ימי קורונה הם ימי מרחק. אנו רחוקים ממי שאנו רוצים להיות בקרבתו – בן, בת, אהוב ואהובה. איננו נפגשים זה עם זה. במקומנו מופיעים הייצוגים שלנו, בהם אנו יכולים להביט מרחוק. כל אחד נפרד מעצמו ומשגר אל הזולת את היעדרותו, כפי שהיא משתקפת מבעד לתמונה; את קולו, המבטא את נסתרות הדובר. אנו פוגשים זה את זה כרוחות רפאים.

גם בשגרה אנו מנהלים חלקים מסוימים מחיינו בדרך זאת. כניסת המדיה הדיגיטלית, התקשורת האלקטרונית בשלל אופניה המשוכללים, אפשרה לנו להמציא עצמי חדש, ההולך ומתרחק ממה שאנו. עצמי חדש זה פוגש בעצמי החדש של הזולת, והם מייצרים מרחב דמיוני של קירבה, ממנו מסולקים בני אדם ממשיים. זהו חלק מהמחיר שאנו משלמים על שכלולה של התקשורת. ככל שהיא משתכללת, כך אנו מתרחקים. ככל שאנו מבטאים את עצמנו במרחבים האלקטרוניים החדישים כך אנו מעתיקים את חיינו אל מרחב חיים מדומיין, שלו שפה משלו, כללי תחביר משלו. אנו בוראים את העצמי האחר שלנו, ששאלת זיקתו לאני הממשי שלנו תלויה ועומדת.

מאז ומתמיד חבשו בני-אדם מסכות. חלק מהן אנו עוטים במועדים מיוחדים: קרנבלים, חג הפורים או חגים דומים אצל עמים אחרים. המסכה המוחצנת הזאת מסומנת כלא-אני, או כעוד לא אני; אדם המתחפש למלך הוא לא מלך, או עוד לא מלך, וכן על זו הדרך. מסכות אחרות אינן מופיעות בחיינו כרכיבים מלאכותיים. לכולנו יש יותר מפרסונה או מסכה אחת. אנו תמיד מממשים בחיינו רק אפשרויות מסוימות ולא אחרות. כל אחד ואחת מאיתנו הוא ממלכה של אפשרויות שגבולותיה הם גבולות החירות והדמיון. חיינו מתוחים בין עובדות ממשיות לבין חלומותינו ודמיונותינו. הללו הם חלק מאיתנו אבל אינם מחליפים אותנו.

בממלכת החיים הריאלית אנו חיים עם זולתנו. האדם נעשה למה שהוא עם זולתו. האדם אינו אי בודד סגור וחתום, הוא מתהווה בדיאלוג עם זולתו, ביחסי הקירבה האינטימיים, בקרבה הנפשית ובמגע הגופני הקרוב. אנו רואים את זולתנו, שומעים את קולו, חיים את צערו ושמחתו כפי שהם משתקפים במרחב החיים המשותף. אנו יכולים ליצור ממלכה מדומיינת של רוחות רפאים המייצגת אותנו, אבל תמיד נחזור ליבשת המובטחת – חיינו המשותפים עם בני-אדם אחרים. אנו חורגים לדמיון, לייצוג של היעדרות האני, מתוך בטחון כי נחזור לדיאלוג ולאינטימיות. מי שלא חווה זאת ועולם הדמיון כבש את ליבו והמיר את חייו הממשיים, נקלע למצב פתולוגי.

האני אינו יוצר את עצמו לבדו, הוא מוצא עצמו עם בני אדם בהווה ובעבר. כדרך שהאני ללא העולם הוא אבסטרקציה, כך גם האני ללא האחר. יאספרס כותב כי "במקרה הקיצוני של הניתוק (ביני לבין זולתי) אני פוסק מלהיות אני עצמי, ומתנדף לכדי נקודה ריקה".^{1Karl Jaspers, Philosophy, Vol. 2, p .56} הזולת הוא השותף לתהליכי מימוש העצמי המתחוללים בתקשורת הבין אישית. האדם אינו יש מוגמר ותהליכי עיצבו מותנים בפעילות התקשורתית הממשית שלו עם האחר. ללא האחר האני נקלע לריקות. האחר אינו מותנה באני והאני אינו מותנה בו; שניהם שותפים לתקשורת: "איני יכול להיות אני עצמי אלא אם האחר רוצה להיות הוא עצמו […] איני מגיע לקומוניקציה על ידי פעולתי לבדה. פעולת האחר חייבת לפגוש את פעולתי".^{2Karl Jaspers, Philosophy, Vol. 2, p .52}  הפגישה חייבת להיות תנועה של שני ישים חופשיים הפונים זה כלפי זה במלאותם.

בימי קורונה אנו חווים חוויה חדשה. הריחוק משתלט כליל על עצמנו; יכולתנו לחוות קרבת חיים הולכת ונחסמת. גם בין כתלי ביתנו אנו חווים אי נחת של סגירות מבודדת. האם עומדים אנו בפני פגיעה קשה ברקמת החיים האנושית ההכרחית או שמא ימי קורונה הם הזדמנות להרהר על הדיאלקטיקה של ריחוק וקרבה ולהשיג תובנה עמוקה על תפקיד המרחק בעיצובם של יחסי אנוש?

מרחק הוא אפיון מרכזי בחיינו. שלושה סוגי מרחק מנתבים את אורחות חיינו: מרחק בזמן, מרחק במקום ומרחק נפשי. על מרחק בזמן אי אפשר להתגבר, שכן איננו יכולים לשוב אל העבר. אנו יכולים לזכור את העבר, להעניק לו משמעות מרכזית בחיינו. אבל העבר שיוכנס לחיינו לא יהיה העבר שהיה, אלא העבר שעוצב וכונן על ידי ההווה עצמו. אופק חיינו הוא מהעבר אל העתיד, ואילו העבר שהיה הוא מרחב של ריחוק שלא ניתן לגשר עליו.

לעומת זאת, המרחק במקום הינו לכאורה בר גישור. אנו יכולים לנוע אל המקום המרוחק, שהוא מחוז החפץ שלנו. עם זאת, יש מקומות שהשיבה אליהם ממרחק היא ייחודית. יהודים התגעגעו ל"מקום", לארץ ישראל. אבל לא תמיד ההגעה אל המקום הייתה צמצום המרחק: יש שהגיעו לארץ והמשיכו להתגעגע אליה. הנס, אבי המספר בנובלה של עמוס עוז, הר העצה הרעה כותב ביומנו: "אני גר בירושלים שלוש שנים וממשיך להתגעגע אליה כאילו הייתי עדיין סטודנט בלייפציג". ^{3 עמוס עוז הר העצה הרעה, עמ' 12.} עמוס עוז הר העצה הרעה, עמ' 12  המקום שאליו אנו רוצים להגיע נושא ציפיות מוקדמות, לעיתים זיכרונות משהות מוקדמת, אכזבות, הבזקי חוויות וכדומה. משאנו שבים אליו, אנו חווים אותו אחרת לגמרי, ומבקשים לחזור אל המקום שהיינו בו. יש מקומות שאליהן אנו שבים ויש מקומות אליהם אנו הולכים. אנו מביאים את מכלול קיומנו אל המקומות שאליהם אנו הולכים. ההגעה אל המקום נושאת את חותם האני המגיע אל המקומות. התנועה היסודית של צמצמום המרחק ביחס לזמן או למקום היא פעולת האני עצמו ונושאת את חותם עצמיותו.

מרחק נפשי יכול להיות קשור למרחק בזמן או במקום, אבל הוא אינו מותנה בהם. אנו יכולים לחוש מרחק נפשי גם ביחס לקרוב אלינו בזמן ובמקום. מרחק נפשי גם לא מותנה רק בנו. אני יכול להשתוקק לזיקה ולקירבה אינטימית לזולתי אבל איני יכול לממשה שכן היא מותנית בפעולת הזולת היוצא אלי. מרחב זיקה ואינטימיות נוצרים בשיתוף, בלעדיה לא מתחולל מאומה ואנו נותרים רק בתשוקה אליהם.

כאמור, ימי קורונה הם עידן שבו בני אדם משתוקקים לאינטימיות, לקרבה ולדיאלוג. אלו הם ימי בדידות, געגועים וצער, המאיימים על האינטימיות ועל הזיקה. תיאור זה של החוויות מיוסד על שתי הנחות יסוד: האחת, יחסי אינטימיות וקירבה מבוססים על קרבת מקום. איני יכול לכונן אינטימיות מכל סוג שהיא ממרחקים. פני הזולת, מבע פניו, יציבת גופו ופנייתו אלי, הן חלק מהותי מיצירת מרחב אינטימי. אינטימיות לא יכולה להיות מתווכת במדיום אלקטרוני, שכן הוא תמיד מבוסס על דימוי, על תמונה ולא על נוכחות. החוויה השנייה רלוונטית תמיד, אך בימי קורונה היא בעלת משמעות מיוחדת: גם אם נהיה קרובים במקום, אנו עלולים להיות רחוקים נפשית כי איננו חווים את המחלה באופן דומה. אנו מושלכים לעיתים לאימה ובדידות. כל אני ודאגותיו.

לכאורה, אינטימיות וזיקה דיאלוגית נתפסות כסוג של התרחשות ייחודית. הן מתחוללות רק כאשר השותפים, לזיקה או לאינטימיות, מייצרים מרחב חיים ייחודי המנתק אותם מהקשרי חייהם השגרתיים. הם חווים זיקת אני-אתה שבמסגרתה הזיקה עצמה היא ראשונית ובלתי מותנית, בלשונו של בובר: "בראשית היא הזיקה בחינת קטגוריה של "המהות". ^{4בובר, בסוד שיח, עמ' 22.} יחס הזיקה לא ניתן להעמדה על הקשרים פסיכולוגיים, חברתיים, פוליטיים וכיוצא בזה. הוא הנתון הראשוני של מציאות אנושית ייחודית. לראשוניות הזיקה יש השלכה על המיצוב של האני והאתה: "אב הדיבר הראשון אמנם מתחלק לאני ואתה, אבל לא בא לעולם מצימודם הוא לפני מתן האני"; ^{5שם, שם.} "אב הדיבר אני-אתה עולה מתוך הצמידות הטבעית". ^{6שם, עמ' 20.}  כיוון שהזיקה היא התרחשות, בובר מדגיש את המומנטריות, היא "הפרפר הנצחי", "הרף עין", המתרחש רק כתוצאה "מסיבוב העולם על צירו"; ^{7שם, 14, 25, 75.} "האתה פוגש אותי בחסד ולא ביגיעת מציאה". ^{8שם, עמ' 9.}

תיאור זה של הזיקה הבין-אישית ושל האינטימיות לקוי. הוא משקף תפיסת עולם מיסטית-רומנטית, ולא תיאור הולם של הפגישה הממשית בין בני אדם. ראשית הזיקה היא בריחוק – במקום, בזמן ובנפש. גם אם החוויות נושאות חותם של חסד, האינדיבידואליות קודמת להתרחשות ונוכחת בה. בני אדם מביאים למפגש את מלאות עולמם. הם אינם נפרדים מעצמם ומותכים זה בזה. הם נותרים במוסתרותם ממנה הם מגיחים ונוכחים. נוכחותם מכילה תמיד היעדרות עמוקה, אותה אנו מסמנים במונח: "הוא".

אריך נוימן, שניתח את האהבה כסוג של מרחב זיקה אינטימי, כותב: "המימוש הארצי-אנושי הוא בהכרח ייחודי, אינדיבידואלי, ומיוסד באינדיווידואציה".^{9אריך נוימן, על התפתחות הנפשית של היסוד הנשי, עמ' 65.}   השותפים לא מאבדים את ייחודם האישי. מפגש ואינטימיות הוא "מאבק של אוהבים", במונחים של הגל ויאספרס. אחרותם ההדדית של בני-אדם מניעה את התשוקה לזיקה ולאינטימיות ואינה נעלמת. בפגישה "האוהב מגשים את הווייתו העצמית-ייחודית באמצעות אהבתו הייחודית, הכוללת בהכרח גם כאב ופירוד" (נוימן, שם, עמ' 64). הארוס, התשוקה לאחדות, מניע את מכלול תהליכי המפגשים הבין-אנושיים: ארוס הוא תנועה דיאלקטית מורכבת: תשוקה למימוש, אחדות, ופרידה מאחדות. הפרידה מתחוללת בלב המימוש, לא מחוצה לו. פגישה אמיתית יכולה להתחולל רק אם בני אדם לא איבדו את עצמם בפגישה ונותרו בעצמיותם הייחודית. המוסתרות האנושית היא פלא הקיום האנושי. האובייקטים שקופים כי אפשר להכירם ולהשתמש בהם. אבל בני אדם הם עמוקים וסודיים, ולעולם אי אפשר לחדור למלוא המסתורין שלהם.

פרנץ רוזנצווייג הצביע על המכשלה העמוקה בתפיסתו של בובר, לפיה היחס אל בני אדם הוא רק זיקת אני-אתה, או יחסי סובייקט-אובייקט, "אני-לז", במונחיו של בובר. ה"לז", כותב רוזנצווייג "בעל מום הוא". ^{10פרנץ רוזנצווייג, מבחר אגרות וקטעיו יומן, עריכה: רבקה הורביץ, עמ' 269, וראו עמ' 269-272.} בובר לא הבין שלפני "האתה" יש את ה"הוא", האחר. אכן, בכתיבתו המאוחרת הפנים זאת בובר וכתב: "שורש ישות האדם אינו פשוט אלא כפול, ונבנה בתנועה כפולה […] אחת משמשת מיקדמה לחברתה. נכנה תנועה ראשונה בשם ריחוק שמבראשית ואת השנייה בשם כניסה לזיקה. […] אין אתה יכול להיכנס בזיקה אלא עם יש שמרוחק הוא. וביתר דיוק: עם נוכח שנקנתה לו עצמאות". ^{11מרטין בובר, פני אדם, עמ' 118.}

חיינו היומיומיים הולכים ומאבדים את הריחוק ההכרחי, את האינדיבידואליות, הן ביחס לאני עצמו והן ביחס לזולת. כבני אדם אנו ממירים, לא פעם, את קיומנו בדמות המראה שבה אנו ניבטים לזולתנו. אנו רוצים להיות מה שאנו משקפים ומשתקפים לזולת. ברומן 'תמונתו של דוריאן גריי' שירטט אוסקר ווילד את חייו של דוריאן גריי, אדם שהמיר את קיומו במראה שבה הוא משתקף. חייו הפכו להיות מכוננים על ידי המראה. שנים לאחר מכן יטען סארטר שהמבט של האחר, הנראות, בלשונו, חודרת לחיינו ואנו מכוננים אותם על בסיסה. "המבט" הוא חוויה פנימית, שהרי לא בהכרח עומד "שם" מישהו. אנו מדמיינים את המבט, מתלבשים, מתנהגים, מדברים וחושבים, והמבט שולט בנו. דימוייו של האני את עצמו המירו את האני, ההולך ונעלם בסבך דימויו. אנו חושבים על עצמנו כגבר, אישה, יהודי, ערבי, דתי, חילוני וכו', מכלול המבטא את האופנים שבהם חדרה הציבוריות לחיינו. היא הסופר-אגו שלנו, 'משגיח הכשרות' של הווייתנו הפנימית. הוא נעשה לאני. אנו רוצים להנכיח את הווייתנו במייצג, בספקטקל של ההופעה הציבורית. לחוץ שחדר לחיינו אנו משיבים באותה מטבע, ובכך מבקשים לבטא את אישורנו לכך שהחוץ שחדר פנימה הוא אנו עצמנו.

גם את זולתנו איננו רואים. אנו רואים באחרים את מיונם לתבניות החברתיות שבהם אנו נראים על ידי האחרים. האחרים הם מה שהם, אחרים בשבילנו. אנחנו מכוננים את אחרותם מבלי שקיים קשר הכרחי בין כינון זה לבין הווייתם. המפגש הבין אישי טעון במבטים, המחליפים אותנו כישים ממשיים. לעיתים גודש תיאורטי הולך והופך למחיצה מפרידה. תיאוריות שתכליתן להסביר את הקיים ולכונן נורמות ראויות הופכות לא פעם לבולמי זיקה. כך לדוגמא בתוך מערך התיאוריות הפמיניסטיות, שקשה להפריז בחשיבותן הדרמטית, חדר התיוג הדיכוטומי גבר -אישה, באופן שבו הזולת נתפס כגבר או כאשה, ולפיכך מיותר להתמודד על הקיום הממשי, ועל הצדק. גי דבור, בספרו הקלאסי 'תרבות הראווה', קלע אל המטרה: "הראווה אינה מכלול של דימויים, אלא יחס חברתי בין אנשים בתיווכם של דימויים". לא פלא כי בתרבות ימינו אופנה, רטוריקה, ושיח מרודד ומוסכם עדיפים על יחידות, קשב, פתיחות ואמפטיה. ביחסים מתווכי דימויים שבו האני הריאלי הוא ריקות, אינטימיות ודיאלוגיות מומרות לא אחת בשיח על אינטימיות ודיאלוג.

מציאות זו, ככל מציאות, אינה הכרחית. היא אחת האפשרויות של החיים. בימי קורונה חוזרת האפשרות לסילוק הדימויים. במאבק בקורונה כל יחיד מצוי עם עצמו, לבטיו, פחדיו, תסכוליו ותשוקותיו. הפרידה מהזולת הופכת להיות תשוקה אליו, למגע עין, יד מלטפת, לשיחה שבה המיית הלב עולה. הקורונה לא אמורה להעלים את מה שאנו בחיינו כליל. אבל היא מאפשרת ליסודות שנדחו או נדחקנו בחיינו לשוב. הארוס כתשוקה מתעורר לחיים, אנו משתוקקים לזיקה ולאינטימיות, ותשוקה גועשת זאת שוב לא נעלמת בשאון החיים. היא דורשת מימוש. היא מאפשרת לשוב אל הראשית: בראשית הוא המרחק.