בטבע אין "ערכים", ולכן אין דבר כזה ערכים טבעיים

התרבות האנושית היא שמגדירה מה נחשב "טבעי", וזו הגדרה שמשתנה מתרבות לתרבות ומזמן לזמן. לכן כל ניסיון לומר שלה"טביות זה לא טבעי או שחרדיות זה לא נורמלי הוא לא רק מכוער, אלא בעיקר שגוי

בשיח האלים כלפי להט"בים מככב המושג "טבע". התנהגותם, כך נטען, מנוגדת לטבע. אולם 'טבע' הוא מושג לשוני שאינו משקף מציאות אנושית ריאלית כלשהי. זוהי צורת התייחסות אנושית שמשמעותה לשונית-תרבותית-חברתית, סוג של דמיון שמעבר למציאות.

לפיכך, אי אפשר לגזור נורמות או ערכים מהטבע. האנתרופולוג דיויד שניידר טען: ל'טבע' ול"עובדות החיים" […] אין קיום עצמאי המובחן מהאופן שבו הם מוגדרים על ידי התרבות".

נסו לדמיין את הטבע תוך השהיית התבניות הלשוניות-תרבויות ותעלו חרס. "פרח הוורד" לא קיים מעבר למיונים התרבותיים של צמחים, צבעים וכדומה. אפילו המיון המגדרי אינו "טבעי", שכן ההחלטה לסווג את בני האדם על בסיס איברי המין ולא לפי גובה או צבע העיניים, היא הכרעה תרבותית.

נורמות וערכים תרבותיים מתווכים את הצרכים הטבעיים

יש לנו צרכים המכונים טבעיים, כגון: אכילה, מין, וכיוצא בזה. אבל צרכים אלה מתווכים תמיד על-ידי נורמות וערכים תרבותיים. הם אינם מתממשים בלא תיווכה של התרבות. כך, "הלכות בית הכיסא" אינה המצאה יהודית-הלכתית. ההיסטוריה של הטיפול בצרכים היא ההיסטוריה של האדם כיצור תרבותי-חברתי. יחסו של האדם לצרכיו משקף את תודעתו, ערכיו ותרבותו של האדם המבחין בין המבוזה למה שאינו מבוזה. גם טעמים הם מותני תרבות: אכילת שרצים הנחשבים מעדן במקום אחד נחשבת למבחילה באתר אחר. שומר מצוות נגעל מחזיר, ואילו זולתו חש עונג באכילתו.

תרבותם של בני-אדם היא חלק בלתי נפרד מהם, ואינה תוספת על קיומם כיצורים אנושיים. בלעדיה אין הם אנושיים. התרבות מספקת את האוריינטציה בעולם, את ההעדפות הערכיות, הלבוש והתודעה והיא זו המארגנת את חיינו. קליפורד גירץ, האנתרופולוג הנודע, סיכם זאת באומרו: "בני-אדם שאינם מעוצבים על ידי המנהגים של מקומות מסוימים אינם בנמצא, מעולם לא היו בנמצא, וחשוב מכל, מטבע הדברים אף אינם יכולים להיות בנמצא".

תרבות מטבעה היא מקומית ופרטיקולרית. בני-אדם הם יצורים הנטועים במקום ובחברה מסוימת, אבל הם חורגים מקיומם הנתון באמצעות חירותם. כבני חורין אנו מנהלים זיקה תרבותית-חברתית עם זולתנו. עולמנו התרבותי מכונן על ידי המתח הפורה בין שני צירי חיים: הציר ההיסטורי-חברתי-תרבותי, המשקף את הכורח הראשוני שלתוכו אנו נולדים, וציר הזיקות הערכיות-תרבותיות שבהווה. מתח זה מאפשר לנו להרחיב בהדרגה את קהילת ה"אנחנו" ולחבור לקהילות אנושיות אחרות ומגוונות. פתיחות זו אל העולם מסייעת לנו להבין כי תרבות אחת מסוימת אינה כל העולם, ומאפשרת לנו להשתנות ולפתח יחס של כבוד אל הזולת ועולמו.

ההיסטוריה של היחס לתופעת הלהט"ביות מדגים זאת היטב. יחסים הומוסקסואליים היו אסורים במשך דורות. הומוסקסואלים נתפסו כמערערים על הסדר המוסרי-הטבעי, ולעיתים שילמו – ועדיין משלמים – בחייהם על זהותם.

צריך לומר בצורה ברורה: התא המשפחתי הוא תא תרבותי-חברתי. הוא אינו משקף טבע כלשהו. אין כורח רציונלי או מוסרי בהנחה שעל תא משפחתי להיות הטרוגני. יחסי זיקה אנושית, ובכללם בניית התא המשפחתי, משתייכים לקטגוריה של התרבות, ותרבות משתנה מטבעה. אנו לא לבושים, אוכלים ומתנהלים כמו בני המאה העשירית; יחסי ההורות בעת הזאת שונים לחלוטין מיחסי ההורות בעידן המקראי, בו להורים הייתה בעלות מוחלטת על ילדיהם. אנו חיים אחרת לחלוטין, כי תרבותנו השתנתה וכך גם תודעת האדם והאוריינטציה שלו בעולם.

תרבות אינה משתנה בנקל, היא תמיד מעוצבת על ידי המתח שבין העבר להווה. תרבויות שומרות על יסוד של קבע, וקיומן מובטח כל עוד בני התרבות נוהגים על פיו. בני אדם הם הסובייקטים של התרבות. הם נולדים לתרבות, אבל כבני חורין הם מניעים את התרבות, יוצרים אותה ומפרשים אותה מחדש והיא אינה כופה את עצמה עליהם. כדי להיעשות לאובייקט צייתני של התרבות צריך האדם לרצות לאבד את קיומו כבן חורין, וזה בלתי אפשרי. בכל רגע נתון הוא יכול לסרב.

לעיתים בני תרבות אחת מוצאים עצמם בקונפליקט עם תרבויות אחרות. רגעים של קונפליקט עלולים להוביל בני תרבות מסוימים לטענה שעולמם משקף את האמת וטוב והעולם של זולתם הוא שקרי, תופעה הבולטת במיוחד בעולם שבו דתיים שותפים לתרבות אחרת. אולם עמדה זו מופרכת.

שאלה בסיסית היא: מהי אמת המידה שעל פיה תיקבע ההיררכיה שבין הטוב והאמת לשקר ולרע? אמת-מידה פנימית של דת או תרבות אחת אינה יכולה לשלול את ערכה של תרבות אחרת. אי אפשר להפריך את עולמו של הזולת על בסיס ערכי – אין זו הפרכה כי אם הנחת המבוקש. אולם גם אין אמת מידה חיצונית מוסכמת לדרוג של תרבויות ודתות. תרבויות ודתות בלתי ניתנות להשוואה. דיאלוג בין-תרבותי הוא אפוא שיח להכרת עולמם של בני אדם ולא אמצעי לחשיפת האמת.

שלילת הזולת סוללת את הדרך לחריגה מהמוסר

למסקנה זו יש סייג אחד – המוסר. התרבויות והדתות כן עומדות למבחן מוסרי, שהוא מערכת הנורמות והערכים היסודיים המסדירה יחסי האנוש במצבי קונפליקט. יהיו דילמות מוסריות שלא נצליח לפתור אותן, אבל זאת לא בהכרח משום שיש מחלוקת על הערכים והנורמות עצמן, אלא משום שבכל טיעון מוסרי קיימים משתנים עובדתיים. מוסכם על בני-אדם שאסור לרצוח, אבל השאלה אם המתת חסד היא רצח מותנית בתפיסת החיים.

בדתות רבות מניחים שהאל הוא ריבון גופו של האדם ולכן אסור לפגוע בו, וזולתם שוללים הנחה זה. הוויכוח הוא על העובדות, ולא על העקרונות המוסריים. תובנה בסיסית זו הייתה ברורה גם לגרועים שבבני אדם, הנאצים. הם חייבו את איסור הרצח, אבל כדי להתיר רציחת יהודים הם יצרו "אמת" דמיונית שלפיה יהודים אינם בני אדם.

רוצחים הפוגעים בגוף ובנפש האדם פועלים באופן דומה: הם עושים דמוניזציה לזולת. כך פעלו כנגד יהודים, וכך פועלים בעת הזאת יהודים כלפי זולתם. הקביעות "להטב"ים הם בהמות", "חרדים הם טפילים", "ערבים הם רוצחים", "חילוניים חסרי ערכים", וכיוצא באלה, מבטאות שלילה של הערך הפנימי של כל אדם; שלילת הייחודיות החד-פעמית שכל אדם מבטא בעצם קיומו.

נורמות וערכים ראויים עלולים להישחת על ידי תרבות השוללת את ערכי היסוד של הקיום האנושי. גם תורת ישראל לא מגינה על בני אדם שעולמם התרבותי מושחת ונבזה. הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל ניסח את הדברים כאזהרה חמורה:

מסירת התורה בידי ערלי לב ואטומי המחשבה, מסירת ההוראה בידי אנשים נעדרי הדיעה העצמית והבינה הישרה, לא רק שאינה מועילה אלא שהיא גם מזיקה […] התורה המסורה בידי אנשים בעלי דעות נפסדות וטפלות לא רק שאינה מועילה אלא שהיא גם מזיקה.דרשות עוזיאל, מסכת אבות, עמ' 3 -4

לראות את הזולת גם ברגעים של מתח

ההגנה היחידה של האדם כנגד הרוע המתפרץ מתוכו היא תודעתו, שכלו הישר, תבונת לבו וההכרה כי בני-אדם חייבים להתייצב בשותפות מול הרע מכל – הרוע האנושי.

ברגעים של מתח בין תרבויות, במיוחד בחברה רב-תרבותית, האדם מספר לעצמו מיהו ומה יחסו לזולתו. ברגעים אלה הוא עלול להיעשות לרוצח גופו או נפשו של אחר. הוא עלול לאבד את היכולת לראות את הזולת, לחמול עליו ולהיות שותף בסבלו וכאביו, ולפיכך לראות רק את עצמו ואת עולמו.

פרימו לוי מתאר את רגע הכניסה למחנה הריכוז: "

לקחו את הבגדים, את הנעליים, ואף את שערותינו לא הותירו לנו. אם נדבר לא יקשיבו לדברינו, ואם יקשיבו לא יבינו.הזהו האדם, 26

בימינו לא משמידים כך בנקל בני אדם. עתה הורגים את נפשם לאט ובשקט; לא מתבוננים בפני הזולת כי הזולת אינו ראוי לראיה. אי הראיה היא פעולה המונעת מרצון להיראות: הלא-רואה רוצה להיראות כלא-רואה, כמבשר את שלילת האדם. הוא לא לוקח ממנו את בגדיו, שערותיו ונעליו, אלא בוחר לא להקשיב לו ולא לראות את פניו. לבני-אדם יש תמיד נימוקים לאי-הראייה. נימוקים אלה הופכים את האדם ל"לא איש", כביטויו של איבסן. בספרו "פרובוקציה" הצביע סטניסלב לב על "מכונת ההוכחות", שהרוע האנושי מפעיל, "שעל פיה המתינות והחסד הן תכונות שפלות" (פרובוקציה, עמ' 67).

אולם רגע הקונפליקט יכול להיות גם הרגע שבו יזרח אורו של האדם. הקונפליקט עשוי להצמיח בו את ההכרה שהזולת השונה הוא יש בעל מלאות עצמית, סובייקט ולא אובייקט, ולפיכך עליו לסגת מהרצון להשתלט עליו, ואדרבה – לפנות לו מקום ולאפשר לו להיות. זו דרישה קשה, שכן נסיגה זו מריבונות נתבעת במיוחד במצבי קונפליקט המשרטטים שדה דמיוני של קרב לחיים או למוות ביני לבין זולתי.

הנסוג מכיר ומכבד את השונות. הוא מאפשר לזולת להיות, ובפעולה זו מאפשר גם לעצמו להיות. שהרי כל אדם הוא אחר מזולתו, וכל חברה שונה מזולתה. הרצון להשתלט על הזולת, על היחיד השונה או החברה השונה משקף אי הבנה עמוקה שלפיה נאמנות לתרבותי מתממשת בשלילת עולמו של הזולת. נאמנות היא יחס פנימי ביני לבין תרבותי.

יש מי שיטען כי הדת היהודית אינה מאפשרת יחס מעין זה כלפי להט"בים. כאדם הלן באוהלה של תורה עשרות שנים וכיהודי המחויב להלכה אני קובע נחרצות כי תשובה זו שקרית; היא מבטאת שיכרון כוח ובערות. המסורת היהודית עיצבה מנגנוני בלימה כנגד האני המתפרץ להרע לזולתו. ההכרה כי אדם, גם הנקלה ביותר, נברא בצלמו של האלוהים, משמעה שכל פגיעה באדם היא פגיעה באלוהים.

התלמוד מספר על רבי אלעזר בן רבי שמעון ש"היתה דעתו גסה מפני שלמד תורה הרבה". בדרכו פגש אדם שאמר לו: "שלום עליך רבי!" אולם ר' אלעזר לא החזיר לו שלום והפטיר: "כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?" ענה לו אותו אדם: "לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית". רבי אלעזר, בניגוד לרבנים וכמה חברי כנסת, זחוחי דעת ואלימים, "ידע בעצמו שחטא". הוא ביקש את מחילת הנפגע אולם הלה סירב והשיב: "איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית".

לבסוף מחל הנפגע לבקשת אנשי עירו של רבי אלעזר ואמר: "בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן". הסיפור מסתיים בכך שרבי אלעזר בן רבי שמעון נכנס לבית המדרש ודורש: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז" (בבלי תענית, כ ע"א-ע"ב). מי שפוגע בזולת פוגע באלוהים בורא האדם שכביכול ברא כלי מכוער ומקולקל; אדם המבזה להט"בים אינו רך כקנה אלא קשה כארז.

יש דתיים החווים קונפליקט בין ההלכה לבין היחס הנאות לזולת. עליהם להתמודד עם קונפליקט זה בינם לבין עצמם. נאמנותם לתורה צריכה להשתקף ביחסם האישי אליה, לעולם לא במחיר הפיכת הזולת לדמון. מי שאינו מוכן לחיות בקונפליקט פנימי ומבקש פתרון במחיר פגיעה בזהותו של הזולת לא מבין את טיבה של מחויבות תרבותית ודתית. לבו נאטם והוא פוסק מלהיות יצור מוסרי – הוא רוצח נפש. בקטגוריות דתיות אדם זה הוא מחלל שם שמים ברבים.

  • המאמר פורסם לראשונה בעיתון "הארץ", 11.1.23

מכירים כבר את הפודקאסט שלנו, במדינת היהודים? 

השארת תגובה