אין קושי להבין את התסכול: החתונות ההמוניות, לוויות הענק, התמונות כל ערב בחדשות, שיטור היתר בכיכר דיזינגוף או בטייבה מול האימפוטנציה הגמורה של המשטרה בבני ברק ובבית״ר עלית. הקורונה חשפה כמו ברנטגן את כל חולשותיה (הרבות) של החברה החרדית. אך היא הציפה דבר נוסף: את עומק אי ההבנה, את הנתק ואף את השנאה כלפי החרדים.
אני סבור שמאחורי הביקורת והזעם המובן כלפי החרדים בשל הזלזול המופגן בחיי אדם, מסתתר גם יחס סטריאוטיפי, ולעתים אף אנטישמי ממש. איני נוקט לשון חריפה זו בקלות. מאז תחילת המודרניות סומן היהודי כזר ומוזר לעולם המערבי ה"נורמלי", המתקדם, היצרני. היהודי נתפס כשריד של עולם שהמערב כביכול כבר התגבר עליו.
בספרו המעולה של צ'אד אלן גולדברג, Modernity and the Jews in Western Social Thought, הוא טוען כי היהודים שבים ומופיעים במחשבה המערבית לא בזכות תכונה היסטורית מסוימת שלהם – מעורבותם המוגברת בכלכלה או נוכחותם בערים – אלא בשל היותם ה"אחרים" של אירופה הנוצרית, אשר שמשו כראי שבעזרתו בחנו האירופאים את עצמם. על כן היהודים יכולים היו להופיע כדבר והיפוכו – כמסתגרים מצד אחד וכסמל לקוסמופוליטיות ולמוביליזציה מצד אחר – הכול לפי צורכי המראה של המערב.
אני מבקש לטעון כי גם ביחסם של הישראלים לחרדי יש היבטים כאלה. החרדי הגלותי, עם הזקן והקפוטה, שאותו באה הישראליות החדשה להחליף, מתעקש לחזור ולהזכיר לנו מאיפה באנו.
ראו למשל את התמונה הזו שמסתובבת ברשתות החברתיות וזוכה לאלפי לייקים ומאות רבות של שיתופים: ״עוגת פרג או חרדים בירושלים?״ – זו לא ביקורת וגם לא זעם, אלא דה-הומניזציה מהסוג הנחות ביותר. אנשים מודעים, ליברלים, נאורים, משתפים את התמונה, כאילו בהקשר החרדי נעלמה לה כל יכולת של רפלקסיה. כל הבנה לגבי מה הוא מיעוט, מה זה אחר, ומה זו מחיקת האחר – נעלמים. האשמה החרדית מסירה את מחסומי הציוויליזציה. סוף סוף אפשר לשנוא בלי ייסורי מצפון.
https://www.facebook.com/liron.nisim/posts/10159087439051382
תמונה אחרת היא שלט מההפגנה ברחוב בלפור, ליד בית ראש הממשלה עליו כתוב: ״שוטר הכל בסדר, זה לא הפגנה זה טיש״. זה שלט שנון, אבל הוא חמור בעיניי. אם ההפגנות רוצות לחרוג מה"מרכז" המדומיין והמתעתע, אסור להן לבנות את זהות ה"אנחנו" כניגוד לזה החרדי. הרי לא עוסקים כאן בביקורת פרגמטית, אלא בהעמדת ציבור מול ציבור.
בלפור,,עכשיו pic.twitter.com/daGvH4VFRi
— אריאנה מלמד (@ariana_melamed) January 30, 2021
והנה תמונה שלישית: מודעת בחירות של מפלגת מרצ המציגה את האדמו"ר מויזניץ׳ ומעליו הכיתוב ״מסוכן לבריאות הציבור״.
לא מדובר בדף עמדה או התראה, אלא כפרסומת למפלגה. כלומר, אין כאן אזהרה ממשית למשרד הבריאות או למשטרה, אלא פנייה לקהל האוהדים (הפוטנציאליים) מתוך מחשבה שה"אנטי" הוא שייאחד אותו: אנחנו זה לא הם; אנחנו מולם. זוהי פוליטיקה של שנאה, והיא מונחית במידה רבה על ידי החדשות. אסור לנו להיות בובות על חוט של התקשורת שצריכה תמיד אחרים – בין אם אלה ערבים, שמאלנים, או חרדים – לייצר מולם את ה"אנחנו", את מדורת השבט (הטכניקה התקשורתית הזו נידונה כבר לפני עשרים שנה בספרו של נעם יורן, ערוץ 2: הממלכתיות החדשה). אסור לנו ליפול בזה.
תאמרו: אז פשוט שיעשו כמונו ויסתגרו בבית. אך טענה כזו מתעלמת לא רק מהתנאים הפיזיים הידועים (העוני, ריבוי הילדים, היעדר התשתיות), אלא בעיקר מן ההקשר התרבותי. היהדות החרדית היא תרבות שכנגד, מיעוט נגד כיוון הרוח. קשה לנו לראות את זה בגלל הכוח הפוליטי שלה, אך הוא אינו אלא אשליה, שעשויה להיעלם ברגע (כפי שראינו למשל בשנת 2013, בימי "ברית האחים" בנט ולפיד שהותירה את החרדים מחוץ לקואליציה).
אין לחרדים קיום בלא הקהילה. הם לא יכולים להתנהל באופן מופרט כדרך החילונים. לליטאים אין קיום קהילתי בלי תלמודי התורה כשם שלחסידים אין קיום בלא החצר. למעשה, מצבם של החסידים אף חמור יותר, כי בעוד האתוס הליטאי של לימוד התורה בנוי על הפנמה מסוימת של הקהילה דרך התיווך הטקסטואלי, הרי לחצר החסידית אין קיום בלא המפגש הממשי. החרדים (וההכללה כאן היא כורח בל יגונה בהקשר שלנו) משמרים עצמם על ידי הסתגרות. אלא שהסתגרות כזו אינה אפשרית כמובן בהקשר של מגפה, והדבר מביא להתנגשות מניה וביה. אך להציג התנגשות זו כעניין של עבריינות בלבד זו העלמה של כל ההקשר הרחב. איני מדבר על הצדקות, אני מדבר על הבנה של ההקשר החברתי-תרבותי. גם עבריינות דורשת הבנה, שאם לא כן ניוותר עם זעם קדוש ותו לא.
צריך להבין מה עומד על הפרק. דלדול או אף הכחדת התרבות החרדית במדינה אינה אפשרות מופרכת במדינת ישראל. גם כאן הדמוגרפיה היא מראית עין שאינה מספרת את הסיפור התרבותי. בעולם העכשווי לטפח קהילות כאלה משמעו לפעול נגד ההיגיון המודרני, ללכת נגד הזמן, נגד המובן מאליו. זה דורש אנרגיה מתמדת. למדינה יש כוח אדיר לפגוע בקהילות "חריגות" כאלה, להשפיע על ידי מקלות וגזרים על הילודה, על החינוך, על מבנה הקהילה. האפשרות שהיהדות החרדית "תתיישר סוף סוף" (ייצאו לעבוד, ילמדו לימודי ליבה, יולידו פחות, ילכו לצבא, יהיו "כמונו") מפחידה אותי. במונחים ליברליים, לאנשים יש זכות לקהילה ולחיי קהילה.
אבל מעבר לכך, אודה ולא אבוש, הרעיון שהאתוס הציוני יצליח "לשטח" תרבויות אחרות ולנרמל אותן מדיר שינה מעיניי. האם מי שמבכים את דלדולם של חנויות הספרים ובתי הקפה והחלפתם ברשתות זהות, לא ייאבקו לשימור של גיוון תרבותי ועושר של צורות קיום במדינה? "שטיסל" היא התוכנית שכולם עתה אוהבים לאהוב, אבל היא עלולה להפוך למצבה של עולם הולך ונעלם.
אני מבין היטב הן את דחיפותה של הבעיה והן את הזעם. אין לי מפתח אחד ליחס הולם לבעיה, אבל אנסה להציג בקיצור ארבעה תנאי יסוד שיאפשרו דיון אלטרנטיבי:
א. מזעם לפרוגרמה: ללא ספק מוטלת אשמה על הצד החרדי (שוב, בהכללה). אך שאלת האשמה אינה פותרת אותנו מהדיון מה עלינו לעשות כחברה. הפריזמה החוקית אינה יכולה להמיר ניסיון להבנה תרבותית. זעם אינו תכנית פעולה.
ב. פוליטיאה מול קהילה: כל דיון בהתנהגות החרדים חייב להבחין בין דיבור על המדינה (הכוח של הפוליטיקאים החרדים מתוקף היותם לשון מאזניים, הסבסוד המדינתי, וכו') לדיבור על החרדיות כתרבות וכצורת חיים.
ג. קשוט עצמך: שיחה חדשה דורשת בחינה עצמית. כל דיבור על החרדים כקבוצה שעברה אינדוקטרינציה, כ"תינוקות שנשבו", חייב להיות מוכן להפנות את המראה אלינו עצמנו. למשל, עד כמה בחברה שלנו יש לנוער "בחירה" אם ללכת לצבא? האם מערכת החינוך הכללית לוקה בפחות אינדוקטרינציה או שהאינדוקטרינציה "שלנו" פשוט שקופה לנו, טבעית, מובנת מאליה?
ד. גבולות הכפיה: ההתקהלויות החרדיות אינן תופעה שאפשר לפתור באמצעות שיטור. טקסי ה"השפלה" היומיים למפקדי המשטרה במהדורות החדשות טובים אולי כטקסי הזדככות קולקטיביים, אך ודאי שהם אינם מביאים תוצאות. מעצרים המוניים לא יפתרו את בעיות עומק. הפנטזיה שאפשר להכריע את החרדים היא מסוכנת. הם לא אויבים. הם לא הולכים לשום מקום. דרושה לנו עתה שיחה, לא תמונת נצחון.
