על שולחן הכנסת מונחת הצעת החוק הבאה: "הגורם בכוונה או באדישות למותו של אזרח ישראל כשהמעשה נעשה מתוך מניע של גזענות או עוינות כלפי ציבור, כאמור בסעיף 144ו לחוק זה, ומתוך מטרה לפגוע במדינת ישראל ובתקומת העם היהודי בארצו, דינו – מיתה, ועונש זה בלבד". מציעי החוק טוענים שחוק זה מבטא את העוצמה והמוסר היהודיים.
עונש מוות מופעי בתורה פעמים רבות. זה, הענש של מחלל שבת, רוצח במזיד או עובד עבודה זרה. המשנה מפרטת את הסוגים השונים של ענשי המוות הניתנים על ידי בית הדין. יש עבירות שעונשן סקילה ויש שעונשן שריפה או חנק.
למרות זאת, המגמה העקרונית והמובהקת של חכמי ישראל היתה הימנעות מנטילת חייו של אדם אף אם עבר עבירה שעונשה מוות. לכן, הם היקשו על תהליכי קבלת העדות בנושאים אלו ועל הדיונים בבית הדין. התוצאה הייתה מניעה מוחלטת או כמעט מוחלטת ממתן גזר דין מוות.
"סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אֶחָד בְּשָׁבוּעַ [אחת לשבע שנים] נִקְרֵאת חָבְלָנִית. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֶחָד לְשִׁבְעִים שָׁנָה. רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, אִלּוּ הָיִינוּ בַסַּנְהֶדְרִין לֹא נֶהֱרַג אָדָם מֵעוֹלָם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הֵן מַרְבִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים בְּיִשְׂרָאֵל" (משנה, מכות א, י).
המשנה הולכת ומצמצמת האפשרויות. בתחילה, בית דין-סנהדרין שהיה גוזר דין מוות אפילו רק אחת לשבע סומן כ'סנהדרין חבלנית', כלומר, עם נטיה שלילית להוציא להורג, (אפילו אדם שהרג!) רבי אלעזר בן עזריה מקצין פי עשרה. לטענתו: גם גזר דין מוות אחת לשבעים שנה הינו חריג. ואחריו רבי עקיבא מבטל גם אפשרות זו טוען שבית דין בראשותו מעולם לא היה מוציא להורג אף אדם. המשנה, הפתוחה למחלוקות, מוסיפה את דעת המיעוט של רבן שמעון בן גמליאל הטוען שהימנעות מוחלטת מגזר דין מוות מונעת את ההרתעה הנדרשת וגורמת לכך שירבו רוצחים בישראל מפני שהם יודעים שלעולם לא יגזרו עליהם עונש מוות.
שורש ההתנגדות של חכמים לעונש מוות הוא בערך המוחלט של חיי אדם. המשנה מתארת את הכנת העדים המעידים על עבירה שעונשה מוות. בית הדין מזהיר אותם שידייקו ולא ישקרו ואומרים להם כך: "הֱווּ יוֹדְעִין שֶׁלֹּא כְדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת. […] כלומר דיון משפטי שמכריע חיי אדם שונה מהותית מדיון בעניינים אחרים. כדי להסביר זאת חוזרת המשנה לבריאת האדם: לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִן הָעוֹלָם,[1] מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִן הָעוֹלָם, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא" (משנה, סנהדרין, ד, ה). בניגוד לשאר בעלי החיים, האדם נברא יחיד בגלל שערכו הוא עולם מלא. עבור חכמים זה איננו רק תיאור של תחילת הקיום האנושי, אלא הנימוק היסודי של ערך חיי האדם, כל אדם. האדם – נזר הבריאה, האדם -שנברא בדמותו ובצלמו של האל, הוא עולם מלא ופגיעה בו כפגיעה בעולם כולו.
המסורת היהודית מתנגדת למתן עונש מוות אף לעבירות חמורות ביותר. זאת, על אף ההבנה שיתכן ועונש מוות מרתיע עבריינים.
[1] זוהי הגרסא המקורית כפי שמופיעה בכתבי היד ולא כפי שמופיע בדפוסים "מישראל". גם בגרסת הירושלמי והרמב"ם, הלכות סנהדרין, יב, ג לא מופיעה המילה "מישראל".
צילום: Magister, מתוך ויקיפדיה
