בפרק הקודם ראינו את תחילת המהלך הפרשני השיטתי החדש של המושג "לשם שמיים". לפי המהרש"ק תנאי של גיור "לשם שמיים" מתקיים אם לבני הזוג: היהודי והנוכרייה, יש אפשרות לחיות כנוצרים והם בחרו לחיות כיהודים.

במהלך המאה ה19 הלכה והתרחבה המגמה להעניק משמעות מצומצמת למושג "לשם שמיים". עיקרה של הפרשנות מבוסס על הרעיון שלמושג זה יש תפקיד ברור –  בירור קיומו של רצון להתגייר. לפיכך במצב שבו בני זוג, שאחד מהם אינו יהודי, חיים זה מכבר בזוגיות, פנייתם לגיור מממשת את התנאי – "לשם שמיים". שהרי  התכלית החיצונית – חיי זוגיות, כבר הושגה. "לשם שמיים", מתפרש כהיעדר טעם חיצוני.

הרב שלום מרדכי שבדרון (מהרש"ם), מגדולי הפוסקים  [גליציה 1835 -1911] טוען כי עמדה זו מצויה כבר בדברי רבנו תם המובאים בתוספות למסכת יומא (פב, ע"א, ד"ה: 'מה רוצח', בהמשך דברי התוספות בעמ' ב).  רבינו תם "התיר לבת ישראל שהמירה דתה ונשאת לעכו"ם וחזרה בתשובה  והעכו"ם נתגייר לקיימה" (שו"ת מהרש"ם, חלק ו, סימן קט).

רבנו תם התיר אפוא לגוי להתגייר, אף על פי שהתכוון אחר כך להינשא לבת ישראל, שעמה כבר חי כשהשתמדה. המהרש"ם סבור כי עובדה זו – החיים בזוגיות טרם הפנייה של הנוכרי להתגייר, מבססת את העובדה שהגבר אינו מתגייר "לשם אישה".

פרשנות זו רווחת אצל חכמי הלכה רבים. כך כותב הרב חיים פישל עפשטיין:

החשש דבשביל זו נתגייר, היינו, באופן שאם לא היה מתגייר לא היתה מתרצית לו. אבל אם אנו רואים, דגם אם לא היה מתגייר הייתה גם כן עמו, אז לא שייך למימר דבשביל זה התגייר, רק -דנתגייר בלב שלם.שו"ת תשובה שלמה, אבן העזר, סימן י

עמדה זו חוזרת ועולה אצל פוסקים רבים (ראו הרב שמואל מטאלון, שו"ת עבודת השם, אבן העזר ד; הרב יהודה ליב צירלסון, שו"ת עצי הלבנון, יורה דעה, סג; הרב שלמה טבק, שו"ת תשורת ש"י, מהדורא תנינא, סימן ג; הרב יעקב שאול אלישר, ישא איש, חלק אבן העזר, ז; הרב אליהו חזן, תעלומת לב, חלק ג, סימן כט, ועוד הרבה). הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי מגדולי הפוסקים מסכם עמדה זו וכותב: "נראה לדין, כיון שגם אם לא תתגייר הרי תישאר אצלו בגויותה – אם כן, אין כאן 'לשם אישות'" (שו"ת אחיעזר, חלק ג, סימן כז).

דברי הרב גרודז'ינסקי חשובים במיוחד, שכן הוא מצביע על היסוד העיקרי המנחה את הפרשנות הנדונה כאן – היסוד החשוב בבדיקת המניע הוא שלילת מניע חיצוני-תועלתי: 'לשם אישות'. בהיעדר מניע חיצוני מתממשת דרישת ההלכה ביחס למניע הגיור.

כבר בפרקים הראשונים הצגתי את עמדת היסוד ההלכתית ביחס לבדיקת המניע: ההלכה דורשת שהגיור ייעשה מתוך רצון להתגייר ולא מתוך רצון להשגת תכליות חיצוניות. לדעת חכמי ההלכה שבהם אנו עוסקים בפרק זה, בית הדין אינו חייב לברר את השאלה: כיצד מבין הנוכרי את הערך העצמי שבהתגיירות. עניין זה מסור לליבו של המתגייר.  לפיכך בית הדין לא אמור לבחון את כוונותיו הערכיות של המתגייר שלא פעל מתוך מניעים חיצוניים.

לפרשנות זו השלכות רבות מעבר לגיור. נסיט את המבט אל עבר ההווה. לפקיד רישום האוכלוסין במשרד הפנים יש סמכות לבחון את כנות מניעי המתגייר, שעבר גיור בישראל בבית דין מוכר לגיור לצורך זכאותו לאזרחות. לפקיד מדינה יש סמכות לחדור למבועי הלב של האדם. הוא יכול לשלול מיהודי שהתגייר והריהו יהודי לכל דבר ועניין אזרחות. היתר זה מקנה למשרד הפנים סמכות הגוברת על הסמכות ההלכתית, הקובעת את מעמד הגר כיהודי.

הפער בין הפרשנות ההלכתית למושג "לשם שמים" לבין ההיתר שניתן לפקיד מדינה זועק לשמיים. ההלכה אינה מוסמכת לחדור לליבו של האדם. רק האל מוסמך לעשות: "כי האדם יראה לעינים וה' ירא ללבב" (שמואל א, טז, ז). ראיית העין, היינו שיקול הדעת של הפוסק קובע את גבול השיפוט של ההלכה. כך נאמר בתלמוד: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" (בבא בתרא קלא, ע"א, ובמקבילות). "ראיית העין" מציינת סוג של הבנה מקומית מוגבלת, בלשון רבנו גרשום: "שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. כלומר לפי מה שנראה לי באותה השעה חתכתי, שמא בשעה אחרת היה נראה לי בעניין אחר" (רבנו גרשום, בבא בתרא, שם, שם).

יסוד זה הוא דרך המהלך של ההלכה. חכם ההלכה נתבע לפעול רק בתחום תודעתו והבנתו, המיוסדת על הסברה ושיקול הדעת (ראו רא"ש, סנהדרין, פרק רביעי, סימן ו; מהר"ל, נתיבות עולם, פרק טו, ועוד הרבה). לפיכך אין ההלכה מדקדקת בבחינת המניעים הדתיים הנדרשים, ועומדת על שלילת מניעים חיצוניים.