על דברי התלמוד (יבמות כד, ע"ב) הקובע כי לא קיבלו גרים לא בימי בימי דוד ולא בימי שלמה, מקשים בעלי התוספות: "אבל קשה דאמרינן בהערל (לקמן דף עט) גבי מעשה דגבעונים דבימי דוד נתוספו גרים על ישראל ק"ן אלף". לכאורה שאלה זו מלמדת שיש מסורות שונות ביחס לקבלת גרים. אבל תשובה מעין זאת אינה הולמת את עמדתם העקרונית של בעלי התוספות המבקשים ליצור אחדות בין המקורות השונים. לאור זאת הם כותבים:

וי"ל דמעצמן נתגיירו כדאשכחן גבי מרדכי ואסתר ורבים מעמי הארץ מתיהדים ויש ספרים שכתב בהן לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה אלא שנעשו גרים גרורים וההיא דפ"ב דשבת (דף לא.) ההוא דאתא לקמיה דהלל ואמר גיירני ע"מ לעשות כ"ג בטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים וכן ההיא דהתכלת (מנחות מד.) דאתיא לקמיה דרבי גיירני ע"מ שאנשא לאותו תלמיד.

הנחת המוצא של בעלי התוספות היא שלא מקבלים גרים שמניעיהם זרים. למרות זאת, התגיירו גרים, אלא שגיורם היה גיור עצמי – "מעצמן נתגיירו". לפי עמדה זו יש שתי מערכות של גיור: מוסדי ולא מוסדי. גיור מוסדי נעשה על ידי בית דין רשמי. גיור עצמי לא נעשה על ידי גיור מוסדי, אלא על ידי הגרים עצמם. בהנחה שבעלי התוספות הניחו שגיור ללא בית לא תקף, עלינו לפרש את עמדתם באופן הבא: גרים אלה התגיירו לא על ידי בית הדין הרשמי אלא על ידי שלשה הדיוטות. למרות האמור הם גרים. הטעם לכך הוא שבית הדין אינו מכונן את הגיור, הוא רק עד להתרחשותו.

בעלי התוספות בדומה לרמב"ם מצביעים לכך שלעיתים יש בהלכה שני סוגי נורמות: אידיאליות ומצויות. מבחינה אידאלית רצוי שאדם יתגייר לפני בית דין מוסדי. אבל גם אם ההלכה מכירה בגיור גם בפני בית דין לא מוסדי. שכן אי אפשר לשלול את תוקף הגיור על ידי שלילת בית דין.

עמדה אחרת המובאת בתוספות מבוססת על הגהה, שלפיה גרים שהתגיירו שלא בפני בית דין מוסדי הם "גרים גרורים". גרים גרורים נבדלים מגרי אמת שכן במסורת התלמודית מדובר בגרים שהתגיירו מחמת היראה. כך שנינו במדרש:

וכן הגבעונים שהיו גרים גרורים ולא היו גרי אמת אלא מן היראה נתגיירו קבלתי אותם ועל שביקש שאול להזדקק להם והרג הכהנים שהיו מספיקין מזונותן הרגתיו ולא עוד אלא שהבאתי שלש שנים רעב בשבילם שנאמר (שמואל ב' כא) ויהי רעב בימי דוד וגו'.במדבר רבה (וילנא) פרשת במדבר פרשה ה

הבחנה זו בין גרי אמת לבין גרים גרורים אינה הבחנה פורמלית גרידא. היא מלדת על כך שלגרים המתגיירים מחמת יראה ופחד מהיהודים מוקנה מעמד ייחודי. הם אמנם גרים, אבל מסתבר שחכמי התוספות כמו ראשונים אחרים סברו שיש לנהוג כלפיהם בריחוק מסויים. רבנו מנחם המאירי המשקף הן את מסורת הרמב"ם והן את מסורת חכמי התוספות, מנסח ריחוק זה באופן הבא:

ומ"מ הרבה נתגיירו מאליהם על ידי בית דין הדיוטות והם שאמרו עליהם גרים גרורים והיו בית דין הגדול מחזיקין אותם בגרים מ"מ אלא שלא היו מקרבין אותם כל כך עד שיהו רואים מה סופם ועל אלו אמרו קשין גרים לישראל כספחת ואף לימות המשיח אין מקבלין אותם בבית דין הגדול אלא אחר דקדוק גדול ובירר הכונה.בית הבחירה עבודה זרה, ג ע"ב

לפני ניתוח זה אפשר להניח שהעמדה הראשונה המוצגת בתוספות מניחה שגיור על ידי הדיוטות מקנה למתגייר מעמד של גר לכל דבר ועניין. לעומת זאת לפי העמדה השנייה המתקנת את הטקס, גיור עצמי מחולל גיור, אבל מעמדו הפנימי של גר זה אינו שלם ויחס הקולקטיב אליו הוא חשדני. הבדל זה משקף הבדל בהתייחסות למניעי המתגייר. לפי העמדה הראשונה רצוי שמניעי הגיור יהיו לשם שמיים, אבל זו אינה דרישה הלכתית הכרחית. לפי העמדה השנייה גם אם המניעים לא מתפקדים לתקפות הגיור הם יהיו רלוונטיים לבחינת מעמדו של הגר בקהילה.

העובדה שמניעי הגיור אינם רלוונטיים לתקפות הגיור עולה מהניתוח שמציע התוספות לשני מקורות תלמודיים: מעשה הלל ומעשה רבי חייא. לפי התוספות בשני המקרים המגיירים היו משוכנעים שבעתיד עמדתם הדתית של הדתית תהיה כנה – לשם שמיים. מופע עתידי זה הוא השערה בלבד. ברור אפוא שהגיור אינו עומד על חוט השערה של תיקוף השערה זו. שכן בעלי התוספות אינם מכירים בגיור מותנה. כפי שראינו בשעורים הקודמים גם קטן שגויר קשה להפקיע את גיורו קל וחומר בגירים. ההשתייכות לעם היהודי אינה ארעית: נוכרי שהתגייר הוא יהודי. ברור אפוא שהפירוש המוצע על ידי התוספות מתכתב עם עמדתם המחייבת בדיקת מניעי המתגייר. לפיכך הם מבקשים להכניס את המקרים הבעייתיים תחת מטריית מניעי המתגייר הנכונים. אבל הם הבינו שפירוש זה אינו יכול לעקור את ההלכה ממקומה