במאתיים השנים האחרונות התחוללו תמורות עמוקות בעולם שהשפיעו עמוקות גם על הקהילה היהודית. תהליכי חילון החלו להיות נפוצים, ובהדרגה נוצרה האפשרות של יציאה מחומות הקהילה היהודית הסגורה. במקומות שונים באירופה או במדינות באפריקה ובאסיה שנשלטו על ידי מדינות אירופאית נחלצו היהודים מסגירותם בקהילה. בארצות רבות התבטל האיסור המשפטי שמקורו בנצרות ובאסלם שמנע מנוכרים להתגייר.

בספרות השאלות והתשובות בעידן המודרני מצויות פניות רבות לבתי דין, של נוכרים שרצו להתגייר כדי להינשא לבת זוג יהודית, ולהפך. לכאורה, לאור ההלכה שנתקבלה על בית הדין הייתה מוטלת החובה לבדוק את מניעי המתגייר ולהימנע מגיורם של מי שבא להתגייר "לשם איש" או "לשם אישה".

אבל תגובותיהם של חכמי ההלכה היו מגוונות ביותר, ואין בכך תימה: ההלכה אינה מערכת נורמטיבית אידאלית, המנותקת מהחיים הממשיים. חכמי ההלכה היושבים בדין, אינם דומים ללומדי התורה בישיבות. האחרונים עניינים בהלכה התיאורטית, שאינה ממוקדת בפסיקת ההלכה. הם לומדים תורה לשמה. המעיין במסה  של הרב סולובייצ'יק – "איש ההלכה" ימצא תיאור אידאלי של עולם התורה הישבתי. לנגד עיניו של הרב סולובייצ'יק עמדה דמותו של סבו ר' חיים מבריסק שהתמקד בלימוד התלמוד כשיטה עיונית. אבל חכמי ההלכה אינם עוסקים בעיון לשמו, עליהם לקבוע כיצד יש לפעול בעולם החיים.

כבר ראינו כי הרמב"ם עצמו הבחין בין האידיאל ההלכתי לבין ההוראה המעשית שנגדה את פסיקתו במשנה תורה. חכמי העידן המודרני נאלצו להתמודד עם מציאות משתנה של חילון וחירות. עתה היו צריכים לבחון איך ליישם את הוראות ההלכה בעניין מניעי הגיור לנוכח המקרים שהובאו לפניהם.

העיון בספרות ההלכה מלמד כי חכמי ההלכה פעלו בשני מסלולים שונים. ראשית הם חזרו ופירשו את המושג "לשם שמיים". בעידן זה יותר מהעידנים הקודמים חכמי ההלכה השקיעו מאמץ הלכתי ניכר בפענוח המושג: "לשם שמיים". הם לא פעלו בחלל ריק. חלק מפרשנותם זרוע היה כבר בספרות הקדומה. אבל עבודת חכמי ההלכה בעידן המודרני מאופיינת בפרשנות שיטתית למושגים אלה. פרשנותם אינה יצירה יש מאין; הם אינם מאמצים תפיסות עולם פרשניות המכריזות על "מות הטקסט" או "מות המחבר".

במונחים תאורטיים – עבודתם הפרשנית אינה דקונסטרוקציה, המעמידה את הקורא במרכז. עבודתם הפרשנית נעשית מתוך דיאלוג עמוק עם המקורות. הם מחויבים בצורה מוחלטת למקורות ההלכה, ופרשנותם היא דיאלוג מתמשך עם המקורות. בלשונו של הנס גאורג גאדמר בספרו "אמת ומתודה" – פרשנות חכמי ההלכה היא 'מיזוג אופקים' בין ההווה לבין העבר ובין העבר להווה. לא ייפלא אפוא שעבודתם הפרשנית של חכמי ההלכה בעידן זה מניבה פרשנות עמוקה. שכן רגעי משבר הם הרגעים שבהם נתבעים חכמי ההלכה לתת דין וחשבון מודע למחויבותם ההלכתית לעקרונות ההלכה בעניין הגיור.

שנית, חכמי ההלכה קובעים את ההלכה לאור מדיניות הלכתית. מדיניות זו נועדה להתגבר על תוצאה הלכתית פורמלית כדי להשיג תכלית דתית-הלכתית רצויה. הרמב"ם בתשובתו הנודעת שבה עסקנו רבות (תשובות הרמב"ם, מהדורות בלאו סימן יא), הציע סדרה של שיקולים אלה:

ועשינו זאת מפני תקנת השבים, ואמרנו: מוטב שיאכלו רוטב [=אסור], ולא שומן עצמו, וסמכנו על דבריהם ז"ל עת לעשות לה' הפרו תורתך.

כפי שנראה שיקולים אלה ואחרים היוו בסיס לכך שבית הדין יגייר גרים שמניעיהם אינם לשם שמיים. מהלך זה היה חזרה על עמדת הרמב"ם וביסוסה במציאות קשה יותר מזו שבה פעל הרמב"ם. שכן פני החברה היהודית שונו ללא היכר.

חכמים אחריו הפעילו שיקולים הפוכים. חכמים אלה חוו את השינוי הדרמטי בקיום היהודי; בעת הזאת לא מדובר בחטא פרטי. החברה עצמה נעשתה חילונית. לפיכך הם סברו שזו דווקא העת להחמיר. שכן, סביר להניח כי מי שבא להתגייר לא לשם שמים יחיה כחילוני, וזו העת להיאבק בחילון ולהימנע מגיור נוכרים שמניעיהם אינם לשם שמיים.

צריך לזכור כי בדיעבד גם גר שמניעיו פגומים ועבר טקסט גיור הריהו יהודי לכל דבר ועניין. השאלה שחכמי ההלכה נחלקו בה הייתה: האם על בית הדין הרשמי לגייר  או להימנע מפעולה זו. הכרעה זו נתונה לשיקול דעתו של בית הדין. חכמי ההלכה הפעילו שיקול דעת זה ללא סייג ומתוך בטחון שזו היא חובתם ההלכתית. תהא הכרעתם אשר תהא, ההלכה מניחה כי על הפוסק להפעיל שיקול דעת.

בימים אלה כאשר נעשה מאמץ לשלול מהמשפט שיקולי סבירות, חשוב לציין כי השוללים את הסבירות מבית המשפט, שוללים את המורשת העמוקה של המשפט העברי, שהניחה כי שיקול דעת של בית הדין הוא יסוד מכריע בפסיקה ההלכתית, ושיקולי הדעת שמופעלים בעניין גיור יוכיחו זאת.