קריאה בפרשה שלפנינו מעלה שאלות מורכבות הנוגעות במתח שבין העולם הערכי המצטייר בפסוקים לבין השקפת עולמם של רבים מאיתנו כיום, בהקשר למעורבותן של נשים בחברה האזרחית. דווקא בצומת רגיש זה, אני רוצה להציע מספר הנחות יסוד ומתודות לגישה אל טקסטים מסורתיים העוסקים בפירוש התורה.

הנחת יסוד אחת היא שיש בהם חכמה, חכמת חיים, חכמה שנובעת מכך שדורות רבים של אנשים, צלם אלוהים, עסקו בהם, נגעו בהם, עצבו אותם ועוצבו על ידם. הנחת יסוד זו מובילה לכך שדבר ראשון שיש לעשות ביחס למקורות הוא להקשיב להם, להבין אותם, לשמוע את מה שיש להם לומר. או אז יש מקום לתהות על שנשמע, להבין את השלכות הנאמר, לעמוד על אופן האמירה ועל ההשלכה מאופן דיבור זה, או אז יש מקום לביקורת, לשאלה.

הפסוקים הפותחים את פרשת במדבר מתארים סצינה מוכרת:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר א, א').

היא מתרחשת במדבר סיני, משה נמצא באוהל מועד, והאלוהים פונה אליו. אבל לא רק מקום המפגש מצוין, אלא גם תאריכו:

"בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר" (שם).

התאריך עצמו, א' סיוון, איננו תאריך מיוחד. מה שמיוחד הוא דווקא חוסר הייחוד, זוהי תחילת השגרה המדברית. אנו בשנה השנייה ליציאה ממצרים, אחרי חג הפסח, כלומר אחרי הפסח המדברי הראשון, שהרי בפסח הראשון יצאו ממצרים. אירועי יציאת מצרים הסתיימו, קבלת התורה כמו גם בניית המשכן נמצאות מאחורי בני ישראל והם מצויים בראשיתה של השגרה המדברית בדרכם לכנען.

למאמר המלא לחצו כאן