בפרקים הקודמים הצגתי את עמדתו הייחודית של בעל "הגהות מרדכי". עמדה זו לא חדרה אל השיח ההלכתי בתקופת הראשונים. עובדה זו חשובה במיוחד לנוכח העובדה שהרמב"ם קבע שיש לבצע בדיקה יזומה של מניעי המתגייר על ידי בית הדין, כפי שראינו עמדתו דומה במידה מסוימת לעמדת בעל הגהות מרדכי. על רקע זה בולטת פסיקתו של רבנו יעקב בר אשר, שחי בסמוך לזמנו המשוער של המחבר של הגהות מרדכי. כך כתב:

אחד איש שנתגייר לשם אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשם איש, ושנתגייר לשם שלחן מלכים, ואחד גר אריות וחלומות – כולם גרים טור יורה דעה, סימן רסח

רבינו יעקב פוסק כרב, וממשיך את מסורת הפסיקה הקלאסית המצויה אצל הגאונים והרי"ף, שלפיה מניעי המתגייר אינם רלוונטיים כלל מבחינה הלכתית. בכך מחזיר רבינו יעקב את העמדה התנאית העתיקה לקדמת השיח: היסוד המכריע בקבלת הנוכרי לגיור: רצונו המודע של הנוכרי להתגייר מכונן את הליך הגיור. בית הדין הוא המבצע את ההליך הטקסי. אבל הוא עושה זאת מתוך ההיענות לרצון המתגייר. לפי עמדה זו בית הדין לא אמור ליזום הליך בדיקה כלשהי.

העובדה שרבינו יעקב מחזיר את ההלכה הקדומה לקדמת הבימה עוררה את תשומת לבו של הרב יוסף קארו. בחיבורו בית יוסף על טור יורה דעה הוא כותב: "ומה שכתב עוד הרמב"ם שצריך לדקדק בגר אכתוב בסוף סימן זה" (בית יוסף, שם, סימן רסח, סוף ד"ה: "ואין מרבין עליו"). אכן לקראת סוף הסימן (ד"ה: "אחד איש שנתגייר לשום אשה"). אכן בסוף הסעיף מתייחס הרב יוסף קארו לעמדה שלפיה יש להימנע מלקבל גרים שמניעיהם אינם לשם שמיים. ברשימה זו נמנים התוספות והגהות מרדכי. בהקשר זהו הוא מאזכר את עמדת הרמב"ם הסבור שבית דין צריך ליזום בדיקה של מניעי המתגייר. מכלל רשימה זו אנו למדים כי המחבר הבין ששאר הראשונים סבורים כדעת הטור.

לאחר ההפניות למקורות הללו המחבר כותב: "ומכאן יש ללמוד דהכל לפי ראות עיני בית הדין" (יורה דעה רסח, אות יב). "מכאן" – היינו מעמדות החכמים הנזכרים עולה ש"הכל לפי ראות עיני בית הדין". משמע, שיקול הדעת הוא מצומצם ומתייחס רק לשאלה: האם יש סיכוי שמניעי המתגייר ייעשו לשם שמים. צבי זוהר ואנוכי סימנו תפיסה זו כעמדה מצמצמת, שלפיה "על בית הדין להימנע בכל מקרה מלגייר נוכרי שלהערכת בית הדין יישאר לעולם גר 'שלא לשם שמים'. בית הדין רשאי לשקול בחיוב רק קבלת אדם שמניעיו עתה אינם 'לשם שמים' אבל 'סופו לשם שמים'. [..] שיקול הדעת מתייחס רק לשאלה, האם אכן צפוי שיתממש התנאי של 'לשם שמים'".

עמדת הבית יוסף קרובה לעמדת בעלי התוספות. אבל לעניינו חשובה במיוחד העובדה שהוא אינו רואה הבדל בין הרמב"ם, התוספות ובעל הגהות מרדכי. לדעתו כולם קובעים שקבלת גרים נתונה לשיקול דעתו של בית הדין. מדבריו עולה שאם בית הדין לא קיבלם לא נובע שאינם גרים. ואכן בשלחן ערוך הרב יוסף קארו מצטט כמעט באופן מילולי את לשון הרמב"ם במשנה תורה:

כשיבוא הגר להתגייר, בודקים אחריו שמא בגלל ממון שיטול, או בשביל שררה שיזכה לה, או מפני הפחד בא ליכנס לדת. ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית. ואם אשה היא, בודקין אחריו שמא עיניה נתנה בבחורי ישראל. ואם לא נמצאת להם עילה מודיעים להם כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי ארצות שיפרשו. אם קיבלו ולא פירשו וראו שחזרו מאהבה, מקבלים אותם. ואם לא בדקו אחריו […] ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר.יורה דעה רסח, יב

דברים אלה הולמים את קביעות המחבר בבית יוסף. הוא מניח שתקינות המניע – לשם שמיים הוא תנאי לקבל גר לגיור בבית דין מוסדי. אבל הוא מרחיב את תחולת המניע – לשם שמים. בית דין מוסדי יקבל גר לגיור גם במצבים שבהם סביר להניח שהגיור ייעשה בעתיד לשם שמיים. פרשנות זו לדברי השלחן ערוך חוזרת ועולה בספרות הפרשנית בעיקר ביחס לדברי התוספות (ראו מהרש"א, חידושי אגדות, שבת לא, ע"א. ראו עוד דיונו של ר' עקיבא איגר, שו"ת ופסקים, חלק פסקים סימן מא).

לפי פרשנות אחרת, העובדה שאין תלות בין מניעי המתגייר לבין תוקף הגיור נובעת מכך שההנחיה שלא לקבל מי שמתגייר בגין עילה חיצונית היא מדרבנן, ולפיכך אינה מעכבת את הגיור. כך כותב ר' שלמה קלוגר:

מה שמתגיירת בשביל איש, […] אין חשש כלל, כיון דזה [=כשהמניע הוא 'לשם איש] עיקר מילתא דרבנן.שו"ת טוב טעם ודעת, מהדורא קמא, סימן רל

לסיכום בספרות ההלכתית שלאחר התלמוד נתקבלה העמדה שלמניעי המתגייר אין השלכה על תוקף הגיור, אבל יש לה השלכה מסוימת על נכונות בית הדין לפתוח בגיור. העובדה שהעניין נתון לשיקול דעת בית הדין פתח שדה דיון ער בספרות ההלכתית בעת החדשה.