הנחת היסוד של הרמב"ם היא שבית הדין חייב לבדוק את מניעי המתגייר. המקורות התלמודיים העוסקים במניעי המתגייר מתייחסים רק למעמד גר שמניעיו חיצוניים, ומכאן הנוסחאות: "אינן גרים" (יבמות כד, ע"ב), "אין מקבלין אותם" (ירושלמי, קידושין, פ"ד, ה"א) או "כולם גרים". הרמב"ם מניח כי קביעת מעמד הגר חייבת להתבצע בצורה מוסדית ולפיכך מניעי המתגייר צריכים להיבחן:
המצוה הנכונה כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר, בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול, או בשביל שררה שיזכה לה, או מפני הפחד בא להכנס לדת. ואם איש בודקין אחריו, שמא עיניו נתן באשה יהודית. ואם אשה היא, בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל. אם לא נמצא להם עילה, מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרושו. אם קבלו ולא פרשו, וראו אותן שחזרו מאהבה, מקבלים אותן.
לכאורה, מדברי הרמב"ם נובע שגיור הוא הצטרפות לדת ישראל ולא לעם ישראל. עמדה זו משקפת את עמדתו העקרונית של הרמב"ם, שלפיה ייעודו של עם ישראל להיות עם התורה. כפי שטענתי לא אחת, הגבול ביו הפנים לחוץ הוא האתר בו זהות הקולקטיב נקבעת. אם הגיור הוא כניסה לדת, יוצא שעם ישראל הוא עם המכונן על ידי התורה.
גם לפי חידושו של הרמב"ם, שלפיו המקורות התלמודיים מניחים בדיקה יזומה של בית דין, העמדה הרווחת בשיח התלמודי היא שבית דין בודק היעדר מניע שלילי ולא בודק את קיומו של מניע חיובי – לשם שמיים. כפי שראינו, רק מסכת גרים הפכה את המניע החיובי לתנאי הכרחי בגיור. אכן, המסורת התלמודית המרכזית לא עיצבה עמדה הפוכה לחלוטין למסורת העתיקה. לפיכך היא לא פסלה את מעשיו של הלל שגייר בלא בדיקת מניעים, והסתפקה בבדיקת היעדר מניע שלילי.
הרמב"ם לא הסתפק בכך ויצר מערכת סדורה של בדיקות. הבדיקה הראשונה מתייחסת להיעדר מניע חיצוני. לאחר שהמתגייר צלח בדיקה זו "מודיעין אותן כובד עול התורה […] כדי שיפרושו". הרמב"ם הכניס את נוסחת הברייתא המרכזית במסכת יבמות (מז, ע"א-ע"ב) שבה עסקנו בפרקים קודמים לתוך הליך בדיקת המניעים. נוכל להיווכח בכך בהשוואת שני המקורות. בברייתא נאמר:
תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין וייסורים באין עליהם" אם אמר: יודע ואיני כדאי, מקבלין אותו מיד. ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת חמורות […] ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו. קיבל מלין אותו מיד.
התלמוד (שם, ע"ב) מבהיר כי תכלית הודעת המצוות למתגייר היא כדי להעמיד אותו על השלכות הגיור ולאפשר למתגייר לפרוש. הברייתא אינה מתייחסת כלל למניעי המתגייר, אלא לתודעת המתגייר. עליו לדעת את מצבו של עם ישראל ואת התוצאות הנורמטיביות של הגיור. בניגוד לכך, הרמב"ם נוטל חלק מניסוחי הברייתא ומשלבם בתוך מנגנון בדיקת המניעים. לפיכך הרמב"ם אינו מסתפק בהודעת המצוות וחוזר ועוסק בניתוח המניע.
התגובה המצופה מהגר כוללת שני רכיבים: האחד – "קבלו ולא פירשו". השני – "וראו אותן שחזרו מאהבה". שאלות המפתח בהבנת דברי הרמב"ם היא מהו היחס בין שני הרכיבים, ומה המשמעות של הביטוי "חזרו מאהבה". מסתבר שתפקיד שני הרכיבים לוודא את רצונו של הגר להתגייר, היינו "להכנס לדת". השלב הראשון מוודא את רצונו האמיתי של המתגייר להתגייר למרות העול שיוטל עליו. והשלב השני מתייחס לסוג הרצון: על המתגייר לא רק להכיר בהתחייבות שתוטל עליו, עליו לעשות זאת מאהבה ולא כמי שכפוי ועומד.
ביטוי ברור לעמדת הרמב"ם מצוי בפירושו למשנה בה הוא קובע שהממד הדתי-אמוני הוא מרכיב מרכזי בייעודו של הקולקטיב היהודי:
וכאשר יהיו לאדם כל היסודות הללו [=עיקרי האמונה] ואמונתו בהם אמיתית, הרי הוא נכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו […] וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות. הרי זה יצא מן הכלל […] וחובה לשנותו ולהשמידו.
היינו מצפים שלאור עמדה זו הרמב"ם יאמץ את עמדת הברייתא ביבמות (כד, ע"ב) שלפיה גר שמניעיו אינם דתיית גיורו לא יהיה תקף. אבל הרמב"ם קובע שהיעדר מניע דתי שלם לא פוגם בגיור. כבר בהלכה יד הרמב"ם מציג את הצד החיובי – "וראו אותן שחזרו מאהבה מקבלים אותן". משמע אם אין להם מניע שלילי אין לקבלם. אכן, הרמב"ם קובע נחרצות:
גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו ועונשן, ומל וטבל בפני ג' הדיוטות, הרי זה גר […] וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו.
משמע, גם אם עם ישראל הוא עם התורה, ולמניעים יש חשיבות מרכזית. גיור הוא בראש ובראשונה כניסה לעם ישראל.
