינקלוסיבית שלה אבל מאוד לא מוצלחת בהכרה בשונות, כלומר בזכויות קהילתיות של אחרים, כפי שמלמד איסור לבישת הבורקה בפרהסיה וכדומה. אולם לא תמיד הכלה מובילה לחוסר סובלנות כלפי שונות; הנה למשל בריטניה סובלנית הרבה יותר בנושאים כאלו מן הצרפתים.
אם כל ההבחנות וצורות המיון הללו נראות מסובכות, נוכל להשתמש בכלל פשוט למדי: כדי לקבוע איזו מדינה מוצלחת יותר או פחות בדמוקרטיה המהותית שלה – להבדיל מזו הפורמלית – כל שעלינו לעשות הוא לחשוב היכן אנחנו עצמנו היינו רוצים להיות מיעוט. האם למשל היינו מעדיפים להיות אזרחים מוסלמים בישראל, בסרביה, בבריטניה או בצרפת? כדאי להפעיל את המבחן המוצלח הזה כשחושבים על מדינות וחברות הוגנות יותר ופחות.
למעשה, מבחן זה הוא מעין מימוש הציווי בתורה (שחוזר חמש פעמים בספר דברים!): ״וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם״, ציווי המופיע בהקשר למצוות שונות, בייחוד סוציאליות. בניגוד למקומות אחרים בתורה, שבהם שעבוד מצרים אמור להזכיר לעם ישראל את חובם לאל שפדה אותם משם, הרי בספר דברים לומדים מן השעבוד על החובה כלפי הזולת, ובייחוד הזולת החלש. ראו למשל דברים פרק כד: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים כד, יז–יח). אפשר לקרוא זאת כעידוד רטורי בלבד, אך נראה שיש כאן טענה עמוקה: כדי לבחון את הכללים הראויים לחברה יש להסתכל עליהם מנקודת מבטו של הזר.
הפסוקים הללו דומים במובן מסוים ל׳מסך הבערות׳ של הפילוסוף ג׳ון רולס. רולס טען שכדי ליצור אמנה חברתית הוגנת אין צורך במושגים מופשטים של סולידריות חברתית ואלטרואיזם, די בכך שכל השותפים ידאגו ׳לעצמם׳, כל עוד אינם יודעים את מקומם הממשי בחברה. הוא הציע אפוא ניסוי מחשבתי שבו מנוסחת אמנה חברתית משותפת במצב שבו המשתתפים אינם יודעים מהו מעמדם, מה צבע עורם, כמה רכוש יש להם וכו'. בתרחיש תיאורטי כזה, אלו שנהנים מזכויות-יתר בחברה לא ינציחו את מצבם.
אלא שבניגוד לרולס, ספר דברים אינו מסתפק במסך בערות ניטרלי, שבו אין אדם יודע מה מצבו האמיתי, אלא דורש ממנו לדמיין עצמו באופן אקטיבי כמי שנמצא למטה, כדי לזרז אותו לאמץ חקיקה הוגנת. ההבדל הוא שרולס מעוניין לאפשר הוגנות, ואילו ספר דברים מבקש ליצור מוטיבציה, כלומר הוא פועל כמחנך, באופן דידקטי.
מאחורי הניסיונות המחשבתיים והרטוריים הללו עומדת אמת חברתית פשוטה: מי שנמצא למעלה עשוי למצוא את עצמו גם למטה, ולכן הגנה על מיעוטים היא אינטרס של כולם. קונסטלציות פוליטיות משתנות כל העת. בישראל למשל, רגע אחד נמצאים החרדים באופוזיציה וזועקים כנגד גזרות קשות, ורגע אחר הם בקואליציה ועושים כרצונם. אולם אם בתקופתם בשלטון גבה לבם והם מסלקים את ההגנות על מיעוטים, אין זו רק הפרה של הצו שבספר דברים אלא גם התעלמות קצרת רואי מכך שהגלגל מסתובב. כולנו עשויים להיזקק להגנה מפני הרוב, ובאין מעצורים כולנו חשופים לשרירות לב הקואליציות המזדמנות. קואליציה כזו יכולה לפגוע בהסדרי הישיבות, בתקציבים, בזכויות קהילתיות ואולי אף ביכולת לקיים מצוות בפרהסיה, בשם ׳הסדר הציבורי׳ (חישבו למשל על חנוכיות הענק של חב״ד או על שכונות וערים שסגורים למעבר רכב בשבת). אולי כרגע זה נשמע מופרך לאוזניים ישראליות, אבל הכול עניין של קונסטלציה פוליטית. לכן יש אירוניה לא מעטה בכך שמפלגת ׳אגודת ישראל׳ העמידה את פסקת ההתגברות כתנאי להצטרפות לקואליציה. הרי זו קבוצה שזקוקה באופן עמוק להגנות מפני עריצות הרוב. על אף מגמות דמוגרפיות, איש אינו יודע לחזות את העתיד, וביטחון גמור של קבוצה בכך שהיא תמיד תהיה ׳למעלה׳ אינו דבר יהודי, אינו הגון, ולאור ההיסטוריה – גם לא מאוד חכם.
עד כה עסקנו בעיקר בזכויות המיעוטים, אולם גם זה רק חלק מהסיפור הכולל. שכן יחס ראוי למיעוטים צריך לכלול שלושה דברים: שוויון, הכלת שוני וייצוג.
שוויון. כאמור, ביחס הרשויות למיעוטים יש אפליה גלויה וסמויה. אם שוב ניקח כדוגמה את השחורים בארה״ב: האפליה החוקית שהייתה קיימת מאות שנים בצורות שונות, בטלה בעיקרה כאשר נחקק ה-Civil Rights Act בשנת 1964. אבל אנחנו הרי יודעים שזה רק החלק הגלוי של הסיפור, שכן אפליה כלכלית ואפליה פוליטית ממשיכות להתקיים, וזה הרקע לתנועות המחאה של היום. נשוב ונדגיש כי העובדה שאחוז האסירים השחורים בארה"ב הוא פי שלושה מחלקם היחסי באוכלוסייה נובע מסדרה שלמה של אפליות: בתנאי הפתיחה, בחינוך, בדיור, בהטיות במערכת המשפט ועוד.
הכלת שוני. על הרוב מוטלת חובה להכיל שונות של המיעוט. שונות כזו עלולה לכלול רכיבים קשים לעיכול עבור הרוב (חישבו למשל על הזעם הציבורי מתמונות של חרדים שאינם עומדים בצפירה), ואפילו יסודות לא דמוקרטיים (למשל הכרה בבתי דין דתיים), אולם יש להכילם כל עוד הם לא מערערים על המבנה המשטרי ואינם פוגעים באופן בלתי פרופורציונלי ביחידים (בדרך כלל ביחידוֹת).
יש כמובן צורך באיזונים שונים, אבל חשוב לזכור שאין סימטריה בין רוב למיעוט. הרוב הוא הנדרש להיות מכיל. לפעמים אנו שומעים טרוניות על כך: ׳אילו אנחנו היינו מדברים כך על שחורים היינו חוטפים, אז למה להם מותר לדבר כך עלינו?׳. ובכן הסיבה היא ש׳אתם׳ הרוב, כלומר שהפריבילגיות שלכם הן מובנות מאליהן, שהכוח שלכם מובן מאליו. זה שבידו הפריבילגיות והכוח הוא גם הנושא באחריות להכיל.
ייצוג. היום קוראים לכך, לעתים בזלזול או בביקורת: פוליטיקת זהויות. אולם חייבים להודות כי הרעיון שהגבר הלבן יכול לייצג את כולם, רק משום שהוא ׳היה שם קודם׳ – הינו מופרך לגמרי. בבסיס התביעה לייצוג שווה עומדת ההנחה שלמוצא של אדם יש משמעות. למעשה, מדובר במשמעות כפולה: ראשית, במובן של הטיות, גלויות וסמויות – מחקרים פסיכולוגיים מגלים כי גברים יטו בבלי דעת לטובת גברים גם אם יהיו מודעים וירצו מאוד לנהוג אחרת. שנית, במובן סמלי ותודעתי – סטודנטיות שרואות שיש מרצות בתחום שלהן זוכות להעצמה, שכן הן נוכחות לדעת שגם הן יכולות, ולעומת זאת אם כל אנשי הסגל הם גברים, אזי מתחולל האפקט ההפוך.
לעתים מושמעת ביקורת מוצדקת כלפי פוליטיקת הזהויות, כאשר זו הופכת לחזות הכול ומחליפה פוליטיקה של מעשים – למשל תמיכה במועמד בעל צבע מסוים, גם אם הוא או היא מעולם לא נקפו אצבע למען החלשים, אלא עמדו דווקא לצד בעלי ההון. אבל העיקרון של ייצוג הוא הכרחי וכמעט מובן מאליו. מי שמתקשים להבינו הם כאלה שמיוצגים ייצוג יתר (בארץ: גברים יהודים אשכנזים), ולכן כל הסוגיה הזו שקופה עבורם.
זה ההיגיון המנחה את המצדדים ב׳העדפה מתקנת׳: יש כל כך הרבה הטיות גלויות וסמויות לטובת הרוב, והחסמים שעומדים בפני המיעוט – רשמיים ולא רשמיים – הם כה רבים וגדולים, שהעדפה כזו רק מאזנת מעט את כל ההטיות השקופות.
עלינו להכיר בכך ששינוי דפוסים אינו תמיד נעים ונוח. הוא יכול להיחשב קטנוני או מנוגד להיגיון המריטוקרטי, ה׳אובייקטיבי׳ שלנו. העדפה מתקנת או קביעת מכסות מינימום לקבוצות שסובלות מתת-ייצוג מעוררות לעתים גם חוסר נעימות. כך קורה גם כשמבנים שהורגלנו בהם משתנים מול עינינו, או כשמכריחים אותנו לדבר אחרת או להכניס בכוח שיקולים ׳זרים׳. אבל כל פעם שזה נראה מטריד או מוזר, אפשר להזכר בציווי של ספר דברים ולהתבונן בדברים מהזווית של המיעוטים: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים כד, יח).
לצד המאבק הפוליטי חייב להתקיים כל העת מאבק חינוכי. התמיכה הרחבה בפסקת ההתגברות מלמדת כי ציבורים רבים מבינים דמוקרטיה כשלטון הרוב ותו לא. מובניה העמוקים של הדמוקרטיה אינם מונחלים מאליהם, זהו צמח עדין שצריך להשריש ולטפח. אין זה מקרה שמשרד החינוך מרדד בשנים האחרונות את לימודי האזרחות ומדגיש בהם את הפן היהודי והלאומי על חשבון עיסוק בדמוקרטיה וזכויות אדם.
לבסוף אעיר כי לא עסקתי כאן בשאלת זכויות הרוב, כגון זכות הרוב לשמור על תרבותו מפני שינוי על ידי מיעוט שגדל ומשתלט באמצעות שינויים דמוגרפיים או הגירה. דיון זה התפתח באירופה בעקבות ההגירה של פליטים מאפריקה, מסוריה וממקומות נוספים. השאלה שהוא שואל היא האם לעמים יש זכות לשמור על אופיים החילוני, הנוצרי והאירופי על ידי קביעת מדיניות הגירה מחמירה ואמצעים כלכליים ומשפטיים נוספים. אני סבור שזהו קונספט בעייתי גם ביחס למהגרים, קל וחומר ביחס לבני המקום. הבא ניקח דוגמה מקומית: מדינת ישראל היא דמוקרטית באופייה. המשטר שלה הוא חילוני. האם לרוב החילוני יש זכות להגביל את יכולתו של המיעוט החרדי להפוך לרוב? האם רק את האופי הלאומי יש זכות לרוב לשמר או גם אופי אחר (חילוני, ליברלי)? ואיך מגבילים זכויות על מנת למנוע שינויים דמוגרפיים (שבמקרה של חרדים וערבים אינם קשורים כאמור להגירה)?
אך גם לשיטת הסבורים שניתן להגן על זכויות אלה ושיש דרכים כשרות לעשות זאת, ספק אם זכויות הרוב הם הבעיה הדחופה במדינת ישראל דהיום, שבה, בייחוד לאור פסקת ההתגברות המתרגשת ובאה עלינו, מיעוטים מוצאים עצמם חסרי הגנה, והרוב מטיל את מרותו ללא שיור. זה הנושא הדחוף ביותר כאן, היום יותר מתמיד, ואת יסודותיו ניסיתי לתאר כאן בקליפת אגוז.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
