תמכו בנו
החרדים בחרו: חיים יהודיים קודמים לחיי היהודים
החרדים רואים בשעת משבר זו גזירת שמד המאיימת על האומה, ולדידם זוהי מציאות שבה מוטב שהיהודי ימות - ושהיהדות תמשיך להתקיים

"וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת.וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת הַדָּם וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח,וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף"שמות יב, ז, כג

נגיף הקורונה ממדר בין עולמות, מסמן את הגבול בין אדם לזולתו, בין "משפחה", כקפסולה פרטית לבין מי שנמצא מחוצה לה. בדומה ליציאת מצרים, המגיפה משרטטת את הפתחים ומהווה מעין סימון דם על המשקוף. כל בידוד מזכיר לנו מחדש מי בפנים ומי בחוץ.

לנוכח ימי הסגר הארוכים, אובדן הפרנסה, הערעור הנפשי והבהלה הגואה, אנו מחפשים ביתר שאת אחר "בית" שיהווה מקור של הגנה ובטחון מול עולם חסר פשר. אולם מה מתרחש בבתים שבהם יש עשרה ילדים ויותר שמתגוררים בחדר וחצי? מה קורה בשכונות בהן המצוקה הכלכלית הולכת ומחריפה, ומספר החולים רק עולה?

דווקא בימים אלו נפער שסע הולך וגדל בין רבים בחברה הישראלית לבין העולם החרדי. לצד חרדות מהחולי, עולות תחושות קשות של שנאה, ניתוק וחוסר הבנה הדדי. הנחיות המנהיגות החרדית, וההסלמה במאבק בין שוטרים למתפרעים, מציפים אלימות קיצונית ומפוררים את הסולידריות השברירית ממילא שמחברת בין קבוצות וזרמים בתוך עמנו.

מבחינה מסוימת, קל לגנות את החרדים. בהקשר זה מהדהדים דבריו הקשים של מייסד זק"א, יהודה משי זהב, בן החברה החרדית, שאיבד את אמו ואחיו, ומיד לאחר מכן גם את אביו, בעקבות מחלת הקורונה. "מסתובבים פה אנשים שחשודים ששפכו דמים, גם אם קוראים להם 'רבנים'", אמר בראיון ב-ynet. "במודעות האבל הרבות בשכונות החרדיות, הייתי כותב 'ה' ייקום דמם'… מה קרה למנהיגים האלה, איך הם יכולים להגיד, 'ידינו לא שפכו את הדם הזה?'… אין בית שאין בו מת, אין בניין, אין שכונה. אתה מסתובב בשכונות החרדיות ורואה לוחות מודעות, והן מתחלפות כמו בסרט נע. כל כמה שעות מתאפס הלוח עם שמות חדשים של נפטרים".

במו ידיהם, אולי במכוון ואולי בשל עיוורון ועיקשות, מעמיקים מוריה ומנהיגיה של החברה החרדית את הקרע בינה לבין שאר החברה שבתוכה הם חיים

שני עניינים כואבים עולים מדבריו של משי זהב. הראשון הוא אובדן האמון במנהיגים, אשר במקום לתת דוגמא אישית ולקחת אחריות על שמירת החיים, מעלימים עין, ממשיכים לפתוח את בתי הספר, להתקהל בחתונות, בתפילות, בהלוויות וברחובות.

מעבר לכך, הוא עומד על פרדוקס מובנה ביחס לתפיסות של פיקוח נפש ושמירה על החיים בעולם החרדי. הוא זועק על כך שבשל רשלנות והפקרה של מנהיגיה מתכחשת החברה החרדית לערכי היסוד שלה עצמה: "כל מה שקורה פה בציבור שלנו, זה פשוט לא ייאמן. הוא הרי אמור להיות אמון יותר מכל אחד על 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. על כל בעיה רפואית אנחנו יודעים לרוץ למיטב הרופאים… אז מה קרה פה בסיפור הזה?".

כאן זה בית?

העובדה שהציבור החרדי הורגל לאורך שנים לציית לרבנים ול"דעת תורה" בכל תחום מקשה ליצור עכשיו חופש בחירה עבור יחידים המבקשים להגן על עצמם ולהישמר לנפשם. בתוך מבנה המגורים, הצפיפות בבתים ובשכונות, צורות ההתקהלות וניהול חיי היומיום, אי אפשר לשנות את הסדר הקיים. הקהל החרדי מובל אחר המורים והפוסקים – בעלי הסמכות, דוברי הקדושה ומייצגי התורה.

הקורבנות ממשיכים ליפול בהמוניהם בתוך דיסוננס קוגנטיבי מבלבל: מצד אחד, מלחמת חורמה ופשקווילים נגד האזהרות הרפואיות ונגד דימוי המגיפה (תוך התעקשות לכנות את המצב "שפעת קורונה" בלבד), ומצד שני, תפילות על כל חולה וחולה ובקשות לעילוי נשמת הנפטרים המתרבים מבית לבית.

היסטוריה היהודית מלמדת שיצר ההקרבה העצמית של האדם – נגדו זעקו הנביאים – לא פס מהעולם, בין אם מדובר בהקרבה עצמית או בצורך להקריב בנים ובנות למולך

אולם מעבר לכל אלה מתרחש דבר נוסף וחמור: שנאת אחים המופנית כלפי כל המגזר החרדי. גם כאן מוטלת האשמה על כתפיהם של ראשי הציבור: במו ידיהם, אולי במכוון ואולי בשל עיוורון ועיקשות, מעמיקים מוריה ומנהיגיה של החברה החרדית את הקרע בינה לבין שאר החברה שבתוכה הם חיים. דווקא בשעת משבר הם יוצרים גטו מתבודד, מגדירים מחדש "הם" מול "אנחנו".

כמו בסוגיית הגיוס והשותפות בעול המיסים והצבא, אף כאן אנו ניצבים בפני שאלה בוערת של חיים ומוות, והנה נעמדים החרדים, גאים, אדישים, ובה בעת מרימים ידיים ומתגודדים. הסתגרותם נתפסת כמעין אקט של אוטיזם חברתי, המגביר את השנאה וחוסר ההבנה כלפי המוטיבציות שלהם. ירושלים ממחישה זאת היטב: בעוד שבשכונות כמו נחלאות ורחביה נסגר כל בית על שעריו הפרטיים, ברחוב הסמוך, בשערי חסד או בבתי ברוידא ובתי ראנד אין כלל תפיסה של בית פרטי, אלא גדרות מתגבהות סביב השכונה המתבדלת כולה.

יש שיאמרו שלא מדובר בבחירה מכוונת להמשיך את שרשרת ההדבקה אלא בתוצאה של נסיבות חומריות, תנאים פיזיים שלא מאפשרים בידוד וסגר, עוני וחוסר ארגון חברתי. אך נראה כי יש כאן משהו עמוק יותר. המנהיגות הקוראת להתעלם מהאזהרות עושה זאת מתוך עולם הרוח ולא עולם החומר – בתוך הכאוס הנוכחי, הגינוי והצער על התחלואה הקשה, אנו מחמיצים את הרגע שבו החברה החרדית מציעה לנו מושג אחר של "בית". נראה כי חברה זו מורדת בתפיסה של הקפסולות הפרטיות (והבורגניות) לטובת עמדה שבטית, דתית וקולקטיבית.

למות על קידוש השם

ביטויים כמו "אל תתמקדו במחלה אלא בנצח ובגאולה", קריאה להאמין באל ולא ברפואה המודרנית, התעלמות גוברת מהסכנה – כל אלו רומזים לנו שאולי מתרחש כאן דבר מה שדורש בחינה. אולי מנסים המנהיגים להשמיע במכוון קול מיתי השב מן העבר המקראי – קול שמבטא נכונות להקריב חיים, ואפילו לבצע אקט של מסירות נפש ו"קידוש השם" למען סדר חברתי אחר. זו תפיסה שנראית לנו חולנית, מכחישת הווה, אבל בדרכה היא אוטופית, ואינה שונה מעמדות של יהודים רבים לאורך הדורות.

שוב ושוב לאורך ההיסטוריה סירבו יהודים להביט במציאות נכוחה והעדיפו לשמור על ערכים היקרים יותר מהחיים, לדרוש גאולה בתוך עולם של שבר, ולעשות מעשים זרים ומשונים ברגעים הקשים ביותר. ההיסטוריה היהודית מלמדת שיצר ההקרבה העצמית של האדם – נגדו זעקו הנביאים – לא פס מהעולם, בין אם מדובר בהקרבה עצמית או בצורך להקריב בנים ובנות למולך זה או אחר.

יש שטענו שבני אהרון, נדב ואביהוא, הקריבו עצמם בקרבתם לפני האל; המדרשים מספרים על הכהנים המתאבדים בחורבן בית המקדש, כשהם מכריזים שאם המקום הקדוש נשרף אין להם אלא למסור את נפשם עמו; במקרים רבים התבטא אתוס זה במוות וייסורים מבחירה אל מול גזירות שמד, כבסיפורי ר' עקיבא, חנינה בן תרדיון ועשרת הרוגי מלכות, תוך הדהוד לסיפורי מרטירים נוצריים; מאוחר יותר, בגזרות תתנ"ו, אמהות מתוארות שוחטות את ילדיהן הקטנים ובלבד שלא יפלו לידי הצורר.

הסירוב של החברה החרדית לנעילת הדלתות הפרטיות וסגירת הפנים בתוך מסיכות, היא תגובה קולקטיבית המונעת מהרצון לבטא נאמנות אינסופית לאלוהים

ייתכן שההשוואה בין מקרי קידוש ה' עתיקים וארכיטיפיים לבין ימינו מוגזמת, אך דומני שהלך רוח אנטי ממסדי חריף חובר כאן לערך המקודש של הקהילה, של הסתגרות ושל הפניית עורף לעולם החיצוני, תוך פיתוח דגם חדש של הקרבה עצמית.

אלא שדווקא עכשיו, לנוכח תופעה קיצונית זו, אנו נתבעים להכיר באחרות ולמצוא דרך להכיל את השונות שמאתגרת את התפיסות היסודיות שלנו בסוגיות של טוב ורע, אמת ושקר, ובעיקר סביב השאלה אילו חיים ראוי לחיותם.

כפי שקבעו מקובלי ימי הביניים, כל ישראל לא רק "ערבים זה בזה", אלא גם "איברים זה בזה". ישנה זיקה פיזית, אורגנית, בין האיברים השונים, כחלקים של גוף אחד. על כן אנו נדרשים לנסות להבין את אחינו 'המורדים', להפנים מהם הערכים שיקרים להם יותר מהבריאות ומחיי אדם, לנסות למצוא שפה שתדובב את מה שנראה בעינינו כטירוף מוחלט.

תורת חיים, תורת מוות

על מה אם כן מוסרים החרדים את נפשם? כאן לדעתי יש לשוב אל המתח שבו פתחנו: השאיפה להגן על רעיון הקהילה והתורה, אל מול תפיסת הבית הפרטי והמשפחה הסגורה בדל"ת אמותיה. הקורונה כופה על החברה כולה לסגת מהקולקטיב כדי לשמור על האינדיבידואל. אולם בדיוק בכך נלחם העולם החרדי עד חורמה, מתוך חרדה איומה. נראה כי הם מעדיפים לשלם את המחיר של אובדן חיי הפרט, ובלבד שהאתוס הקהילתי של העם היהודי לא ייכחד.

במילים אחרות, החרדים רואים בשעת משבר זו גזירת שמד המאיימת על האומה, ולדידם מוטב שהיהודי ימות – ושהיהדות תמשיך להתקיים. גם בשעה שה"אויב" הישראלי-חילוני אינו מנסה להשמידם, אלא להצילם יחד עם הציבור כולו, בשל חווית הנרדפות ההיסטורית ובשל הנרטיב לפיו הממסד מבקש להמיר את דתם – מתעורר זיכרון קולקטיבי פוסט טראומתי. במקום הצלה הם שומעים הכחדה, מה שמפעיל את זיכרון-השריר הקדום: בעת צרה גדולה על היחיד קודם כל לוותר על חייו למען הנשגב ממנו ורק לאחר מכן לחשוב על טובתו האישית.

רק מיתוס עמוק מאד ולא מודע יכול להסיט אדם וחברה מצו של שמירה על החיים ולאפשר לו לכרות את שורשי האילן שעליו הוא יושב

הסירוב של החברה החרדית לנעילת הדלתות הפרטיות וסגירת הפנים בתוך מסיכות, היא תגובה קולקטיבית המונעת מהרצון לבטא את נאמנותם האינסופית לאלוהים. ההסתמכות על הרפואה מסמנת עבורם את האלים האחרים, הזרים; ההפרדה והבידוד את עקירת האמונה והתורה. ההתעקשות לחשוף את הפנים אף במחיר החיים עצמם היא בעיניהם המוצא היחיד לשם שמירה על חיי-החיים, החשובים יותר מן החיים.

אפשרות פענוח נוספת היא שמסירות הנפש מבטאת שקיעה בטירוף מיתי כדרך להתכחש לחרדת המוות. באופן פרדוקסלי, אל מול המשבר המחריף, דווקא החברה החרדית מציעה מענה "מעשי" לפחד – הקרבה עצמית, הגשת קרבן אדם בפני החברה הישראלית כולה.

זו מעין הצהרה: אתם תמשיכו לאחוז במציאות, להילחם בנגיף בדרכיכם הרציונליות, אולם אנו נלך בדרך התורה, נבחר בנתיב המיתי, העתיק, שבו האלים זקוקים לשוחד ולאובייקט כפרה. אנחנו נמות בהמוננו, ללא חת, ונהיה קורבנכם. אלא שבאופן פרדוקסלי, לא רק החרדים אלא כולנו מועלים על מזבח בחירה מיתית זו, ומשלמים את מחיר קרבן האדם הקולקטיבי.

קרבן ההורים

בין הסירוב להיסגר בבתים ולסמן את המשקוף לבין האמונה בצורך בקידוש השם מתרחש דבר נורא: הקהילה החרדית מקריבה בכל יום ויום את הוריה. הדיבר "כבד את אביך" הומר לצו חדש, "סכן את אביך ואת אמך" שלא לומר "הרוג את הוריך".

מהן המוטיבציות הסמויות העומדת בנפשם של אנשים שמקריבים את חיי סביהם והוריהם? האם רק המאבק על לימוד התורה? או שיש כאן הד למאבק אדיפלי סמוי בין בנים לאבותיהם? האם זהו ניסיון להחריב עולם ישן בכדי לזרז את הגאולה, לא רק בהקרבת ההורים הממשיים והביולוגיים, אלא גם בהפניית העורף לצו היהודי "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" אותו מייצג דור האבות הקדמון?

אולי יש לשאול: היכן מצאנו בהיסטוריה היהודית דוגמאות נוספות בהן הזקנים נשלחו למוות והצילו את הצעירים? זו מחשבה בלתי נמנעת על הדים אפלים מימי השואה, על פסיקות איומות שאיש מאתנו לא היה רוצה להכריע כגון "דמו של מי אדום יותר", או "שניים שהיו הולכים במדבר" כאשר רק אחד מהם יכול להינצל בשתיית המים.

רק מיתוס עמוק מאד ולא מודע יכול להסיט אדם וחברה מצו של שמירה על החיים ולאפשר לו לכרות את שורשי האילן שעליו הוא יושב, אשר מושתת על הוריו, רבניו, זקניו ועברו. הדור שניצל בשואה נשלח למות כעת. וכך עולה לפני דמות של מיתוס חדש ונורא של קידוש ה'.

  • עוד על החברה החרדית אל מול החברה הישראלית – בכנס הרטמן

השארת תגובה