מה בעצם אנחנו חוגגים ביום ירושלים? מה מקומה של ירושלים במסורת שלנו, ומה המשמעות של ריבונות עליה?
לירושלים משמעויות סותרות במסורת עמנו ובדתנו – האחת דתית, והאחת לאומית.
במישור הלאומי, במשך דורות נשאה ירושלים את התקווה של עמנו לחזור לארץ מולדתנו ולמדינתנו. אמירות כמו "אם אשכחך ירושלים" ו"לשנה הבאה בירושלים" שיקפו תפיסה שבה ירושלים היא שם נרדף לישראל ושאיפתנו היא לחזור ולהיות שוב ריבונים בעיר, כלומר להיות שוב עם חופשי בארצנו.
במישור הדתי: ירושלים היא נחלתו של ה' ומעולם לא הייתה נחלתו של עם ישראל בלבד. ירושלים היא "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם".
ייסודו של יום ירושלים כחג ריבונות לאומי היה ביטוי לניצחון ששינה את המציאות הביטחונית בישראל: מקיום רעוע ורווי הסכנות של הימים שלפני מלחמת ששת הימים אל מאזן כוחות אחר, גבולות ברי הגנה, שלטון בגב ההר וברמת הגולן. בתודעה הלאומית, באיחודה של ירושלים סוף סוף באה אל קיצה . ההכרזה "הר הבית בידינו" היא הכרזת ניצחון. או כלשונו של המשורר אורי צבי גרינברג, "השולט בהר-הבית שליט על הארץ כולה".
אך עבורי, ועבור רוב אזרחי מדינת ישראל, חג ריבונות ותקומת ישראל הוא יום העצמאות. איני חש צורך בחג מיוחד לכך פעמיים בשנה, ובוודאי שלא פעמיים בתוך חודש אחד. לכן גם רוב הציבור הישראלי מצביע ברגליו. במסורת היהודית ישנה מצווה "בל תוסיף", שכן ריבוי אינו מוסיף חשיבות, אלא גורע ממנה. והתוספת, כדי להצדיק את קיומה, מחפשת לעצמה זהות ותוכן מיוחדים, שלפעמים רחוקים מהכוונה הראשונית.
בדומה לשתי המשמעויות של ירושלים במסורת, יום חגה של העיר יכול לקבל דווקא ממד דתי ולא לאומי. זה יכול להיות יום שחוגג את חזרתה של חוויית "המקום"' לחיינו הרוחניים. מקום שמסמל קירבה ייחודית לאלוהים. מקום שנושא את כל תקוותינו ותפילותינו. ריבונות בירושלים יכולה וצריכה להיות סמל לסוף חוויית הפירוד והניכור מהאל, שהייתה טמונה כה עמוק בחוויית הגלות. אמנם בתי כנסיות ובתי מדרשות מילאו חלק מהחוסר, אך לא היוו תחליף לחוויית הנוכחות והקירבה הייחודית לירושלים.
בהקשר זה צריך לציין כי הקירבה והנגישות ל"מקום" הינן מורכבות, ואולי אף אינן באמת אפשריות. כדברי שלמה המלך, "כי האמנם ישב אלהים על הארץ, הנה השמים ושמי-השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי" (מלכים א' ח', כ"ז). בנוסף, ככל שמתקרבים ל"מקום", עולים בדרגות הקדושה, וחל איסור לאדם להתקרב. בני אנוש לעולם אינם בעלי "המקום". על כן, החוויה של ריבונות בירושלים חייבת להיות מלווה בחיל וברעדה, ובצניעות. את יום ירושלים הדתי מבטאים בתפילה ובהלל לקב"ה, ולא לכוחנו ולעוצם ידנו.
יום ירושלים בימינו הוא בעיניי יום של חילול הקודש כי הוא מערבב בין הדתי לבין הלאומי.
ריבונות תמיד מאתגרת ומערערת את הצניעות שבחוויה הדתית. אם ביום העצמאות אנו חוגגים את הגשמת תקוותנו להיות עם חופשי בארצנו – ביום ירושלים, לאוכלוסייה הולכת וגוברת, אנו חוגגים את אדנותנו על הקודש, על "המקום". את ניצחון אלוהינו ודתנו. וכך, הלל ותפילה הומרו במצעד דגלים שבינו ובין הקודש אין דבר וחצי דבר,הוא פרי ביאושים של ערבוב דת ולאום. הוא סותר את מהות מושג הקדושה, ואת הצניעות המתחייבת מחיים שיש בהם נוכחות אל.
ירושלים היא בירתה של מדינת ישראל. זכינו להיות ריבונים בעיר, אך המסורת היהודית מלמדת אותנו שאין אנו ריבונים עליה. אם יום ירושלים הוא חג לאומי – אין לנו צורך בו, והוא עובר על מצוות "בל תוסיף". אם הוא חג דתי – וכך ראוי שיהיה – חובה עלינו לאפשר לקדושתו להאיר.
